מבין מלכי יהודה, יאשיהו המלך הוא אחד הבולטים והמוערכים ביותר, עד שמעיד עליו הנביא ירמיהו כותב ספר מלכים (על פי הגמרא במסכת ב"ב טו.): "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ד' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו" (מלכים ב', כ"ג כ"ה). והרי כך קונן עליו ירמיהו לאחר מותו הנורא (איכה ד' כ'): "רוח אפינו משיח ד' נלכד בשחיתותם, אשר אמרנו בצלו נחיה בגויים".
לראשונה מוזכר בנביא שמו של יאשיהו המלך כ – 300 שנים לפני היוולדו(!), עוד בימי ירבעם בן נבט, המלך שפילג את מלכות יהודה וישראל, והיה מהמלכים הרשעים שחטא והחטיא את הרבים, ואחד מהמלכים הבודדים שעליהם אמרו חז"ל (סנהדרין צ.) שאין להם חלק לעולם הבא. כאשר ירבעם בן נבט חוגג את החג אשר בדה מלבו בט"ו בחשוון, במטרה למנוע מן העם לעלות לירושלים בחג הסוכות, הוא עולה להקריב קרבן על המזבח שהקים בבית־אל ועידו הנביא המגיע במיוחד מיהודה אומר לו (מלכים א' י"ג, ב): "כה אמר ד', הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך את כוהני הבמות המקטירים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך".
ואכן, מאות שנים לאחר מכן, מתגשמת נבואתו של עידו ועל כס השלטון בירושלים עולה המלך יאשיהו. סבו של יאשיהו, מנשה, בנו של חזקיהו, הוא אחד המלכים הרשעים ביותר במלכות יהודה, עליו נחלקו התנאים (שם בסנהדרין) אם יש לו חלק לעולם הבא. תקופת כהונתו של מנשה שארכה 55 שנים, התחלקה לשני חלקים: במחצית הראשונה של תקופת כהונתו הוא מחק את כל המהפך הרוחני שחולל אביו חזקיהו. הוא הקים מחדש את הבמות שאיבד אביו ואף בבית המקדש עצמו הקים במות לעבודה זרה. הוא העביר את בנו באש, החטיא את העם בגילוליו ועל כולנה – רצח את הנביא ישעיהו, מחשש פן יצליח בדברי נבואתו להשיב את העם בתשובה. במהלך תקופת כהונתו, מגיע לירושלים מלך אשור (שצבאו כידוע נחל מפלה קשה בימי אביו חזקיהו), הוא כובש את העיר ומגלה את מנשה המלך לבבל. מנשה מבין כי העונש בא עליו בשל מעשיו הנוראים, הוא נזכר במוסר שהנחיל לו אביו חזקיהו ושב בתשובה. בשל כך, הוא זוכה לשוב לירושלים ולמלוך עוד שנים רבות.
בנו אמון, שעולה אחריו למלוך, אינו מפיק את הלקחים שהפיק אביו מנשה, והוא חוזר להחטיא את ישראל. אלא שתקופת כהונתו קצרה ביותר ולאחר שנתיים בלבד מתקוממים נגדו עבדיו ורוצחים אותו בביתו. בנו יאשיהו בהיותו בן 8 שנים בלבד, מוכתר למלך תחת אביו. או אז מתחילה תקופה של פריחה רוחנית מופלאה. יאשיהו משיב את העם אל ימי השיא הרוחניים של אבי סבו, חזקיהו. הוא מחזק את בדקי בית המקדש ובמהלך השיפוצים נמצא בבית המקדש ספר תורה, הגלול בספר דברים בפרשת התוכחה בה נאמר (כ"ח ל"ו): "יולך ד' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך", יאשיהו רואה בכך סימן רע לעתידו של עם ישראל, והוא מבקש לשמוע את פרשנות הנביא למאורע. בירושלים ישבה באותם ימים חולדה הנביאה, אחת משבע הנביאות שקמו לעם ישראל, והיא אומרת לשליחי המלך כי אכן דברי התורה על הגלות הצפויה למלכות יהודה, עתידים להתממש בקרוב, אבל יחד עם זאת היא מבטיחה ליאשיהו כי בשל מעשיו הטובים, לא תהיה הגלות בזמן כהונתו.
