במוצאי השבת הקרובה, שתי יממות לאחר ישיבת הקבינט הדרמטית שנערכה ביום חמישי, יחזרו מראות המחאה לשדרות רוטשילד בתל אביב. שוב ייראו הכרזות הצבעוניות, שוב יישמעו המחאות הקולניות, שוב ייקראו קריאות הבוז ויתרחש הספורט הלאומי של שנאת עשירים.
האובייקט שיסומן כמקור כל הצרות יהיה אותו אובייקט ישן של ימי מחאת 2012: בנימין נתניהו, ראש הממשלה, החבר של העשירים שדואג לחבריו על גב האזרחים המנוצלים והנדכאים. בתפקיד מלאכי החבלה המשניים ישמשו שרי הממשלה כחלון, דרעי, שטייניץ, ולצדם אנשי אגף התקציבים באוצר. השטן הגדול יהיה יצחק תשובה, טייקון העל שרוצה להניח את ידיו הגרומות על הכסף של כולנו. בשלו הסער הגדול.
מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של צונאמי. הגעת המאבק סביב רווחי הגז לישורת האחרונה, הוליד מתנגדים קולניים ותומכים משולהבים. מאבק הגז הפך למגדיר זהות לאומי. או שאתה מאוד בעד, או שאתה מאוד נגד. דרך האמצע אינה בגדר אופציה. מדינת ישראל דומה למשפחה שחייה התנהלו על מי מנוחות עד שזכתה יום אחד בירושת עתק. מאז החלו הצרות: כיצד לחלק את הכסף, באיזו שיטה לחלק אותו, כמה יקבל כל בן משפחה. חלקי המשפחה נקרעו זה מזה סביב הסערה הכספית שמוטטה את הדבק שחיבר בין חלקיה.
מדינת ישראל היא ישות עם תקציב ביטחון גדול והוצאות עד בלי די. כל יום של קיום כלכלי הוא נס. הדוד מאמריקה עוזר קצת, האזרחים סופגים קיצוצים ומיסים, וכולם נושאים בעול החזקת המדינה. והנה, סוף סוף יש קצת כסף מחוץ לקופה. נמצא המאגר עם מיליארדי הליטרים המעוקבים של גז טבעי שיהפוך אותנו למעצמת גז. העתיד הכלכלי נראה מצוין, אבל אז מתחיל משא ומתן בנוסח השטעטל. הכול מתגוששים סביב המציאה החדשה. אל התמונה נכנסים עסקנים ויחצ"נים, והשתדלנות היהודית פורחת. הכפר מתחלק לשניים. הגז הופך למעין דת, עם מאמינים וכופרים. השמאל והימין מתנהלים כתנועות תיאולוגיות, ואנשים מעצבים את אישיותם לפי עמדתם בנושא הגז.
להפיק גז מהאדמה זו מלאכה קשה; להפיק קמפיין נגד מפיקי הגז – זו מלאכה שאין קלה ממנה. זה הולך כך: אנחנו העם, הם המיליארדים; אנחנו הנעשקים והם העושקים; הגיע הזמן לעצור את השוד הלאומי. בקבוצה הקולנית של המפגינים לא תראו את השקופים, את קשי היום שחיים מתחת לקו העוני. תראו שם את אנשי מעמד הביניים, שסובל מחוסר זהות ומקושי לפרנס את עצמו ברמת החיים שהוא בוחר לחיות בה. את כל האנרגיות והתסכולים מפנה מעמד הביניים לעבר חלוקת הגז: אין כסף לטיסות לחו"ל? תשובה אשם. התחזוקה השוטפת של שני הרכבים מעיקה כלכלית? זה בגלל ברוני הגז.
אם תיקלעו למסדרונות הכנסת ותנסו להתלוצץ מעט על נושא הגז – תיתקלו בחומה סינית אימתנית. עם ניצולי שואה לא מדברים על מחנות, עם ניצול פיגוע לא מדברים על אוטובוס ועם האלדד-יניבים והגיא-רולניקים לא מתלוצצים על גז. על הכול תתבדח, רק לא על גז. בכל יום מתפרסמת טבלה, עם רקע לבן ורקע צהוב. בצד הלבן נמצאים הטובים שתומכים במחאה. בצד השחור נמצאים הרעים שהעזו לפקפק בצידוקיה.
