קיילא ובער'ל היו זוג אנשים פשוטים, מהאלו שחיו בוורשא שלפני 150 שנה. הוא למקצועו עסק במלאכת שאיבת המים, מה שמוכר בימינו הוא היה שואב מים. היא היתה עסוקה בעבודות הבית, הוא בשאיבת המים, פרנסה בדוחק לעבודה שמשברת גופו של אדם.
לקיילא ובער'ל לא היו ילדים, מעולם הם גם לא רבו, כמו שכמעט והם לא דיברו ביניהם. נראה שמעולם הם לא עצובים, גם לא שמחים. פשוט שפתיים קפוצות עם מינימום מילים, וזהו, ככה הם חיו.
יום אחד נפל דבר בעיירה, ובבית של שואב המים בפרט. היה זה בחודש אלול, שכנתה של קיילא שכנעה אותה לבוא לשיעור תורה אחרי הדלקת נרות בביתה של הרעבצען.
קיילא מגיעה, להגיע לבית של הרעבצען היה עבורה דבר שמחוץ לתחום, אבל זה קרה, היא שוכנעה, והיא הגיעה. היתה שם שורצ'ה אשתו של העגלון האגדי של העיירה, היתה שם ליפקה אשת השמש של בית המדרש, היתה שם גם אשת השוחט בקיצור משמנה ומסלתה של העיירה.
הנשים היו מפטפטות ביניהם קצת, לקיילא שותקת. כי זה מה שהיא יודעת לעשות. מעולם לא למדה משהו אחר, היא היתה השותקת.
כשהתחיל השיעור נדמו הדיבורים, והרבנים החלה לדבר איתם על ענייני תשובה, על ראש השנה ליום הכיפורים.
מתבונן מהצד היה נראה שקיילא או שהיא לא מבינה, או שהיא לא מקשיבה. אולי אפילו כועסת על השכנות שסחבו אותה לשם. אבל כבר אמרנו שהבעות פנים לא היה הצד החזק אצל בני הזוג, אז ככה שלא ממש עזרו הניחושים. וקיילא אכן שתתה בצמא כל מילה שיצאה מפיה של הרבנית, אספה אותה על חיקה והתייחסה אליה כאל תורה מסיני.
בסוף דבריה כשכבר כמעט יצאו מביתה של הרבנית, היא דיברה איתן על חשיבות הטהרה ביום כיפור. והסבירה, שלכן כל יהודי, לא משנה כמה הוא רחוק מדרך התורה והמצוות, הוא מגיע לטבול בערב יום כיפור.
השיעור הסתיים, נשות העיירה הצדקניות היו נזהרות שלא להימצא ברחובות בזמן שהציבור הגברים יוצא מבית הכנסת על כן החישו צעדיהן להגיע במהירות הביתה. כל הדרך קיילא שותקת, לא משתתפת בלהג חברותיה ושכנותיה, כי ככה היא, היא קיילא.
*****
בער'ל מסיים את תפילת מעריב בבית הכנסת של ה'בעלי מלאכה, שלא כמו אשתו, הוא היה נרדם על השולחן בזמן השיעור בין קבלת שבת למעריב, ואוי לו למי שהזיז את השולחן או הספסל בזמן השינה המקודש לו ביותר מכל השבוע, בער'ל היה מוציא נהמה מבטנו בשפתיים קפוצות והלב היה הבית לאחוריו.
וזאת למודעי, כי שינת השבת אצל בער'ל, היתה חשובה לאין ערוך והיתה כמעט כל עבודת השבת שלו. אך מעל הכל, חיבב את השינה המתוקה של הדקות הנמדדות בין קבלת שבת למעריב, הוא קרא לזה 'שינת שלום בית'.
האמת שמעולם הוא לא הוציא מילים אלו בשפתותיו, רק הרהר בהם. כוונתו הייתה, שהוא מגיע הביתה מעט רענן ורגוע.
הוא פותח את דלת הבית, ומשהו בפניה של קיילא אינו כרגיל, היא מזיזה את שפתיה ומדברת אליו משפטים שלמים. לקח לבער'ל זמן להבין שהיא אכן מדברת אליו ולא נסתתרה דעתה.