עם כל זאת יאשיהו רואה באירוע, אות משמים שעליו לחזק לא רק את בדקי הבית הגשמיים, אלא את בדקי האומה הרוחניים. הוא יוצא במסע נרחב להשמדת כל זכר לעבודת אלילים. הוא מנתץ את בתי הפולחן בכל רחבי הארץ, לא רק בשטחי ממלכת יהודה אלא גם בשטחי ממלכת ישראל בשומרון (שכבר לא היתה קיימת לאחר שהוגלתה על ידי מלכות אשור). במהלך טיהור האומה מנגעי האלילות הוא זובח את כהני האליל על המזבחות הללו, ובכך מגשים את נבואתו של עידו כפי שנאמרה לירבעם בן נבט: "וזבח עליך את כוהני הבמות המקטירים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך". לאחר המהפך הרוחני הכביר שחולל יאשיהו המלך, מן הראוי היה לכאורה, שיסיים את חייו באופן מכובד, כראוי למלך צדיק כמוהו. אבל סופו של יאשיהו, היה טרגי ביותר. פרעה נכה, מלך מצרים, יוצא למלחמה נגד מלך אשור היושב ליד נהר פרת. הוא אינו יכול להגיע לשם, אלא אם כן יעבור דרך ארץ ישראל, ועל כן הוא מבקש את רשותו של יאשיהו להתיר לצבאו לחצות את הארץ בדרכו למלחמה באשור. אין לו כל כוונות תוקפניות. יחסיו עם מלכות יהודה תקינים וכל בקשתו היא אך ורק לעבור דרך ממלכת יהודה בדרכו למלחמה.
אבל יאשיהו המלך, מסרב בכל תוקף להתיר לצבא מצרים לחצות את ארץ ישראל. הסיבות לסירוב נובעות מאמונה חסרת פשרות. הוא יודע כי התורה כתבה (ויקרא כ"ו, ו'): "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו… ונתתי שלום בארץ.. וחרב לא תעבור בארצכם", וכבר שאלו חז"ל: אם יהיה שלום בארץ, מה פשר ההבטחה "וחרב לא תעבור בארצכם?" וביארו: "אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה", (רש"י שם) היינו, כאשר ישראל הולכים בדרכי השם, מובטח להם שלא יעבור כל צבא בארצם, אפילו אם הוא רק בדרכו להילחם במדינה אחרת. יאשיהו הבטוח כי כלל ישראל נמצא במצב של "אם בחוקותי תלכו", מסרב איפוא, מתוך אמונה נחרצת בדברי התורה הקדושה, להתיר לצבא מצרים לחצות את ארץ ישראל. כאשר הוא שומע כי פרעה נכה נחוש בדעתו לחצות את ארץ ישראל, מגייס יאשיהו את צבאו במטרה למנוע את המעבר בכל מחיר, גם אם יצטרך לצאת למלחמה.
ירמיהו הנביא השומע על החלטת המלך, פונה בדחיפות אל יאשיהו וקורא לו לאפשר למלך מצרים לחצות את הארץ. ירמיהו יודע את אשר המלך אינו יודע (וכנראה מסיבה כלשהי אין הוא יכול לגלות לו זאת), עם ישראל אינו הולך בדרכי ד' כראוי. יש בהם כאלו המוגדרים בחז"ל כ"ליצני הדור", אשר המשיכו לעבוד עבודה זרה בסתר, כאשר זו חקוקה להם מאחורי דלתות הבתים ובעת סגירת הדלתות מבפנים, היא נגלית במלואה ליושבי הבית. יאשיהו ושליחיו, שנשלחו לבער כל שריד לעבודת אלילים, אינם מודעים ל'תרגיל' שעשו אותם 'ליצנים', ולפיכך סבור יאשיהו כי עבודת האלילים הודברה כליל מקרב העם. אבל ירמיהו היודע את האמת המרה, מודע לעובדה שאין כלל ישראל במצב המבטיח את קיום הבטחות התורה. הוא מציע ליאשיהו לנהוג כדברי הנביא ישעיהו (כ"ו, ב'): "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" ולא לצאת לעימות עם מלך מצרים.
כאן צריך יאשיהו לקבל הכרעה קשה וגורלית בין שני צדדים: מהצד האחד – אמונתו התמימה בדברי התורה הקדושה "וחרב לא תעבור בארצכם" – אפילו חרב של שלום, אשר על פי הבנתו אמורה להתממש במלואה, בשל מצבו הרוחני של העם, ומהצד האחר – דבריו של נביא ד' ירמיהו, שאינם נאמרים במקרה זה כדברי נבואה מהשי"ת (אשר להם בוודאי היה יאשיהו שומע בלא היסוס ופקפוק), אלא כדעת תורה של גדול הדור, המודע למצבו הרוחני האמיתי של העם, ויודע כי במצב זה קיימת סכנה מוחשית לכישלון במלחמה מול מצרים. אבל יאשיהו מסרב לשמוע. הוא מעדיף את הבנתו בדברי התורה, על הוראתו של ירמיהו.