סמוי מן העין
הפעילות האמתית מתחרשת הרחק מהזרקורים, במקומות סמויים מן העין: לא מעט פגישות תמוהות נערכות בימים אלה בין בעלי עניין למקורביהם של מקבלי ההחלטות. המיקומים מגוונים: משרדים אפורים בתל אביב, פינות ישיבה צדדיים בבתי מלון, ועוד לוקיישנים שהשתיקה יפה לגביהם. יוזמי הפגישות הם מקורבי יצחק תשובה וחברת נובל אנרג'י, שיצאו לקרב על עתידם הכלכלי. קהילה שלמה של לוביסטים, פרקליטים וסמי-מאכערים מתרוצצים בכל מקום במטרה אחת – לוודא את חתימתו של ההסכם עם תשובה בנוסחתו המקורית, מבלי שרוחם של פעילי המחאות החברתיות תרחף ממעל.
הנוסחה פשוטה: כל מקבלי ההחלטות בישראל – מראש הממשלה נתניהו ועד שר האנרגיה שטייניץ – כולם רוצים לבוא לקראת טייקוני הגז, ויצחק תשובה בראשם. המאבק כעת הוא על הנראות, ואיך יוצאים הכי בזול מדעת קהל שלילית שרואה בטייקונים את האויב מספר אחת. הרבה לפני איראן וחיזבאללה.
הקרב העכשווי נע, בין היתר, סביב רצונן של חברות הגז להיפטר מתשלום המיסים שנקבעו בוועדת ששינסקי. המס עומד על שישים אחוזים מסך הרווחים. עד לפני מספר שבועות הסבירו באי כחן של החברות, כי לא אכפת להם שתהיה תחרות, וכי שאלת המחיר שבו יימכר הגז לציבור אינה מעסיקה אותם. בכל מקרה, יגידו נציגי הטייקונים, אנחנו יחידה אחת; אם נרוויח טוב – גם אתם, האזרחים, תרוויחו טוב. הכסף יחזור אליכם באמצעות המסים הגבוהים שהוטלו עלינו.
צריך להודות: השיטה הגורסת שאם חברות הגז תגבינה מחירים בשמים יחזור הכסף לציבור דרך המסים – היא שיטה מעוותת מן היסוד. השיטה הזו תוביל לייקור המחיה, לא תאפשר תחרות אמתית, ובכלל: מהיכן הביטחון שהכסף ישוב לכיסי האזרחים? יש בשיטה הזו חורים כמו גבינה שוויצרית, ושמא יש לומר: כמו קרקעית-ים לאחר קידוח מסיבי של פועלי דלק קידוחים. וזה עוד בימים שבהם האמנו שלא יוותרו לחברות הגז על המיסים. כעת גם זה לא ברור לחלוטין. הטייקונים קיבלו תיאבון; הם מבקשים הפחתת מיסים.
קשה לקבל את טענת זכייני הגז על הסיכון שלקחו על עצמם ועל הכסף שהשקיעו מכיסם. ראשית, הכסף לא הושקע מכיסם. הטענה המרכזית המושמעת נגד תשובה היא שהחברה שבבעלותו נטלה כספי פנסיה פרטיים והשקיע אותם במיזם חיפושי הגז. הטענה המעמיקה יותר גורסת, שההשקעה בחיפושים מסתכמת בשלוש מאות מיליון דולרים בלבד, עד שהתגלה המאגר. מהרגע שנמצא המאגר, לא מדובר עוד בהשקעת חיפושים, כי אם בהשקעת הפקה. בפיתוח משאב שהכול יודעים על קיומו. אין בכך סיכון.
במקביל להשקעתו בחברת דלק קידוחים, תשובה השקיע בחברת דלק נדל"ן. בניגוד למיזם חיפושי הגז שנחל הצלחה מפתיעה, מיזם הנדל"ן סומן ככישלון. הכסף הופסד. מה עשה תשובה? ביקש מהמדינה 'תספורת'. הכסף לא הוחזר לציבור. סביר להניח שגם במיזם החיפושים – אילולא נמצא גז היה תשובה דורש החזר מן המדינה ומפיל את החוב על האזרחים. זוהי טכניקה של צייד משוכלל. מה שהקיבוצים לא עשקו בכל שנות המדינה – לוקח תשובה בחמש עשרה שנה. כשהוא מפסיד הוא זורק את הפסדיו על המדינה וכשהוא מרוויח – הוא לוקח את רווחיו לעצמו.