'בער'ל יקירי, הייתי בשיעור אצל הרעבצען, והיא אמרה שכל יהודי צריך לטבול במקווה בערב יום כיפור, אני רוצה שגם אתה תלך'
קיילא, אני לא טובל במקווה, זה מלוכלך, זה מסריח. אני לא טובל, נקודה.
הימים הבאים היו מתוחים מאוד בביתו של שואב המים, זו השיחה הארוכה ביותר שניהלו מימיהם, והם רבו, הוא כעס והיא כעסה.
ערב ראש השנה מגיע, והלחץ בבית עולה, שבת תשובה והלחץ שוב עולה. ואז מגיע ערב יום כיפור, בער'ל חוזר מהבית, וקיילא אומרת לו, בער'ל ערב יום כיפור עכשיו, לך למקווה.
-לא
הרבנית אמרה, שכל יהודי, גם הרחוקים ביותר הולכים למקווה.
-אני לא הולך.
עוברת שעה והצום מתקרב, מידי פעם קיילא מנסה את מזלה, אך בעלה מגיב ב'לא' מוחלט.
שעת חצות עברה ופתאום מול עיניה של קיילא היא רואה את העגלון צועד עם מגבת על כתפו בדרכו למקווה.
קיילא קופצת, 'בער'ל, אפילו העגלון של העיירה הולך עכשיו'
בער'ל קופץ,
-אם הוא הולך גם אני הולך.
*****
עוברת שעה עוברת שעתיים, קיילא סיימה להכין את הסעודה מפסקת, ובער'ל לא חוזר. קיילא מתחרטת על כך שהציעה לו ללכת, ובראש שלה מתחילים הדימיונות לרוץ.
השפתיים של קיילא הקפוצות מתחילות להשתחרר, העיניים מתחילות לדמוע. עוברות עוד שעה ועוד שעתיים, זמן סעודה מפסקת, קיילא אכולה מדאגה מתחילה לומר כמה קפיטלא'ך תהילים.
פתאום, דקות לפני כל נדרי, דלת הבית נפתחה בבהלה, ולבית נכנס זועף ומגדף בעלה בער'ל שואב המים של העיירה.
מה קרה לך היא שואלת?!
-אני יותר לא הולך למקווה.
תגיד בלי נדר, היא אומרת לו, ערב יום כיפור, מה קרה?!
-אל תשאלי, גנבו לי את הטלי'ס קט'ן שלי.
*****
השנה חלפה על השנה, היה מתח בבית, קיילא ובער'ל מעולם לא שתקו יותר.
עד שהגיע שוב חודש אלול, שוב הלכה קיילא לשיעור של הרעבצען, שוב שמעה שם על מעלת הטבילה של כל יהודי בערב יום כיפור.
הלחץ בבית הגיע לשיאו, בער'ל לא מוכן לשמוע.
אין מה לדבר, 'גנבו לי את הטלי'ס קט'ן הוא משנן כל פעם.
אני לשם לא חוזר.
ערב ראש השנה, ראש השנה, שבת תשובה. הימים חולפים, המתח עולה, ושוב מגיע ערב יום כיפור.
-בער'ל לך למקווה,
-אני לא הולך.
-בער'ל הרעבצען אמרה.
-אני לא הולך.
שוב הגיעה שעת חצות שוב העגלון נצפה עם מגבתו על כתפו.
קיילא מכריזה לחלל הבית, 'בער'ל אפילו העגלון של העיירה הולך'.
-ככה?!
הוא הולך אז גם אני הולך.
קיילא זוכרת משנה שעברה שכעת יש לה כמה שעות שינה. היא מתארגנת למנוחה מורידה את נעליה היא רק נשכבת על המיטה. פתאום, בוווום, דלת הבית נפתחת בחוזקה.
קיילא נבהלה, בפתח היא רואה את בעלה, מה קרה?! היא שואלת.
-אל תשאלי, מצאתי את הטלי'ס קט'ן שלי.
אתה רואה, אמרתי לך, יהודי לא גונב בערב יום כיפור.
איפה הוא היה?!
-מתחת לגופיה.
א פריילכען פורים.
זה טובבבבבב
כמה צחקתי!!
יישר כח!
נפלא ביותר!