כמלאך מיכאל משרת
ימי שנת תשע"ב שזה עתה חלפה ונחתמה, ייזכרו לעד בשרשרת הבשורות המעציבות על סילוקם של צדיקים, ראשי אלפי ישראל, והיתמות בה חשים עדיין יהודים באשר הם, חסידים ותלמידים, שומעי לקח ומקושרים בנשמותיהם אל אותן נשמות כוללות.
קרא עוד:
[postim]
יותר מכל יחושו בחסר עתה, בימים הנוראים, ובמועדים הקדושים של חודש תשרי. או אז היה מתגלה טפח גבוה בעבודתם הטהורה של צדיקי הדור לפתוח שער לדופקי בתשובה, לעורר לתיקון המעשים כאן למטה בעולם הזה, וללמד זכות על צאן מרעיתם ועל כלל ישראל כלפי שמיא. עמל רוחני עמלו לבטל גזירות קשות ורעות, להמתיק הדינים ולהשפיע אך טוב לישראל.
זו אף הייתה הזדמנות להמונים לחזות מקרוב בעבודת התפילה וקיום המצוות והמנהגים וההכנות אליהן, בדרכם של אותם צדיקים כפי שקיבלו מאבותיהם עד לדורות הראשונים כשהולכים מחיל אל חיל, מתקיעת שופר אל ה'תשליך', אל ה'כפרות', אל יום הכיפורים ואל הסוכה וארבעת המינים, היום המסוגל 'הושענא רבא' והריקודים העילאיים בשמחת תורה. חשוב לזכור, כי מדובר היה ביהודים באים בימים שלכאורה כבר אין כוחם במותניהם, אך עין בעין נראה שלא היו אלה כוחות גוף כי אם הנפש שהתגברה על הגוף.
סאת הגעגועים של החסידים אל רבותיהם שנעדרו השנה, גוברת ונגדשת בימים הללו. בפרויקט מיוחד, שבים אנו עתה כמה וכמה שנים לאחור ועד לשנים האחרונות ממש, לתאר מעט מן המעט, את עבודותיהם הטהורות של הצדיקים שזכה בהם דורנו העני.
בעזרתם של חסידי ויז'ניץ ניסינו לפסוע בהיכלו של הרבי ה'ישועות משה' זי"ע שהסתלק בכ' באדר האחרון, ודלינו טיפות מן הים הגדול של יומני החסידים משנים רבות בחודש תשרי הנשגב; עם חסידי נדבורנה עסקנו בעבודת הימים הנוראים השגיבה והטהורה של הרבי ה'באר יעקב' זי"ע שעזבנו לאנחות ביום ז' באדר האחרון ועם מקושריו של כ"ק האדמו"ר משומרי אמונים זי"ע, ההמומים עדיין מהיעדרו של רבם לפני כחודש, בה' באלול, הצתנו שוב שביבים ממסירות גופו ונפשו לפני בוראו בימים ובמועדים של חודש תשרי.
הצד השווה שבהם, שהכל מתארים את אותם עמודי העבודה שלא נתנו כמעט תנומה לעפעפיהם וסדרי עבודתם בימים הנוראים היו למעלה מדרך הטבע והשגת אנוש. גם רופאים הרחוקים משמירת תורה ומצוות ובשנותיהם האחרונות הכירו היטב את מצב בריאות גופם, הודו וענו ואמרו שהנהגתם שמימית ורחוקה מכללי הגוף והטבע שטבע בו הבורא.
נצא אפוא לדרך בהכרזה ברורה שאך ניצוצות אספנו והרוצה לשתות מי דעת מן הבארות הזכים ילך ויבוא אצל התלמידים והחסידים וימצא אכן מים שאין להם סוף.
כ"ק מרן אדמו"ר מויז'ניץ זי"ע
מארש 'צובט'
כבר בחודש תמוז, עליו דרשו דורשי רשומות שראש התיבות של 'תמו"ז' הוא ז'מני ת'שובה מ'ממשמשין ו'באין, ניכרה תכונה רבתי בהנהגתו ובשיחותיו של כ"ק מרן האדמו"ר מויז'ניץ זי"ע לקראת הימים הנוראים.
ברוב שנות הנהגתו שהה האדמו"ר זי"ע בחודשי תמוז ואב בשוויץ שם נערכו התפילות והשולחנות הטהורים ומזיכרונות החסידים והאורחים נשקפים געגועיו הזכים אל הימים הגדולים הממשמשים ובאים.