יצחק תשובה הוא שריד של המשק הישראלי החולה והמקומבן, שמחלק את רווחיו לעשירים שידעו לעמוד במקום הנכון בעת שחילקו משאבים לאומיים. לאחר שהשקיע כספי פנסיה ציבוריים בחיפושי גז, סגר תשובה הסכם אפלולי עם המדינה, תוך שהוא מעסיק בחברותיו את בוגרי שירות המדינה שסייעו לו בתהליך. אותם אנשים שסגרו אתו את הסכם הגז בתקופת ממשלת אולמרט, עובדים כעת אצלו.
לפיכך, אל תרחמו על יצחק תשובה. גם אם מתנגדיו מתנהלים כאנרכיסטים מתנועת אנונימוס, הטייקון הזה אינו הדמות הטראגית בקומדיית הגז שהשתלטה על חיי הישראלים.
תנו גז לאזרח
אם נבקש לצלול אל תוך נבכי הסערה, נצטרך להעמיד את המחלוקת בין המדינה לטייקונים על ארבע נקודות עיקריות. האחד הוא סיפור הצינור. מדינת ישראל רוצה להתקין צינור גז נוסף שיוודא עמידה בקצב תפוקת הגז. עלות הצינור: מיליארד דולרים. יצחק תשובה אינו מסכים לשאת בעלות הגבוהה. המחלוקת השנייה: מדינת ישראל רוצה תחרות, ולכן דורשת את מכירת מאגר תמר למשקיעים. תשובה רוצה בלעדיות, מונופול. עבורו ועבור חברת נובל אנרג'י האמריקנית.
נקודת מחלוקת נוספת נטושה סביב מחיר הגז. ככל שתשובה ימכור יחידת גז במחיר גבוה יותר – כך המדינה תרוויח יותר, וזאת לאור ההסכם המעניק למדינה שישים אחוזים מן הרווחים. הטייקון דורש שלא יגבילו את מחירי הגז הנמכר. המדינה רוצה פיקוח. נקודת המחלוקת הרביעית מתנהלת סביב יצוא הגז. הטייקונים רוצים לייצא גז לחו"ל. "אם נמכור בישראל, אולי היורשים שלנו יצליחו לממש את ההשקעה – וגם זה לא בטוח", הם אומרים. ייקח עשרים או שלושים שנה לרוקן את המאגר.
קל להתמכר למחלוקת הטכנית הזו. לפרק את סעיפיה, ולדון בהם ובצידוקם כדיין שאין לו אלא מה שעיניו רואות. זו הדרך הקלה, אך זה אינו הסיפור האמתי. הסיפור האמתי הוא התנגשות הענקים בין תפיסות עולם, בין אסכולות חברתיות מנוגדות. אם תרצו: בין הקפיטליזם מבית מדרשו של נתניהו לסוציאליזם מבית מדרשה של שלי יחימוביץ'.
בנימין נתניהו, אבי הקפיטליזם הישראלי המודרני, רוצה מיסים. הרבה מיסים. ימכרו הטייקונים גז במחירים גבוהים, ויפרישו שישים אחוזים מרווחיהם למדינת ישראל. גלגלי הכלכלה הישראלית ינועו מכוחו של גז טבעי רענן שהטייקון יחצוב וימכור באין מפריע.
שלי יחימוביץ', נושאת בשורת הדת הסוציאליסטית העדכנית, לא רוצה מיסים. היא רוצה כסף זמין ומידי. תנו גז לאזרח. העבירו את הבעלות על המשאב הלאומי לידי המדינה, ושהמדינה תחלק גז לאזרחיה. כך יפחתו מחירי הדלק ויוקטנו הוצאות התעשייה. וכשיוקטנו ההוצאות – יגדלו המשכורות של העובדים ויהיה כאן גן עדן כלכלי שמקורו בקרקעית הים.
