היום, יום תענית י"ז בתמוז הנדחה, מתחילים ימי האבל והצער על חורבן בית מקדשנו. בתקופה זו, בכל שנה ושנה, עוטה בית ישראל אבל וקדרות ונמנע מכל עניין של שמחה, כאשר הוא מעלה על לבו את זיכרון החורבן שנגרם בעוונותינו הרבים. כאשר העולם שסביבנו, כולל חלק גדול מהעולם היהודי לצערנו, ממשיך בחיי השיגרה שלו, הרי כל היראים לדבר ד´, אלו החשים בעליל בחסרונו של בית המקדש, מקום השראת השכינה, נוהגים מנהגי אבלות, מתוך תחושת צער על אשר "מפני חטאינו גלינו מארצנו".
אותם יהודים, ממשיכי מסורת הדורות, אשר כבר קרוב לאלפיים שנה מקוננים על חורבן הבית, הם המקיימים את העם היהודי כולו, והם המקיימים את היישוב היהודי כאן בחלקת ארץ זו, אשר אחרים תובעים בעלות עליה. הזכות האחת והיחידה לכל ישיבתנו כאן, היא רק בשל הקשר המתמשך שלנו לארץ זו מאז יצאנו לגלות ועד היום הזה. כל אלו אשר ימי אבלות אלו הם לדידם ימים ´רגילים´ של הוללות ושמחה כמימים ימימה, אינם אלא ´ליסטים´ — כלשונו של רש"י — היושבים על אדמה שאין להם כל שייכות אליה.
רבינו הגדול, מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, זעק מנהמת לבו, בדברים שנשא לפני ל"ב שנים: "מאין אנו שואבים את זכות קיומנו? האם בגלל שמאן דהוא החליט לפני שמונים שנה שאנו עם, בזכותו אנו קיימים?… אנו המקיימים ציוויי התורה ומתענים ומקוננים בכל שנה ושנה על חורבן ירושלים זה אלפיים שנה, מעידים על ידי זה שירושלים היא שלנו, ולא אלו שאוכלים ושותים בתשעה באב וביום הכיפורים".
רבותינו לימדונו כי ההסתכלות הנכונה של היהודי המאמין על האירועים שסביבו, צריכה להתמקד לא בתוצאות בלבד אלא בסיבות. כאשר רואים אנו את החורבן והגלות, עלינו להתבונן ולהעמיק על מה ולמה בא החורבן ומדוע מתמשכת הגלות. רבינו רבי חיים מוואלוז´ין בספרו "נפש החיים" כותב: "כי הלא נבוכדנצר וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה, כי לא להם חלק בעולמות העליונים שיהיו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כוח גבורה של מעלה, את מקדש ד´ טימאו, כביכול המקדש העליון, ועל ידי כך היה להם כוח לנבוכדנצר וטיטוס להחריב המקדש של מטה, המכוון נגד המקדש של מעלה. כמו שאמרו רז"ל (איכה רבתי א, מג): ´קימחא טחינא טחינת´. הרי כי עוונותינו החריבו נווה מעלה, עולמות עליונים הקדושים, והמה החריבו רק נווה של מטה".
מבט זה על החורבן, צריך להדריך את היהודי המאמין בכל דרכיו. עליו לדעת כי הקיום החומרי, הגשמי, תלוי כל כולו ביסוד הרוחני, וכאשר נגרמת פגיעה בחלק הגשמי, הרי זו תוצאה ישירה מהפגיעה הרוחנית. קיום העולם בכללותו, כמו גם קיום היישוב היהודי בארץ הקודש, הארץ אשר עיני ד´ אלקיך בה, תלוי כולו בקיום הרוחני. הרי כך אמר רבינו רבי חיים מוואלוז´ין שם בחיבורו: "והאמת בלתי שום ספק, שאם היה העולם כולו, מקצה עד קצהו, פנוי ח"ו אף רגע אחד ממש מהעסק וההתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות, עליונים ותחתונים, והיו לאפס ותוהו חס ושלום".
יהודים בכל הדורות חיו בתחושה זו, כי קיום התורה בטהרתה, הוא המבטיח את הקיום היהודי. בכל המצבים, מול כל גזירות השמד, כמו גם מול ניסיונות ההתקרבות של אומות העולם, עמדו יהודים מאמינים בני מאמינים כחומה בצורה, בידיעה נחרצת, כי פגיעה ברוחניות היהודית, עלולה להחריב חלילה גם את החלק הגשמי. במשך דורות על דורות, חינכו יהודים את ילדיהם על האמונה, כי תכלית החיים היא ההתעלות הרוחנית ולא ההישגים החומריים. כך גם במדינת ישראל, מאז ראשית הקמתה, כאשר המדינה הציבה לה למטרה לעקור כל זיק של אמונה וקדושה מרבבות רבבות יהודים שהגיעו מארבע קצוות תבל, עמדו יהודים מאמינים כחומה בצורה, מול האיומים כמו גם מול הפיתויים. דורות של לומדי תורה, המשיכו בדרך האבות, כאשר הם מוותרים על ´תענוגי´ העולם הזה כביכול, על ´קריירה´ ועושר, למען התכלית של "שבתי בבית ד´ כל ימי חיי". הם חשו וחשים עצמם כנושאים על כתפיהם את ייעוד הדורות מאז עמדו רגלי אבותינו למרגלות הרֿסיני, לקיים את העם היהודי בהבטחת עתידו הרוחני, וכתוצאה ישירה — את עתידו הגשמי.
העם היהודי לא חשש מעולם מגזירות. עוד בראשית ימיה של המדינה, בימי ´הפנקס האדום´ הזכורים לדראון עולם, כאשר התנהל מאבק רוחני נגד כל מי שסירב לשלוח את ילדיו לחינוך הכפרני, תוך הפחדה והרעבה, מסרו יהודים רבים את נפשם למען חינוך הדור הצעיר והרחקתו מנגעי המדינה ומפיתוייה, ואת התוצאות הברוכות של אותה מסירות נפש, רואים אנו בעינינו, בפריחתו המופלאה של עולם התורה. מי שחושב בלבו כי ניתן להפחיד אותנו בגזירות הרעבה או לפתות אותנו ב´נזיד עדשים´, הוא יגלה את הנחישות, את עוז הרוח, כמו גם את הזלזול המופגן באלו ששמו עצמם פטרונים על העם היהודי.
ימי החורבן הללו, הם הזמן לשוב ולהזכיר לכולם על מה חרבה הארץ. כאשר רבותינו השיבו על שאלה זו את התשובה הנחרצת: "על עוזבם את תורתי". עוזבי התורה ורודפיה, הם מחריבי הארץ ולומדי התורה ודבקיה הם בוניה ומקיימיה.