לפעמים, עוד בטרם נסיעתו לשווייץ עורר הרבי את ה'בעלי מנגנים' לבית ויז'ניץ להכין 'מארש' הגון עבור ימי ראש השנה, "ס'זאל געבין א ציפ" (=ניגון שייתן צביטה; ובתרגום חופשי: שייגע בלבבות) היה הרבי דורש בחיבה. את הניגון הזה כבר היו שרים בכמה הזדמנויות בשבתות האחרונות של השנה להשמיעו לרבי וללמדו את הציבור. ה'מארש', שהוכן מידי שנה היה מעין 'המנון' שליווה את הימים הנוראים בויז'ניץ לאורך חודש תשרי.
היו שנים בהן עורר הרבי את החסידים לקבל קבלות טובות לכבוד השנה החדשה. פעם הציע לקבל את מידת השמחה ובאחת השנים לקבל חוב קדוש ללמוד מדי יום ספרי מוסר וחסידות. בשנת תשל"ט אמר הרבי זי"ע:
"לשנה הבאה נקבל על עצמנו כולנו יחד להיזהר ולהישמר מלדבר לשון הרע.
אף הוא היה אומר ומעורר בעקבות הנהגותיהם של אבותיו צדיקי בית ויז'ניץ: "זקני הקדוש בעל 'אהבת ישראל' זי"ע בכל ראש השנה היה לוקח על עצמו מידה אחת לעבוד עליה ולתקנה במשך כל השנה. ואם אמנם אין לנו השגה באפס קצהו ממידותיו הקדושות, ואין אנו מצווים ועומדים להיות כמו ה'וויז'ניצער רבי', אבל הנקודה של שבירת המידות שייכת גם לנו, והיא: שהאדם יהיה בעל-הבית על עצמו, ולא שיהיה משועבד לטבעו".
עוד הכנה כללית הייתה ישיבת 'שובה ישראל' אותה ייסד הרבי לעשרת ימי תשובה בה ישבו כולם ויעסקו בתורה ויסכיתו לשיחות התעוררות והלכה. האדמו"ר עצמו היה משתתף במעמד הפתיחה ופעם אמר באותה שעה לאחד מן הנגידים בויז'ניץ: "קנה מנעול ושים אותו על שערי מקום עבודתך בבורסה, סגור את המנעול עם מפתח גדול ובוא כל יום בעשי"ת ללימודי 'שובה ישראל'!"…
בשיחות ובתורות לקראת הימים הנוראים היה מרבה להזכיר את החסידים מן הדור הקודם אותם זכר היטב מימי סבו ה'אהבת ישראל', והפליא את מסירות נפשם להגיע לימי ראש השנה גם אם התגוררו במדינה אחרת והקשיים להשיג אישורי מעבר היו לפעמים בלתי אפשריים.
בימי הקיץ של שנת תרצ"א נודע לאדמו"ר שהיה אז צעיר לימים, כי סבו, ה'אהבת ישראל' ישהה בימים הנוראים בוויז'ניצא (ולא בגרוסוורדיין עיר מגוריהם באותן שנים). הוא ביקש כמובן, לנסוע, אך הודיעוהו שלא יוכל להצטרף כי ההוצאות לנסיעה מרובות. הרבי זי"ע לא אמר נואש והחל מצרף פרוטה לפרוטה, פנה אל הגבאי והציע עצמו להיות גובה הנדרים והנדבות תמורת אחוזים, כשלכך צירף את ה'חנוכה געלט' שקיבל, עד שלקראת ראש השנה עלה בידו להשלים את כל הסכום הנדרש להוצאות הנסיעה.
בימים הנוראים היה ה'ישועות משה' זי"ע יושב על כסאו של סבו ה'אהבת ישראל' כפי שהיה לובש ומשתמש בבגדים וחפצים רבים של אבותיו צדיקי בית ויז'ניץ.
אך יותר מכל הכין עצמו הרבי מויז'ניץ לכל תפילה וכל אחת מהעבודות הנשגבות בימי ראש השנה על ידי לימוד גמרא המטהרת ומזככת את הנשמה. הגבאים היו מספרים שלקראת גמר ה'הפסקה' שלפני התקיעות כשנותרו כמה דקות נטל מיד הרבי גמרא לעיין בה.
ולא זו אף זו: מספר ר' מרדכי קראוס הי"ו מלונדון, שזכה שנים רבות לשמש בקודש פנימה בסעודת ליל ב' של ראש השנה שנערכת בבית פנימה ולא בציבור שפעם אחת לאחר שסיים הרבי את הסעודה, המתין לאורחים ולבני המשפחה שיסיימו גם הם כדי לברך ברכת המזון במניין ובינתיים למד עמו קטע בספר 'קצות החושן'. כשנכנסו האורחים לחדרו נענה הרבי בצחות: "אם יאמר לך אדם שבראש השנה אין זמן ללמוד 'קצות', הנה יש לכם עדות שאפשר…"
כפנינים מלוטשות
והיו החסידים עומדים סביב סביב אל האדמו"ר ומזינים עיניהם בפני הקודש שיראה ואהבה ניבטו מהם באותן שעות תפילה ארוכות. כמה סידורים מונחים היו על עמוד התפילה והרבי היה מתבונן בהם בעומק כוונות התפילות.