נתניהו אומר: על כל עשרה שקלים שתשובה מרוויח המדינה מקבלת ששה שקלים. יחימוביץ' אומרת: תוודא שתשובה לא יעלה את המחיר מעל חמישה דולרים וחצי ליחידת חום. נתניהו אומר: אדרבה, שיעלה. כך המדינה תרוויח יותר. יחימוביץ' אומרת: זוהי תפיסה שאינה רואה את טובת האזרחים מול עיניה.
מי צודק? זו שאלה של תפיסת עולם. בסופו של דבר, גם רווחי המדינה ממיסים מגיעים לאזרחים. אי אפשר לפטור את הטענה הזו במחי יד. מנגד, ניתן לקבל את הסברה הגורסת שלא ניתן לסמוך על המדינה שתחזיר את המיסים לאזרחים. מי יודע אלו ממשלות ישלטו כאן, מה יהיה סדר יומן החברתי והאם לא יחליטו להפנות את הכסף לאפיקים אנוכיים. לפיכך אומרת גישתה: תמכרו גז בזול ורק לישראלים. כך יוכלו נהגי ישראל לתדלק את רכבם במחיר של שקל וחצי לליטר. המפעלים שיעברו להשתמש בגז יחסכו מאות מיליוני שקלים לשנה.
גם פה יש נקודת מחלוקת: יש הטוענים שגם אם הוצאות הייצור בחברות הגדולות במשק יפחתו בזכות חלוקת הגז – העובדים לא ייהנו מכך. במדינת ישראל התפתחה תרבות של ניפוח כיסים בכסף. חברה שתרוויח יותר תשמור את רווחיה לעצמה ולא תראה את טובת העובד לנגד עיניה.
הטרגדיה של שטייניץ
אז מי צודק במאבק היצרי הזה? אי אפשר לדעת, אבל את זאת ניתן לומר: אצל נתניהו ואצל יחימוביץ' השיקולים הם רעיוניים. את הסיבות למדיניותם צריך לחפש במחוזות של תפיסות עולם חברתיות ומאקרו-כלכליות. נתניהו הוא מפריט גדול. בן דת ההפרטה המפריט את כל מה שזז, ומה שלא זז – הוא מזיז ואז מפריט. יחימוביץ' היא מאמינה בתפיסה הסוציאליסטית, השיתופית, הסמי-קומוניסטית. היא בעד ההסתדרות, בעד השירות הציבורי. נגד עובדי קבלן ובעלי העסקים הפרטיים.
כל האחרים נחלקים לשתי קבוצות: אלה שרוצים לסגור עבור בעלי ההון עסקאות נוחות בתנועות סיבוביות ויחלפו שנים עד שיתחוורו ההיקפים של טובות ההנאה שיקבלו – ואלה שסבורים שיצחק תשובה מנסה לקדם כאן מדינה של שחיתות כלכלית עם נגיעות איראניות. בראייתם, הוא מקור כל הצרות.
מול שתי תפיסות העולם האלה יושבת שורת שרים חסרי עמדה. אלה אינם אלא פוליטיקאים שעושים סיבוב על גב האסכולות המתנגשות. הם חושבים על מינוף מהיר. הם אומרים לעצמם: נצא עם מסר קליט לאוכלוסייה הישראלית ונקנה את עולמנו הפוליטי. נגיד שאנחנו בעד האזרח ונגד הטייקון, אבל בפועל נצביע ונפעל במסתרים בצורה שתוציא את הטייקון מרוצה. לא כדאי להרגיז טייקון.
השרים האמורים אינם יורדים לעומק העניין. בניגוד לנתניהו ויחימוביץ' שפיהם וליבם שווים, אין להם שלדים להסתיר ואין ביומניהם פגישות אפלות עם נציגי הצדדים בבתי מלון – האסכולה הממוצעת של השר הישראלי המצוי הולכת בלוליינות על הקצה. היא רוצה להצטייר כמי שדואגת לעם אבל חותרת לקבל רווחים אישיים מכל סוג שהוא. אל תאמינו לאף מילה שהם אומרים בתקשורת ולאף מסמך שלשכותיהם מדליפים.
