יהיה זה לא נכון ולא ראוי לקבוע מסמרות נטולי-ראש ולטעת יתדות עיקשוֹת בשאלת נטישת הערים המופגזות עד לשוך הסערה.
קרא עוד:
[postim]
הן הכל תלוי בנסיבות וכורחן ובנתונים הנתונים. אינו דומה מי שבביתו, בין סלון לפרוזדור, מרחב מוגן מרופד בשטיחים ומשחקי קופסא, מרוהט בטוב טעם ומצוי בטווח זינוק אלגנטי, למי מחבריו שנאלץ לנוס בכל שעה בלתי צפויה מדירתו הבלתי-מגוּננת אלי חדר המדרגות האפלולי לפגישת שכנים נרגשת; אינו דומה מי שעיר-מגוריו מוזעקת אחת לשלושה ימים למי שעירו מופגזת אחת לשלוש שעות; ואינו דומה מי שמוזמן אחר כבוד להעביר את ימי פליטתו בדירת אירוח פנטהאוזית ריקה ורחבת זרועות אי שם במרומי הגליל הסתווי למי שיקבל שליש מרתף קודרני בין חניית בניין לחדר הצפרדעים הריחני.
ובכל זאת אין ספק ומפקפק כי הלב אומר: קום לֵך ברח, קום לֵך ברח לך-לךָ מעירך ממולדתך ומבית-ילדיך אל העיר אשר אראך.
אם ילדים תחת כנפי חסותך ואם נערים או בחורים כרוכים אחריך בשאלת הישארותך, מהר המלט העירה או ההרה ואל תִּשהה ואל תשתהה במקום חרדה ואימה ובעתה. אל תשעה בדברי שקר עצמיים. מוטב תאמר 'צריך לברוח רק אין לי האפשרות משום הא ודא' מאשר תצטנף ותגיד: 'ממש אסור לעזוב את העיר בשעות הרות-גורל הללו'.
אל תקנו את החיוך!
ריבונו של עולם בשם איזה נימוק ניתן להצעיד ילד בן ארבע בצעדות ליליות הקורעות את קורי שינתו הטרופה מעל פניו לצליליה המפחידים של אזעקה אימתנית? מי ימנה את מספר דופקי דופקו המהיר והאומלל בעשותו את דרכו אל המגן והמחסה?! מי ירפא את לבו הפצוע של הילד המבוהל?
מי יחבוש רטייה ללבה הנפצע של ילדה שרועדת, כפשוטו וכמשמעו, במשך כל שעות היום, לעזוב חדר שבו יושב אחד ההורים פן ושמא יבוא בהיעדרותה טיל וישמיד את ההורה כשהיא לא תהיה בחדר?! האם יכול כלל אי מי לאמוד או לכַּמֵת את הנזקים הנפשיים הנצרבים ומצטברים בתודעתו של ילד המצוי מזה כמה ימים בכף קלע של סכנת-מוות, אחרי שהוא יודע כי מהטילים האלו המתעופפים כבר נהרגו יהודים.
ולא, אל תאמינו לחיוך המתוח על פניו של הילד. הוא לא באמת קונה את משפטי הגבורה שמכרתם לו על "הבית שלנו הוא הכי מוגן בעיר" או "לכאן לא יגיע בכלל טיל". הוא מְשַׂחק כמו גיבור-גדול כי הוא לא רוצה להעיק עליכם ולהפריע, או כי הוא לא רוצה להצטייר כקטן, וגם כי הוא מבין שזהו צו השעה: להדחיק ולהתנהג בגבורה.
אבל מתחת לפְּני התום מתארגנות להם מחילות של פחדים וגבעות של חששות שילוו את מסכת חייו הרבה אחרי שממשלת ישראל תתאמץ להסביר לעצמה מדוע היא ניצחה את המערכה ולא החמאס.
איפה היא מסתתרת?!
בעת ביצוע תוכנית ההתנתקות מגוש-קטיף סיקרתי את הפינוי הכאוב ומאז ועד הנה לא הצלחתי ולא אצליח לעולם להבין איך הורים אחראיים ונבונים משאירים את ילדיהם עמם על מנת שיחוו את הפינוי הפיזי על גבול האלימות, את השפלת ההורים ורמיסת כבודם לעֲפר השביל המוביל לבית חלומותיהם, את הבכיות והצעקות והכעסים שהופנו לחיילים אולם נרשמו היטב בלבבות הרכים.
בשביל מה זה טוב? איפה מסתתרת כאן התועלת? מצאוה וירווח לי.
התוצאות הכאובות שעברו על הנוער "הנפלא" של גוש קטיף אחרי שחזונו הגדול התנפץ מול עיניו, מדממות עד עצם היום הזה בבתי-נייר רבים. והורים רבים, יותר משהם מבכים את חורבן ביתם ופרנסתם, בוכים הם על ילדיהם שנלקחו לבלי שוב. נלקחו ממחוזות התום והאמונה ונתלשו בטרם עת.
נערים רבים בעלי חוסן אמוני פנימי נמסו כליל מהלם האכזבה שהכה בהם כשוך הסערה וכשהשקט שב לשרור במוחם. המשברים העוברים עליהם קשים מנשוא וגורמים עגמת נפש למשפחותיהם.