נצרכי ישועה עיניהם נשואות היו לימי ראש השנה. ביום הראשון של ראש השנה לפני קריאת 'וה' פקד את שרה' ניגשו חשוכי בנים להזכיר את עצמם אצל הרועה הגדול. גם לפני 'למנצח לבני קורח מזמור' שטרם תקיעת שופר היו מניחים לפני הרבי פתקאות עם שמות של נזקקי ישועה. הרבי לא היה 'בעל תוקע' כי אם 'בעל מקריא' וכך נוהג היה סב-סבו הרבי ה'צמח צדיק' זי"ע.
ויהי לאחר רגעי ההוד והיראה של תקיעת שופר גאתה ההתרגשות, הרבי כיסה פניו בטליתו והחל לוחש את תפילת 'הנני העני ממעש' לקראת מוסף ו'מלכויות זיכרונות שופרות'. וכך מתאר אחד מן התלמידים ביומנו מאחת השנים את שעת מוסף העילאית:
"אמת מה נורא מראה כהן בגשת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א (זצוק"ל) מול ארון הקודש באימה לשכך כעס וחימה, לשפוך שיח ערב בבכי ובתחנונים להעתיר בעדו ובעד כל קהל ישראל, והעם מסביבים אותו כחומה, מלפנים ומאחור עומדים צפופים, חסידים ויראים באים בימים, המכוונים עיניהם וליבם באהבה ובתענוגים לראות ולשמוע, מבלי לאבד הגה, ורבנו אחוז להבים, ופני אריה ליש וקולו הולך וחזק מאוד, חושף זרוע ימינו, קורא אל ד' בחזקה כבן המתחטא לפני אביו, שמחה ולב נשבר משמשים בערבוביא, וכל מאמינים, ונתנה תוקף, אין קצבה, עלינו לשבח, היה עם פיפיות, ויאתיו, מלכיות זכרונות ושופרות. אשרי עין ראתה, אשרי אוזן שמעה.
"זקני החסידים התענגו בתשוקה לשמוע קולו בקודש כבר בצעירותו ושחו בהתפעלות ממתיקות תפילת רבנו. החסיד המופלג ר' מאיר מגיד זצ"ל התבטא פעם לר' שלום זעליג שטיינמץ ז"ל אחרי התפילה: "פעריל האבין זיך ארויס געגאסען פון זיין מויל!"… (כפנינים יצאו המלים מלוטשות מפיו).
החסידים שיד ושם להם בקבלה אומרים שניכר כוחו של רבנו בחכמת הקבלה, לפי ההדגשות ולפי אופן אמירת התיבות. ופעם אחד החסידים לא עצר כוח בעדו, ואמר לרבנו שליט"א בר"ה אחר התפילה: ג' פעמים אנו מטבילים בדבש בר"ה – החלה, התפוח, וגם תפילת רבנו טבולה בדבש…
"אשר על כן נדחפים כמה מאות חסידים לעמוד מול רבנו שליט"א (זי"ע. י"ל) בעת התפילות, שעות רבות, צפופים ודחוסים עד להחריד, מי בעמידה, מי בישיבה, על מדרגות ארון הקודש, מבעד החלונות ועל גזוזטראות, ועושים כל אשר לאל ידם לראות באנפאה נהירין עילאה, ולא יכם שרב, חום, ואגלי זיעה", כותב החסיד.
בסיום תפילת המוספין היו מלבושיו של הרבי ספוגים בזיעה של מצווה, כולל הקאפטן, הקיטל והטלית.
'חוטפים' פירות
בשנים הראשונות להנהגתו של הרבי זי"ע היה קהל החסידים עובר בלילה השני של ראש השנה לקבל מידיו פרי לברכת 'שהחיינו'. משהתרבה הציבור בלע"ה היו 'חוטפים' הפירות מהשולחן.