מן העבר השני פועלת קבוצה מאורגנת של אנרכיסטים בתחפושת. אלה אנשים שבסיס תפיסת עולמם הוא שאסור שיהיו בעלי עסקים שמוכרים משאבים ציבוריים. אלה אנשי המוסר והצדק שמבחינתם לא יקרה דבר אם לזוגות צעירים לא יהיה היכן לגור – העיקר שלא ייעקר עץ ולא יועבר זן של בעלי חיים ממקום למקום. מדובר בקבוצות אנרכיסטיות. התפיסות שלהן קיצוניות.
נגד כל מי שלא חושב כמו לוחמי הגז, מופעל טרור רעיוני, ולעתים אישי. אלה אויבי האומה החדשים. עיתונאי שיכתוב שלדעתו תשובה הוא אויב קטן יותר מנסראללה וברוני הגז אינם האיראנים החדשים – יותקף בירי ארטילרי תלול מסלול וייתקל בטרור תקשורתי חוצה גבולות. הישראלים הפכו את נושא הגז לעמוד שדרה לאומי. מי שמגדף כל בוקר את תשובה הוא אזרח למופת. מי שלא, אין לו זכות קיום.
היעדר הפרופורציות בסיפור הגז, צריך להטריד את האזרח השפוי. הודעה כמו זו ששיגר איתן כבל השבוע, שבה הודיע שנתניהו יחטוף ממנו בג"ץ אם לא יעשה את המצופה ממנו – מלמדים על וירוס משובש שחדר למערכת. כך בדיוק החלו מהפכות השמאל במדינות דרום אמריקה. בארגנטינה זו היה סביב משאב הכותנה. בוונצואלה, המכרות היו הטריגר. כלכלות התפוררו וקרסו לתוך עצמן בגלל סערות כלכליות שיצאו משליטה. בדיוק אל המקום הזה צועדת מדינת ישראל.
בשולי הסערה ניצבת דמותו של יובל שטייניץ, הגיבור הטראגי של פרשת הגז, שאתו אף אחד אינו מדבר. שכחו אותו בבית. שמו אינו מוזכר על ידי הצדדים הניצים. לוחמי הצדק שכחו ששטייניץ, בנודניקיות ראויה לציון, הוציא ארבע מאות מיליון דולרים מהכיס של יצחק תשובה והעביר אותם לידי המדינה. שר האוצר דאז עשה זאת סמוך למציאת מרבצי הגז, בתקופה שבה גם יחימוביץ' לא עסקה בנושא.
לשטייניץ נעשה עוול. אולי יש לו בעיה עם הנראות ועם חוסר היציבות בצבע השער, אבל שטייניץ היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל, והראשון שצלל אל המוקש ונטרל אותו. הוא מינה את ועדת ששינסקי והשיג הסדר הוגן מול המשקיעים.
ומילה אחת על האמריקאים. הנשיא אובמה והבית הלבן משגרים איומים, דרך ערוצים נסתרים שהשגריר דן שפירו הוא רק אחד מהם – שלפיהם יחסי ישראל וארצות הברית ייפגעו במידה וישראל תפגע באינטרסים של חברת נובל אנרג'י האמריקאית. מעטים שמים לב לכך, שאובמה מייצג תפיסת עולם שמאלנית בארצו. הוא לוחם עז נפש בברוני גז מקומיים. מדיניות ממשלו סוציאליסטית באורח נדיר. הנשיא נחשב לשנוא נפשם של העשירים מטקסס שיושבים על שדות גז. אבל כשזה נוגע לישראל הוא נעשה פתאום קפיטליסט. אנשיו וממשלו מעבירים מסרים למדינת ישראל, לבל תעז לפגוע בברוני הגז שלה.
בכל מקרה, עדיין צריך להתייחס אל הסערה נטולת המעצורים הזו כאל סיפור טראגי ומשמח באותה מידה, של משפחה ששמחה בחלקה במשך שנים, שאביה היה בעל מכולת ואמה מחנכת שמשיגה משכורת דלה. עד שנחתה הירושה הכול התנהל למישרין. ואז באה הירושה והחלו הצרות. נכון, המחלוקת קשה, בעלת השלכות על שלום הבית. אבל עדיין, אלו צרות של עשירים.
טור מעולה! סוף סוף מישהו מסביר בעברית מדוברת את כל הויכוח.