דמעת ראש הישיבה

טללי שחר פשטו על הגבעה בבני ברק, בעת שראש הישיבה, הגרב"ד פוברסקי, טיפס על מדרגותיה באפיסת כוחות. יום שלישי השבוע, היה עבורו אחד הקשים בתולדות כהונתו הארוכה, המרשימה, כראש הישיבה, ירושה לו מאביו הגדול. רבבות תלמידים העמיד, אך עתה, לנגד עיניו הופכת משאת נפשו ומרכז חייו – למוקד של חילול השם.

אך לא מעשי חבלה מכל סוג יניחוהו משגרת לימודו, שיום ולילה לא תשבות. על כן, בארבע וחצי לפנות בוקר נכנס השבוע אל הישיבה, כמדי יום, עשרות שנים ברציפות. אולי היום הזה יישא בכנפיו תקווה לספינה המִטרפת בים מחלוקת גועש. ברגליים דואבות צעד פנימה, בפנים מיוסרות. קשה היום הזה לפוניבז' המעטירה. דקה לאחר מכן, במקומו שבקדמת בית המדרש, כבר לא ראו עליו כלום: ראשו היה שקוע בתוך מסכת בבא-בתרא.

"במקומו שבקדמת בית המדרש... הגרב"ד בלימוד לפנות בוקר

אחר כך, בהמשך היום, הטריח הגרב"ד את עצמו ונסע צפונה להרביץ תורה ולהתפלל במירון על מבצר תורה ענק הזקוק לישועה גדולה. כדאי הוא רשב"י, שהבטחת 'כי לא תישכח מפי זרעו' יצאה מפיו, לסמוך עליו בשעת דחק זו, שאין גדולה הימנה לישיבת פוניבז'.

ממירון הפליגה מכוניתו לצפת למסירת שיעורי תורה ברצף. ובעוד רכבו מזדחל במורדות צפת, השמיע דברים לאוזניים שואלות: "יש החושבים", אמר, "שיש בפוניבז' מחלוקת. זוהי טעות. ניקח דוגמה מכלב הרודף אחרי אדם לנשוך אותו: האם אפשר לומר שיש כאן מחלוקת בין האדם לכלב?!

"אנחנו בני תורה, עמלי תורה, והקב"ה מעמיד אותנו בניסיונות לא קלים. בתוך מִקדש השם קמים עלינו, והניסיון לא קל. דווקא מתוך הניסיונות – גדלים וצומחים. עלינו להמשיך בעמלנו. מכל מקום, עלינו להתחזק בתפילה שיסיר מעלינו את כל המפריעים אותנו מלימוד התורה ועבודתה".

סוגיית חילול השם עולָה לדיון, וגאון התורה מגיב: "אין יכולת לתאר את הכאב שנגרם ממעשיהם של אותם הנושאים את תואר התורה לשווא, ובמעשיהם רק מחללים שם הישיבה הקדושה שיסדה מרן הרב (רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב מפוניבז' – א"א) במסירות עילאית.

"דעו לכם", אומר הגרב"ד, "שנהייתי ממש חולה מזה. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים, למה דווקא על הישיבה ובניה נגזר צער כזה, שגידולים שגידלנו קמים עלינו. אך עם כל הכאב הגדול, צריך לזכור כי אחרי ה'עקבתא דמשיחא' שבה אנו חיים – נראה אור גדול, בישועת ד' במהרה".

מאן דהו מיושבי הרכב מספר, כי לאחר שהוקמה פוניבז' בתום שנות הזעם באירופה, הגיע המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל לסייר בהיכלה. הרב דסלר זצ"ל, משגיח הישיבה, נטל אותו לסיור מרחיב לב בין טורים של תלמידים צעירים, עטורי קסקט ומשקפי פלסטיק שחורים, המקימים מקום תורה שוקק בארץ ישראל. "אַזֵי גִישְמַאק!" אמר הרב דסלר לאורחו, "כה ערב לראות מקום תורה חדש בארץ ישראל!"