לפעמים שוחח הרבי באותה שעה בענייני חינוך ובעובדה שכעת כולם רוצים לקבל פירות, והרי גם בכל ימות השנה נותנים 'פירות' (היינו הדרכה לחינוך הבנים והבנות בדרך הטובה), אך לא כל ההורים רוצים לקחת…
בחול המועד סוכות של שנת תשנ"ה כשבא אל הקודש פנימה הגאון רבי יהוסף חיים שיינפלד, רבה של קריית הרצוג בבני ברק ונסובה השיחה בעניני חינוך הבנים אמר לו הרבי זי"ע: "מ'מאכט אסאך מיט, מיט די פירות" (=מתמודדים עם קשיים של ה'פירות'). והוסיף: "בראש השנה אמרתי: כל אחד חוטף פירות בראש השנה, והנה בכל השנה אני רוצה להעניק לאנשים 'פירות', ואינם רוצים לקבל… אני רוצה לתת פירות משלי, מה שאני מבין שהם פירות טובים, וההוא אינו רוצה לקחת, וכאן הוא בא וחוטף פירות… ביכולתי לתת לך פרי טוב יותר מתפוח… אך הוא אינו רוצה לקבל. למה? איני נאמן אצלך? וכי חפץ אני לרמותך?".
והמשיך הרבי זי"ע: "אם הרב שיינפלד יראה אלו פתקאות ו'הזכרות' יש לי מיהודים מודרניים, צרות מבניהם, אין לשער… אני רוצה לתת לאנשים אלה 'עולם הזה', למה אינם חוטפים? רק בראש השנה הם באים לחטוף פירות… אני אתן כל השנה בעסערע פירות, שטארקערע פירות, לעבעדיגע פירות"… (-פירות טובים יותר, חזקים יותר וחיים יותר. י"ל).
ואכן, באחת השנים לאחר חלוקת הפירות קרא הרבי זי"ע מנהמת ליבו: "העלף מיר הייליגער באשעפער, מיר האבן דאך היינט געבעטן (-עזור נא לי בורא העולמים הרי ביקשנו היום) 'להרבות זרעו כעפרות תבל'…"
בליל ב' דראש השנה תשמ"ט, כשנדחקו לקבל פירות לאחר הקידוש, הבחין הרבי זי"ע באחד הסדרנים שרגז וגער בגין הדוחק סביב מקום רבינו, פנה ואמר לו: "הרי שוחחנו", אמר, כשכוונתו הייתה לדברים שאמר בעת ההשתטחות על ציון קדשו של הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע, בחודש תמוז תשמ"ח, "שזונחים את הכעס. רק כשזקוקים לו – משתמשים בו; כגון נגד ה'בעל-דבר', שעליו יש לכעוס ולגעור: מה הנך רוצה ממני, הנח לי, תן לי לחיות!"
כ"ק מרן אדמו"ר מנדבורנה זי"ע
אל תסתר פניך
עדיין תמוז של קיץ מושל בכיפת העולם ומרתיחו בהבל של חום יוקד וכבר עסוק היה הרבי מנדבורנה זי"ע בימי אלול ותשרי המתקרבים.
פעם דיבר בקודשו בימי בין המצרים: "בימים הנוראים שבירח האיתנים אנו מרבים לבקש על התגלות כבוד שמים: "ובכן יתקדש שמך", ובכן תן פחדך… ויראוך כל המעשים… ותמלוך אתה לבדך"… וכהנה רבות ונכבדות.
"והנה עתה היא ההכנה וההתבוננות לקראת תפילות קדושות אלו. כי כאשר יתבונן האדם בדעתו בימים אלו ויחוש נכוחה בצער השכינה הק' בגלותה כי כל רודפיה השיגוה בין המצרים והיא מר לה, אזי מה מאד יתעורר בליבו בעת עמידתו בתפילה בימים הנוראים הבאים לקראתנו, לחנן ולבקש ביתר שאת בעד התגלות כבוד שמים ובניין בית הבחירה במהרה, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא", אמר.
אלו היו כל מעייניו, וחזות הכל הייתה בעיניו עבור כבודו יתברך ויתעלה, שיתגלה במהרה לעיני כל בשר.
בימי שבתו בהרים לצורך מנוחה ובריות גופא, הוגה היה רבות בספרי יראים וחסידות בהכנה דרבא לקראת ימי הרחמים והסליחות הממשמשים, ועוד קודם צאתו לדרך נוטל היה עימו ספרים אלו, שיהיו מצויים תחת ידו בנאות דשא. היה מעמיק רבות בספר הזוהר הקדוש והתיקונים, וכן בספר 'שער המלך' ובשאר ספרי התעוררות לימי חודש אלול. מאז ואילך כבר היה שקוע ראשו ורובו ב'אלול', ולא פסק פומיה מלנהום ברטט 'אלול!'.
פעם, כאשר שב לארץ הקודש, נערכה מסיבה קטנה של קבלת פנים לכבודו. באותו מעמד, במשך למעלה ממחצית השעה דיבר בקול חוצב להבות אש אודות חודש אלול הקרב ובא, והימים – ימי עיצומם של חודש אב…
ובהגיע היום הגדול של ראש חודש אלול, או אז נוצרת הייתה כמין חומת אש סביב. הרבי מתכנס היה לו בהיכל של תשובה וחרדת הדין, כאשר התרגשות וגילה-ברעדה מפני בוא יום ד', יום ההמלכה וההתנשאות – נשזרות להן בין השיטין, ומרכיבים יחדיו את אותה אווירה עילאית של חודש אלול כפי שניתן היה לממשה במחיצתו.