בגלל חוסר ידיעתו במצב הכלל, הוא בטוח כי הבטחת התורה תתקיים במלואה, וניתן יהיה למנוע את מעבר צבא מצרים בגבול ישראל. לכן הוא מגייס את הצבא למלחמה מול הצבא המצרי, בקרב הנערך בבקעת מגידו. יאשיהו עצמו יוצא לשדה הקרב, לפקח מקרוב על המערכה, אבל כדי שלא יכירוהו הוא לובש בגדים של אחד מפשוטי העם. במהלך הקרב, נפגע יאשיהו על ידי שלש מאות חיצים שיורים בו חיילי הצבא המצרי שאינם יודעים את זהותו. הוא נפצע אנושות ומובל על ידי עבדיו חזרה אל ירושלים, שם הוא נופח את נשמתו.
כך מסתיימת מסכת חייו הסוערים של אחד ממלכי בית דוד החשובים, אשר מותו הטרגי מסמל את תחילת שקיעתה של המלכות לקראת הגלות וחורבן הבית המתחוללים כ־11 שנים לאחר מכן. דברי קינה מרטיטים על מותו הנורא של יאשיהו, שם הפייטן הידוע רבי אלעזר הקליר בפיו של ירמיהו הנביא (מתוך הקינות לתשעה באב בפיוט "ויקונן ירמיהו על יאשיהו" שם גם מובא כל הסיפור הנ"ל בלשון פיוטית מרגשת): "ויורו המורים למלך יאשיהו, עודנו עוצם עיניו בגויו נוחצים, חץ אחר חץ מורים ולוחצים, צדוהו ושמוהו כמטרה לחיצים, ויזרקו בו שלש מאות חיצים. קלים היטו אחריו אזון מוצא פיהו, ועד מיצוי נפש מעשיו הפיהו, רוח שפתיו הפצה מפיהו, צדיק הוא ד' כי מריתי פיהו".
הגם שאין לנו כל מושג ויכולת הבנה, בגדלותו של יאשיהו המלך, עליו כותב הפייטן שם: "גם ככל מלכי ישראל אשר קמו לגדור, לא קם כמוהו מימות אביגדור" (אביגדור הוא כינויו של משה רבינו), מכל מקום תורה היא וללמוד אנו צריכים ממנה. במחלוקת בין יאשיהו המלך לבין ירמיהו הנביא באשר לדרך ההנהגה מול האיום המצרי, נתבע יאשיהו על כך שלא האזין לדברי ירמיהו, אלא נהג על פי הבנתו. וגם אם הבנתו התבססה על דברי התורה הקדושה ונבעה מתוך אמונה כי "היה לא תהיה", ולא יתכן שבמצבו הנוכחי של העם, תתכן תבוסה במלחמה מול האויב המצרי, היה עליו להאזין להוראת ירמיהו, אף שלא הבין את פשרה ולא ידע את סיבותיה.
כי אכן כך כותב בעל ספר החינוך (מצוה תצ"ו), על ציווי התורה: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", וזה לשונו: "ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקיבלו דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכוון אל דרך האמת בידיעת התורה, וזולת זה אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל… ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחילוק לב העם והפסד האומה לגמרי, ומפני עניינים אלה נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל".
בשעות קשות אלו, כאשר אנו מבכים את הסתלקותו לגנזי מרומים של רבינו, רבם של כל בני הגולה, עמוד התורה והיראה, אשר הלך כעמוד האש לפני המחנה, להורות הלכה ודרך התורה, ועמד כחומה בצורה מול כל הניסיונות לפרוץ בקדושת המחנה ובטהרתו, עלינו לשוב ולשנן לעצמנו את הדברים הללו שכתב בעל ספר החינוך: "ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחילוק לב העם והפסד האומה לגמרי". גם אם נראה לעין בשר – כפי שסבר קדוש ד', המלך יאשיהו – כי דרכו היא דרך התורה, הרי עלינו לשנן זאת חזור ושנן: " מפני עניינים אלה נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל", ורק להם הכוח להכריע ולפסוק בכל הנושאים העומדים על הפרק, כי הם אלו אשר "יגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם", ועמל התורה שלהם כל ימיהם, הוא המכשיר אותם לעמוד בראש המחנה ולהורות דרך התורה לכל מבקשי ד'.