אבל שלא כמצופה, הרב וולבה לא נסחף בלהט ההתלהבות. נפשו היתה עגומה עליו. "אם יש כאן מקום כה קדוש", אמר, "הרי חייב שיהיו לו מנגדים, שהרי כך מקובלני. מה יהיה המנגד? האם קומוניסטים ייכנסו לכאן? גויים יפשטו כאן טלפיים? נֶע, נֶע, לא, לא. המנגד שיהיה כאן, זו המחלוקת. יום אחד תהיה כאן מחלוקת, שתאיים להחריב את מקום התורה הזה!"

לפני שמונה עשרה שנה, בפרוץ המחלוקת המאיימת לכלות כל חלקה טובה בישיבת פוניבז', שלח הרב וולבה לקרוא לצדדים הנצים, כדי לומר להם: 'מיד כשנוסדה הישיבה חזיתי כי המחלוקת עלולה להחריבה. נפשי בשאלתי, כי תעשו הכל למגר את המחלוקת'.

ח"י שנים חלפו. המסר לא חלחל, התודעה טרם נתגבשה. והאיום? האיום קרוב מתמיד.

"יום אחד תהיה כאן מחלוקת...

הוא עצר אותי בשטיבל'ךְ בדיוק כשסיימתי לגלול את תפילַי. בקומתו התמירה ובמבטו הממוקד חסם את דרכי החוצה, לא הניח לי לפנות לעמל יומי וליגיעת כתיבתי. "אתה מוכרח לכתוב על פרשת הבקבוקים", חרץ. "אי אפשר לתת לסיפור המדהים הזה לחמוק מידיעת הציבור", נימק.

בעיניו של הדובר, אברך משי בכל הווייתו, מלמד דרדקי אהוב לתלמידיו, התרצד זיק. לאש זרה החשבתי את ריצוד הברק שבעיני האברך. הנה, מלמלתי בחמלה, הנה עוד חלל שהפילה התקשורת במכמורותיה. איכה היו מלמדי תשב"ר להולכי רכיל העוסקים במִחזור סיפורים על פדיונות נאים מבקבוקים ממוחזרים במעון ראש הממשלה.

"שאתה תיטול חלק בתעשיית הרכלנות התקשורתית על הגברת נתניהו?" תמהתי, נרעש עד תנוכי אוזניי, המום עד לשד עצמותי. "מילא נוני מוזס – זו הפּרנוֹסֶה שלו. אם ביבי ייפול השמאל יעלה, ואז 'ידיעות' ישלוט. הוא חושב שהדרך לשלטון עוברת בצוואר הבקבוק הממוחזר, אז עיתונאיו מצאו כמה בקבוקים ריקים להיתלות עליהם. אבל אתה, מלמד תינוקות חביב מביתר עילית, אברך שאין בעולמו דברי רעות רוח, מה לך ולרפש הזה?!"

קוראים לו מוטי, והוא לחלוטין לא צרכן תקשורת גדול. מקסימום האזנה קצרה לקו נייעס זניח בערב, לשם התעדכנות חפוזה בתמצית אירועי היום. בקרוב ייסגרו קווי הנייעס, וגם חלקת הצריכה התקשורתית הקטנה הזו תחלוף מעולמו.

מוטי נעץ בי מבט נעלב. "אם באמת חשבת שעל פרשת הבקבוקים של הקיסרית מרחביה אני מדבר, טעות גדולה בידך", הבהיר בטון נחרץ. "לא על הבקבוקים הללו אני שח, אלא על פרשת הבקבוקים החרדית!"

כאן כבר אחזה בי טלטלה של אמת. מחשבות מהירות החלו לחלוף בראשי. הסקתי שזה הרגע שבו עומד להתגנב לאוזני סקופ מרעיש. עכשיו עומדת ליפול לידיי סנסציה תקשורתית בפרסום ראשון. כעת ייצא השד מהבקבוק, ובעוד כמה דקות תגעש הארץ מהגילוי המרעיש, שעוד יקשור בין הפלת הממשלה שתואמה עם החרדים, לבין משלוחי הבקבוקים החרדיים למעון הרשמי.