יום קודם לכן, בערב ראש חודש שהיא עת רצון כידוע, עולה היה לירושלים לשפוך צקון לחש אצל שריד בית מקדשנו באמירת מזמורי תהילים וסדר יום-כיפור-קטן. אף פוקד היה את קברי אבותיו הקדושים בהר הזיתים, מקום שם נטמן הוא עצמו בקול בוכים בחורף שעבר, והיה מעתיר בעדו ובעד קהלו שיתברכו בשנה טובה ומתוקה, ויתקבלו תפילותיהם לרחמים ולרצון לפני אדון כל.
במנהג התשליך
בשנים קדמוניות פונה היה הרבי ביום זה לפקוד מקומות-קדושים נוספים, ציוני מצוקי ארץ הטמונים בשיפולי הר הזיתים כרבנו ה'אור החיים' הקדוש ועוד, וכן נוסע היה להשתטח על קבר רחל אמנו, להרבות בתפילות ובתחנונים.
על פי מנהג צדיקי בית נדבורנה מתחילים באמירת 'לדוד ד' אורי' ותקיעת שופר, כבר ביום א' דר"ח, ל' במנחם-אב. עבודה תמה ונפלאה הייתה לו באמירת מזמור זה, והדברים חקוקים בלב כל אחד ואחד כיצד היה עומד לו אצל ארון ד' בשעת אמירת המזמור כבן המתחטא לפני אביו, ושופך ליבו כמים נוכח פני ד' בבכיות עצומות ובקולות וברקים.
אף אנשים שנקלעו באקראי לבית המדרש באחת משבתות אלול ונכחו במעמד נורא-הוד זה של אמירת 'לדוד ד' אורי' פסוק בפסוק מפי הרבי העובר לפני התיבה, נתפעמו עד עמקי נשמתם מן המראה והקולות, וזכרם לא סף מעימם לעולמים.
והיה הרבי מנדבורנה רוחש חרדת כבוד לנוסח המקודש בו נאמרים פסוקי המזמור בחצר הקודש כנהוג ומפליג בדברים בשבח מתיקות התנועות הלבביות והנרגשות המרכיבות את הנוסח הקדוש.
פעם נכנס אדם שאינו מהמסתופפים בחצר הקודש ומתגורר בעיר אחרת אל הרבי וסיפר בפניו שעשה לו מנהג טוב לבוא אחת בשנה, באיזה משבתות אלול, להתפלל במחיצת רבנו בשחרית של שבת, כי עז רצונו לשמוע לכל הפחות פעם אחת את אמירת המזמור 'לדוד ד' אורי' מפי הרבי בשעת פתיחת ההיכל.
במנהג פדיון כפרות ושחיטת העוף בעיו"כ
לדבריו, מעמד נשגב זה משמש עבורו הכנה מעליא לימים הנוראים הממשמשים. השיב לו הרבי בהתרגשות: "איי, וכי מה נחשבת זו לעומת אמירת אותה תפילה קדושה כפי שנשמעה יוצאת מפי אבי מורי ורבי זי"ע! זכורני כיצד עומד היה מתמוגג בבכיו כתינוק מתייפח, וקורא מנהמת ליבו את הפסוק 'אל תסתר פניך ממני!', אוי טאטע, אל תסתר פניך, פארשעם מיך נישט! (-אל תביישני…) אל תשיבנו ריקם מלפניך!… דומה היה בחוש כי ניצב הוא פנים אל פנים נוכח השכינה הקדושה ומדבר כדבר איש אל רעהו. כמה נורא היה אותו מעמד נשגב במחיצת אבי הקדוש"…
ושעה ארוכה הוסיף הרבי לשבת תפוס בשרעפיו, כשהוא מפזם לעצמו את מילות התפילה החביבה עליו עד מאד…
'שעות של אלול'
כל ימי חודש אלול נוצר היה את פיו ושרוי בתענית דיבור כל היום, כאשר כל כולו קודש לעבודת בוראו ולהכנה-דרבה לקראת הימים הנוראים העומדים אחר כותלנו. רק בשעות הלילה נפנה היה לקבל מעט את קהל מבקשי פניו, שכן לא ניתן לנטוש את הצאן לנפשם.
