פסק דין מפתיע ותקדימי של בית הדין הרבני הגדול: שני זוגות של בני הפלשמורה מאתיופיה התגיירו בזהות בדויה לאחר שהציגו את עצמם כאילו הם אחים ואחיות ובניו של אדם אחד מקהילת ביתא ישראל. על בסיס ההתחזות הם עלו ארצה מכוח חוק השבות, והתגיירו כנדרש בבית הדין הרבני בגיור בזהותם הבדויה.
לאחר שנודעה התרמית החליט בית הדין לגיור לבטל את גיורם ונימק זאת בכך שהמתגיירים לא היו זכאים לעליה על פי חוק השבות ולא היו זכאים להגיע לבית הדין בזהותם האמיתית. כמו כן מאחר ותנאי הסף של בקשה לגיור כוללים כנות – זהות בדויה במרמה פוסלת את הגיור.
ארבעת הנפסלים עתרו לבית הדין הרבני הגדול ובקשו לאשר את גיורם. הדיינים הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא והרב צבי בן יעקב ישבו על המדוכה וכתבו פסק דין רחב היקף, מסקנת פסק הדין ביחס לטענת המערערים הייתה כי "הערעור מתקבל, גיורם של המערערים תקף. הם יהודים על פי ההלכה ואי אפשר לבטל את גיורם".
פסק הדין חורג ממסגרת הדיון ביחס למקרה הקונקרטי נשוא הערעור והוא סוקר את ההיסטוריה ההלכתית בנושא הגיור ובנושא הזהות הבדויה החל מהתורה והנביאים, דרך הראשונים והאחרונים, ואף מתבסס על תקדים מספר שמואל כי הגבעונים שבאו להתגייר הציגו את עצמם בזהות בדויה לפיה הם אינם משבעת העמים האסורים בגיור.
כמו כן סוקר פסק הדין את חוקי המדינה החל מהתקופה העותמנית ועד היום בנושא הגיור, וכן את תולדות העליות מאתיופיה על רובדיהן וסוגיהן השונים.
פסק הדין מכיל בתוכו גם התייחסות לנושא בקשות גיור המוגשות לשם קבלת אזרחות או לצורך נישואין. יחד עם זאת צוין כי "אין אנו מקלים ראש בממצאים. תרמיתם החמורה של המערערים הייתה ועודנה עילה שבשלה ראוי לנקוט נגדם סנקציות פליליות, אולי חמורות, הן בהקשר של התרמית כלפי רשויות המדינה בכלל והן בהקשר של הונאתו של בית הדין לגיור בפרט".
הדיינים בקשו מבית הדין לעדכן את משטרת ישראל והפרקליטות לעניין "לצורך לקיים חקירה ולהעמיד לדין את העבריינים", זאת למרות שלא פסלו את הגיור ואישרו את יהדותם.
