לא לידי הלואתם / אברומי נויבירט

אלול. הדגים שבים כבר רועדים, וכך גם רועד קולו של המתקשר ששואל אותי מעבר לקו: "אהממ… שלום… הגעתי לגמ"ח של ההלוואות?"

"לא", אני מאכזב אותו, "אבל אם תרצה לפרוע הלוואה, תוכל לעשות זאת אצלנו…"

זכיתי, ושם משפחתי זהה לשם בעלי אחד הגמ"חים הגדולים המסובים בבני־ברק. וזאת למודעי כי לגמ"ח דלעיל אין שום אזכור בספר הטלפונים הרשמי, מטעמים מובנים והגיוניים. כך שכל משחרי פניהם להלוואה עושים דרכם סחור סחור עד לקבלת המידע המיוחל והמסווג. בד"כ התהליך נפתח בנסיון התקשרות לכל בעלי השם שמתחיל בנו"ן – מסתיים בטי"ת – ונגמר במפח נפש… וכך אני זוכה מפעם לפעם לשיחות נכנסות מכל רוחב הספקטרום האנ"שי.

בעבר, כשטרם זכיתי להימנות על תושביה המיוזעים של גוש דן, ולפני שידעתי על קיומו של הגמ"ח המדובר, נהניתי מאלמוניות שם משפחתי. כולם ידעו שאין לנו כל קשר להלוואות.
זה השתנה ביום שעברתי ל'עיר התורה והחסידות, ההלוואות והערבוּת', ומבעל שם־משפחה די לא מצוי, הפכתי למשאבת שאלות מצד הציבור. "אתה קשור ל'שמירת שבת'?"

כן, אני קשור לשמירת שבת… לא. אני לא קשור לשמירת שבת כהלכתה… כלומר כן, כמו כל יהודי טוב עיינתי לא אחת בספר. אבל אין קשר משפחתי ביני לבין הבעמח"ס זצ"ל.

היו גם שאלות מהסוג המכשיל: "אתם יקע'ז, נכון? לא?! חסידים? איך יתכן חסיד ממוצא יקי?". ואני מסמיק ומודה על האמת ששבעים וחמשה אחוזים מהדי־אן־איי שלי מוצאם מארץ המדיארים, מה שמוביל למילות חיבוק ותמיכה מצידו, כמו "לא נורא. כל אחד בא לתקן משהו בעולם הזה. ו"דווקא לא כל ההונגרים דפוקים", ו"דווקא אתה נראה לי די בסדר"… היינו דאמרי אינשי – יוינעקעם.
במהלך הזמן הבחנתי בשני סוגים של מתקשרים. יש את בעלי האופי והגישה המהססת, כמו זה שתיאורו פותח את הטור הנוכחי. הוא תמיד יתנצל כאילו העיר אותי משינה: הלו… אה…שלום… רק שאלה… אתם אולי קשורים לגמ"ח? לא? אתם יודעים אולי איך מגיעים אליהם? אה, אתם לא יודעים? אה… הממ… טוב, בסיידר… מחילה… כל טוב… בשורות טובות… סליחה… תודה רבה…

והסוג השני של המתקשרים, בעלי האופי הענייני והחותר למטרה. בדרך כלל ההוא ניחן בקול בס של ניקוטין. נראה שהוא כבר מלומד בחיזור גמח"ים ואינו מתרגש לצעוד צעד אחרי צעד ולהתקשר לכל בעלי שם המשפחה שמתחיל בנו"ן ואמור להסתיים בהלוואה הגונה. הוא כבר רגיל לפרוצדורה ויודע שלכל מנהרה יש קצה, לכל חוב יש גמ"ח ולכל מט יש ש"ח.

כמו בכל פעם השיחות הללו מחזירות אותי במנהרת הזמן לשיחה אחת יוצאת דופן מלפני יותר מעשור, שיחה שנחרטה לי בזיכרון. באותה הפעם הופתעתי לגלות את הסוג השלישי. קולו של המתקשר היה בהול, מתנשף ורווי במתח. "שלום – קוצר נשימה – הגעתי אולי – התנשפות – לגמ"ח?"
"אין קשר לגמ"ח" עדכנתי. "לאלו שאתה מחפש אין מספר טלפון במדריך המידע המקומי". להפתעתי ולחרדתי – האדם שמעבר לקו פרץ בבכי מר. בכי אין אונים כשל מי שתקוותו האחרונה התנפצה והוא נותר לעמוד מול שוקת שבורה.

לא ידעתי איך להגיב. נאלמתי דום והמתנתי בחוסר נוחות שיתאושש. "מה אעשה"… ביכה. "אני לא יודע מה אעשה…" אמר בקול משתנק. ואני, שצעיר הייתי ונבוך, הגבתי ב"אני מצטער" בנימה הכי סולידרית שהצלחתי להפיק, והוא אמר שלום בקול בוכים וניתק.

מי יודע איזו צרה כלכלית מאיימת עליו. ענין רפואי הכרוך בפיקוח נפש שדורש הון, פינוי מהבית על טפיו בגלל אי תשלום דמי שכירות, ביטול קשרי שידוכין מחוסר אפשרות לעמוד בהתחייבות. עיקולים והוצאה לפועל. ושמא גרוע מכך – הסתבך בשוק האפור. ואולי כל התשובות נכונות…

אחרי דקת התאוששות מהשיחה, כשמוחי השתחרר ממצב ההשהיה בה היה נתון, התפשטה בי תחושת פספוס. יכולתי להרעיף עליו מילים מרגיעות כמו 'אל תדאג, הכל יסתדר. גם אם המצב נראה ללא מוצא, יש מי שמוביל ומשגיח מלמעלה, הישועה בוא תבוא ממקום לא צפוי והכל יסתדר ברצו"ה'. ובמקום זה בלעתי את הלשון על כל אוצר מילותיה.

כיום, כשעשור ויותר נוספו לי על הרקורד ושיער מאפיר נוסף לי על הזקן, הייתי מוצא מן הסתם מילים מתאימות יותר מהאלם שנחת עלי באותה אפיזודה שנצרבה בתודעתי כאחת ההחמצות של החיים, ושהעניקה לי רובד נוסף של הבנה במילים 'ולא לידי הלוואתם'. כי גמילות חסד זה לא רק בממון, אלא גם ואפי' יותר מכך בגופו. ומילה טובה ועידוד יכולים לפעול לפעמים עוד יותר ממה שבכוחו של הכסף לעשות.

אך לא הכל זה כישלונות בחיים. יש גם הישגים. כמו עמידה באתגר כתיבת טור שנושאו זהה לשם משפחתי, מבלי להזכיר לאורך השורות אפילו פעם אחת במפורש את המילה 'נויבירט'….
אופס…!
שוין… שנזכה כולנו לגמול חסד בממון, בגוף, בנפש ובשכל. ושלעולם לא נצטרך לידי מתנת והלוואת בשר ודם, אלא רק מידו הרחבה, המלאה והפתוחה.

לתגובות: [email protected]

הטור התפרסם בעיתון 'בקהילה'.