אך על כל פנים התיר לעצמו לשנות ממנהגו בקבלת הקהל בכל ימות השנה, כאשר התקין שלא יהיו בית יעקב אלו הנשים נכנסים אליו במשך ימי חודש אלול. דבר זה ביקש לנפשו בענוותנותו, כדי שיהא סיפק בידו להכין עצמו כראוי וכנכון בימי הרחמים, ולפנות דעתו לעשיית חשבון נפשו קום בוא ימי הדין.
אך בכל זאת, ולמרות כי היה דבר זה יקר בעיניו ולא אבה לשנות ממנהגו זה כל הימים בחודשי אלול, יוצא היה מגדרו ומעביר על רצונותיו בעניין זה – כאשר מזדמנת הייתה לפתחו סיבה מיוחדת בעקבותיה חש כי עליו לחרוג מנוהגו ולרדת אל העם בכדי להעלותם ולהיות להם לעזר.
סיפר אחד מבאי ביתו כי פעם נתגלגלה ובאה פרשיה אחת לפתחו בעניין סבוך שיש להיכנס בו ראשו ורובו כדי לסייע וליישר הדורים, והימים היו ימי אלול האחרונים, סמוך ונראה לימי הדין הנוראים. הרבי כבר שרוי היה בעולמותיו הטמירים, וממעט היה לשוחח אף עם בני ביתו הקרובים. כל הגיגיו נתונים היו בעבודת התקיעות וכוונותיה, ופירושי התפילות, התחנונים והפיוטים הנאמרים בימי ראש השנה.
אך כאשר באו ואמרו לו כי ישנה משפחה אחת הממתינה בעינוי-נפש גדול להכרעת עניינם ומצפים לדברי האורים ותומים שבפי הרבי, ירד באחת מרום פסגותיו השמימיים והועיל לקבל לחדרו את בני המשפחה ההיא באישון ליל, אחר סדר עבודתו. שעות ארוכות הקדיש רבנו בחמלתו כי רבה עבור אותם האנשים, ועד אור ראשון של שחר ישב על המדוכה יחד עם בני המשפחה בניסיון להביא לפתרון מועקתם על צד היותר טוב.
בהתרת נדרים
וכאשר נפטרו מלפניו והלכו להם מאוששים וטובי לב, פלט אנחה כבדה מליבו הגדול, והזיל דמעות על 'שעות אלול' היקרות מפז שהלכו להם לבלי שוב, באומרו בענוותנותו, "ראש השנה בפתח ואני אנה אני בא".
כי למרות שהיו עקרונותיו וגדריו כחומה בצורה בלתי ניתנת לערעור, ממוסס היה אותם במו ידיו – שעה שעל הכף מונחים היו אושרם ורווחתם של אנשים מישראל ובידו להושיע.
כל עצמותי תאמרנה
ענוותנותו של הרבי, מן המופלאות והמפעימות הייתה. ככל שמדרגותיו הלכו וגבהו עד רום השמים, כן הלכה רוחו והשתופפה, והיה משים עצמו כשיריים בנמיכות רוח, כעני ורש שאין בו מעשים. פעמים רבות נשמע היה כשהוא גונח בחשאי, ומזרז עצמו "לשוב תשובה שלימה"…
בערוב ימיו, כאשר החולשה תקפתו והוא נשא את עוון הדור, נשמע קורא מנהמת ליבו פעמים אין ספור, "אוי! מען דארף תשובה טוהן". כה היה מרבה לגנוח ולהתאנח על אודות התשובה שלימה שיש לשוב, והיו כל השומעים תמהים, מה היה לו לאותו צדיק שהוא מקונן כל-כך על מיעוט מעשיו.
עם בוא ימי הסליחות כאשר ימי ראש השנה עומדים היו בפתח, וכן בימי עשרת ימי תשובה, משמיע היה דברי מוסר, התעוררות והדרכה בפני קהל צאן מרעיתו, להתחזק בתורה ובתשובה ולתקן כל אחד את בדקי ביתו כאשר לב יודע מרת נפשו, שלא לבוא אל הקודש בלבושי חולין מסאבין ח"ו, אלא מתוך הכנה רבה בלב ורוח נכונים.
ביותר, מבקש היה מפציר בתלמידיו האברכים ובחורי הישיבות הק', להתאמץ בעבודת התפילה בימים הנוראים, ולעמוד על משמרתם בכל כוחם. והיה שוטח בקשתו בפני התלמידים, כי בכל עת התפילה יעמדו על רגליהם במקומם בלא הפסק, ולא ירפו ידיהם ממלאכת הקודש כל שעת התפילות.
מלמד היה את תלמידיו כי כוח הרבים גדול הוא ונצרך עד מאוד לקבלת התפילות ברצון, וכי הוא לכשעצמו זקוק לכוח הרבים העומדים אחריו כדי למלא שליחותו כיאות ולהשפיע כל טוב לישראל.