הפעלתי טכניקות של תחקירן מיומן, וביררתי לפִרשה של פַּרשת הבקבוקים החרדית: שמא נתפסה רשת של אברכי כוללים שנתפסו כשהם משגרים למעון ברחוב בלפור שקים של בקבוקי סופר-דרינק ריקים שנותרו מה'קידוש' בבית הכנסת?

בן שיחי, שאינו תמים כלל, לא היה פנוי לדברי הלצה. "דע לך", אמר, "שבציבור החרדי ישנם אינסוף פרשיות בקבוקים. אבל אלה לא הבקבוקים שעליהם אתה חושב: לא איסוף לצרכי התעשרות, לא צבירה למטרות רווח. מדובר בבקבוקים של חסד.

מה לבקבוקים ולמעשי חסד? התבלבלתי לחלוטין. כאן החל ה'מלמד' לגלול את סיפורם של תלמידי 'חיידר' שאוספים בקבוקים מדי ערב, בחזור מתלמוד התורה, ואת פדיונם מביאים להנהלה. אחר כך תיאר מוטי את הווי חייהן של משפחות קשות יום, שילדיהן עוברים מדי ערב בין קיוסקים, מלקטים כל בקבוק שנקרה בדרכם ואת תמורתו מעניקים להורים, למען יוכלו לקנות חלב וכריך שעמו יילכו מחר ל'חיידר'.

פרשת הבקבוקים החרדית

המרגש מכולם הוא סיפורה של משפחת יתומים רכים, שאביהם נפטר עליהם בגיל צעיר והותיר אחריו משפחה רצוצה, ללא דמות אב וללא משענת כלכלית. לבבות הרבה נקרעו בעת שהילדים צפצפו את מילות הקדיש בקולם הדקיק, לזכר האב הנפקד. אף על פי כן, עז היה חפצם של היתומים להכניס ספר תורה לעילוי נשמת אביהם המנוח. לאמא, מיותר לציין, לא היה מהיכן להשיג פרוטה.

אז מאין ישיגו ילדים רכים סכום של מאות אלפי שקלים הדרוש לשם כתיבת ספר תורה? "מדי ערב", סיפר לי מוטי, "התפזרו האחים בין שכונות ירושלים ורחובותיה, נושאים על שכמם שקים, שלתוכם כינסו כל בקבוק שנקרה בדרכם".

בשעה שש החלו, ובסביבות אחת-עשרה כילו. תמורת כל בקבוק קיבלו עשרים וחמש אגורות. בקבוק לבקבוק הצטרף, רבעי שקלים הפכו לשקלים שלמים, השקלים למאות, המאות לאלפים, והאלפים לעשרות אלפים. פרשת הבקבוקים ברחוב בלפור מוכיחה שבעבודת איסוף נכונה ועקבית ואינטנסיבית ניתן להרוויח סכומי עתק.

כעבור שלוש שנים התייצבו היתומים, ממורקים ונרגשים עד דמעות, תחת החופה. חובקים בידם ספר תורה מהודר שנכתב על ידי סופר סת"ם ירא שמים, שעל מעילו רקום שמו של אביהם המנוח. עוד נרקם על הפרוכת, שהספר "נתרם על ידי בניו שיחיו".

רק פרט אחד, שולי עד מאוד, מרגש עד מאוד, לא נרקם על ספר התורה: זהו ספר תורה שנכתב מכספי מאות אלפי בקבוקים שאספו היתומים בעבודת נמלים ארוכה ומייגעת.

"זו פרשיית הבקבוקים החרדית!" סיים המלמד את סיפורו המרגש, ואץ למלאכתו, מותיר אותי עם מחשבותיי, בודד מול מתקן שכונתי עמוס בקבוקים. אנו אוספים והם אוספים.

"אנו אוספים והם אוספים... (אילוסטרציה)