כי אכן לא כל מי שמשדר חוזק כלפי חוץ, הוא בעל חוזקה פנימית. שנות הילדות הן שנים שבהן הנפש רכה ויש לנהוג בה בעדינות וברגישות ולא 'בנחישות וברגישות'.
מלב מחוספס ללב קטיפתי?!
באבות שנינו: 'הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש'.
מסביר המהר"ל כי לא רק זאת שדיו על נייר חדש צלול יותר וחד בהרבה בשל ניקיונו של הנייר, כי אם רק זאת המעלה היה על התנא להסתפק בדימוי של 'דיו כתובה על נייר שאינו מחוק', דימוי שתואם לכאורה יותר לדימוי הנגדי של 'לומד זקן' שהוא כ'דיו כתובה על נייר מחוק'.
למה נקט התנא 'נייר חדש'? כי זה הרבה יותר מנייר לא מחוק. זה חדש. זה נקי. כי ללימודו של ילד ישנה זכות ראשונים! הדיו הוא הנוכח הראשון על הדף החלק. שום רושם לא קדמו ושום חריתה לא היתה תחתיו. הוא הגיע ללבו ראשון. זה הרבה יותר משמעותי מנייר-שאינו מחוק. ודיו על נייר חדש – אומר המהר"ל – לא יימחק לעולם. גם אם ינסו למחקו, רישומו יישאר תמיד מתחת למחיקה החיצונית. כי הוא היה שם הראשון!
כה עדין וקטיפתי הוא לבו של ילד. חדש. נקי. פנוי לרישומים. רישומי-עד. באים אנחנו המבוגרים, שלִבֵּנו כמוהו כנייר בלוי העמוס רשמים אינספור ומחיקות מִתרַבוֹת, ומלבנו זה שלנו וחספוסו אנו שופטים על חוסן לבבותיהם הרכים?! האם רישומי בעתה ודיו של זעקות מלחמה הם הרישומים הראשוניים שאנו חפצים לשפוך על קטיפת הנייר הנקייה של נפש הילד או הילדה.
החיים צריכים להימשך!
ועוד זאת: האם ילד שנשאר באשדוד תורם למאמץ המלחמתי? האם הוא מוסיף דבר-מה לביטחון עם ישראל? האם נוכחות מלאה של משפחות ברוכות ילדים בשכונות השקטות מאדם ורועמות מפגזים מקדמת איזשהו ערך נאצל שלמענו כדאי להקריב את בריאותם של הילדים, את שלוותם, את ילדותם.
לברוח כמו פחדנים? בהחלט. לנוס כמו שפנים? בודאי. כן. בטח. בני דעת אנחנו ולא הרפתקנים חסרי מנוח. פחדנים בני פחדנים שאינם מחפשים חוויות מסמרות שיער אלא פינה נוחה ושַׁלווה בה מבית מלא זבחי ריב.
שאויבנו יתגוררו בערים מופגזות, שילדיהם יברחו אל מתחת למיטות מרוב לחץ ויגששו את דרכם ברעד ידיים בלתי נשלט, שילדיהם יחלחלו ויסרבו להירדם מחשש 'שמא לא נשמע את האזעקה והבית ייפול', שילדיהם יתעוררו בבעתה מחלום בלהות שבו שמעו אזעקת דמה כאילו אין די לנפשם בפחדי אזעקות האמת.
החיים צריכים להימשך, חד משמעית. ודווקא משום כך, אל לנו להתעקש להישאר בעיר מופגזת.
כה דברי הכו"ח מעירי קרית-גת, מזרחית לאשקלון ודרומית לקרית-מלאכי, אשר ב"ה מערב-שבת ועד הנה, עת כתיבת השורות, לא נשמע בה קול אזעקה, ובשלשה ימים הוי חזקה – ושבו בָּני לגבולם ונאספו מירכתי ארץ מכל מקומות פזוריהם בשבת קודש. יעזור השי"ת הלאה לעירנו ולכל ערי ישראל ויישוביהם ולכל אדם מישראל.
כתיבה משובחת, טור מעולה!!!!!!!!!!
כתיבה חבל"ז!!
על אותו המשקל אפשר גם לומר:
שאויבנו יתגוררו אצל בני דודיהם בחצי חדר (של דירת חדר וחצי), ושילדיהם ילמדו בבתי ספר וחיידרים אחרים, וינסו לגשש ולמצוא להם חברים חדשים, שאויביינו ירגישו לא נעים כשהם נמצאים אצל מישהו אחר ולמרות העין הטובה (שיש אצלינו , לא אצלם) להרגיש שאתה מפריע בכל צעד ושעל לפרטיו, שהם יתפללו (בלע"ז) בבית כנסת אחר, ילכו למקווה אחר, יישנו על מזרונים וכו'.
אנחנו נשאר במיטה שלנו בבית שלנו בבנין שלנו, ואם הם דווקא זורקים טילים ומנסים להבריח אותנו, נשתדל לא כ"כ להתיחס כמובן חוץ מ10 הדקות הראשונות.
כמובן אני לא מתווכח עם הכותב המוצלח הרב משה גוטמן, כי כמובן בהמודיע שילמו לו שיכתוב דוקא את הצד השני, אך אני לא יודע מה הוא באמת אוחז.
האם אפשר לקבל את הדוא"ל הישיר של הסופר משה גוטמן