וניכרים היו חשיבותם של הדברים בעיני הרבי עצמו בכל שעת התפילות בימי הדין. פעמים רבות במהלך התפילה מיסב היה הרבי את ראשו לעבר בחורי החמד העומדים מאחוריו, וממריצם בידיו בעוז – להתלהב עוד יותר בעבודת התפילה, להשמיע קולם ברמה ולהתנועע בבחינת 'כל עצמותיי תאמרנה'. בייחוד מתאמץ היה להלהיב את העם בשעה שעבר לפני התיבה בתפילות המוספין של ימי ראש השנה ויום הכיפורים.
זכורים היטב תנועותיו הקדושות – מלאות החיות והריתחא – בכל סיום ברכה מברכות העמידה. רבנו שואג היה בקול גדול 'מגן אברהם!' ומאיץ בידיו בתנועה חדה לעבר הקהל הקדוש, לשאוג אחריו קול אחד 'אמן!'
והנה דמותו הכבירה כבר איננה כאן בעולם השפל, אך אש הקודש שליהטה סביבו תמיד נותרה כאן, ועימה יעשו השנה, מיתומים כאובים ומחושלים, תלמידים וחסידים את עבודת הקודש של הימים הנוראים הבעל"ט, ומה כאן עומד ומשמש אף שם, בשמי שמיים עוסק הוא בהשפעת רחמים וחסדים על צאן מרעיתו וכלל ישראל.
כ"ק מרן אדמו"ר משומרי אמונים זי"ע
עוברים, נעצרים, מסכיתים
חסידי שומרי אמונים ואלפי ישראל שזכו ליהנות לאורו הטהור והזך של האדמו"ר זי"ע קיבלו את הימים הנוראים של השנה הבעל"ט ברגשות מעורבים. העובדה שיותר לא יזכו לשמוע את קולו בבואו אל הקודש במקשה האחת של חודשי אלול ותשרי בהם לא ראו שינה בעיניהם כמעט, הרעיון הזה הינו כאב המפלח את הלבבות. אך מאידך במשך עשרות שנים זכו החסידים לראות איך עובד יהודי את בוראו במדרגות נשגבות, בבחינה בהירה וגבוהה של רבותינו תלמידי הבעש"ט זי"ע.
חסידי שומרי אמונים חיו סביב רבם באטמוספרה רוחנית גבוהה אשר זר לא יבינה. ימי ראש השנה ויום הכיפורים, עבודת הנענועים בסוכות וההקפות הקדושות בשמחת תורה, בכל אלו עבד הרבי את עבודתו שעות ארוכות ורצופות מן הבוקר השכם עד לשקיעת החמה, כשכל יום טוב בבחינתו ועניינו, בחינותיו וספירותיו, המחוורות לפניו באור מופלא רום מעלה.
דבקותו של האדמו"ר משומרי אמונים בקדושת המועדים ועבודתו בהם הייתה לשם דבר. לעיתים, בסיומו של יום-טוב או של מסכת עבודת הימים הנוראים וימי סוכות ושמחת תורה, הביע הרבי געגועים אליהם עוד בטרם נפרד מהם לחלוטין, אל מה שניתן לחוש ולפעול בהם, והפטיר שרוצה היה לשוב אליהם עתה מתחילה, אל הקדיש הראשון של תחילת ה'סליחות'…
כל תפילה ומצווה ו'עבודה' של הימים הללו נערכה בבחינות הגבוהות ביותר וגם עיני בשר מגושמות הבחינו וחשו שבספירות גבוהות שרוי הרבי.
בימים שלפני ראש השנה עסק הרבי, בדחילו ורחימו, בקשירת ציצית ל'טלית קטן' אותה לבש ביום השני של ראש השנה לברכת 'שהחיינו' שבתקיעת שופר לצאת ידי ספק הברכה.
לסליחות של ערב ראש השנה נכנס הרבי עטוף בטליתו של אביו הרבי הזקן בעל שומר אמונים. את הקדיש שלאחר ה'אשרי' לפני הסליחות של 'זכור ברית' החל בקול נמוך שהלך וגבר אך נעצר מידי פעם בבכי חסר מעצורים, בכי נרגש ומתחנן ביום האחרון של השנה. לאחר הסליחות היה מסתובב ומברך את קהל החסידים ב'א גוטן סליחה'.
בערב ראש השנה אף היה כותב קוויטל ארוך לקראת השנה החדשה ומשגר לציון אביו הקדוש.
אך בראש השנה הקודמת עדיין עמד הרבי מלוא קומתו עם כמעט תשעים שנותיו בבית המדרש של 'שומרי אמונים' בירושלים. על רגליו הנפוחות והמיוסרות, עמד והעתיר והתחנן, דבוק בבוראו ואינו חש כלל כי בתוך גוף הוא.
הגעגועים אך גברו ב'לדוד מזמור' שלאחר תפילת הלחש בתפילת המעריב הראשונה של השנה. המזמור, אותו היה הרבי אומר בקול גדול ולא יסף עד שהעוברים ושבים ברחוב 'מאה שערים' היו נעצרים ומסכיתים ברוב רגש. אלפים, וביניהם רבנים ואדמו"רים היו עוברים בשנים האחרונות להתברך מפיו לאחר התפילה ובחדרו פנימה בקבוצות קבוצות.
בבוקרי ימי ראש השנה, היו מוליכים את ה'סטנדר' של אביו הקדוש ומניחים אותו על מקומו ועליו היה הרבי זי"ע עורך את תפילותיו הארוכות, שחרית ופסוקי דזמרה, עדי הגיע אל חתימת תפילת 'נשמת'. או אז נשמעה ברמה שאגת 'המלך', עבד הממליך את אדונו, קול למעלה מגדר אנושי, שאגת ארי שנשמעה היטב ברחובות סביב לבית המדרש העתיק של שומרי אמונים.
והנה הגיע שעת תקיעות שופר. הרבי פותח היה בדברי התעוררות ונמס כל לב. באחת השיחות קונן על שה'הֶרגֵשים' בדורנו כה מגושמים עד שיש המרשים לעצמם לפטפט על דא ועל הא לפני תקיעת שופר ולא חשים כלל בגודל השעה.
ביום הראשון של ראש השנה לא הייתה כלל אפשרות לסעודת יום-טוב מאחר ותפילות מוסף ומנחה כבר הסתיימו בלילה. הסעודה והשולחן הטהור נערכו אפוא בלילה השני, ובה אמר הרבי 'תורה' שעסקה בדרך כלל במליצות זכות על בני ישראל ביום הדין.
מעלי יומא דכיפורי
ערב יום הכיפורים היה הרבי רק גופו כאן וראשו מגיע השמימה. בשנים הראשונות היה מטפס ועולה ויורד אל המקווה של אביו זי"ע ובשנים האחרונות, בהיותו חלוש, במקווה שנבנתה עבורו. לאחר הטבילות היו פניו זוהרות עוד יותר כמלאך מיכאל משרת.
בודדים הורשו להיכנס לסעודת ערב יום הכיפורים, והנה עיניו זולגות דמעות והיו הן רבות יותר מן המַטְעֶמֶת שסעד לכבודו של יום.
לפני תפילת 'כל נדרי', אליה נכנס בשעה מאוחרת, שוב דרוש-דרש ורומם את הציבור בקדושת היום.
עבודה מיוחדת הייתה ה'ונתנה תוקף' שלפניו שוררו ניגון מזקינו הרה"ק רבי יחיאל מעכיל מזלאטשוב זי"ע ואז כרעם מתגלגל נשמע קולו מכריז בתוקף 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה'. בכלל, במשך כל היום הקדוש ניכרה חרדת הדין על פניו והוא עוסק בתפילתו ככהן הגדול בעבודתו.
במשך התפילה ראו הכל מידי שנה איך הרבי חש את שאומר כאילו הוא אכן שם: מירר בבכי ב'סדר העבודה' של הכהן הגדול כאילו זה עתה ראה את ה'עבודה' וממש עתה נחרב בית המקדש וחרב ופס ריח ניחוחים, בפיוט של 'עשרה הרוגי מלכות' הזיל דמעות כמים כאילו עכשיו נטבחו אלה לנגד עיניו.
הס של חרדה והתעלות הושלך בבית המדרש עת נכנס הרבי זי"ע לתפילת 'נעילה' ועודו בפתח ופוסע פנימה החל בקול ב'אשרי'. כאן החלה עבודה מחודשת בכוחות רעננים ובדמעות שליש עד לשעה מאוחרת. כשה'עולם' כולו כבר סעד את ליבו במוצאי הצום עדיין היו חסידי שומרי אמונים סביב רבם מקדשים את הלבנה ורוקדים בעוז ותעצומות בשירי קודש של ציפייה ותחנונים לגאולה השלימה. לידו התחדדו ההרגשות הרוחניות, התגבהה הנשמה ונשכחו צרכי הגוף.
השולחן הטהור עד לפנות בוקר של מוצאי יום הכיפורים היה פותח את ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות בהם הייתה נהרת שמחה על פני הרבי זי"ע. ואז הגיעה קדושת ה'נענועים' של חג הסוכות. ארבע שעות עם ארבעת המינים בכל יום מימי החג בהתרפקות ובהשתחוויה כלפי שמיא, כעבד לפני רבו, כבו המתחטא לפני אביו.
הבדלה ודברות קודש במוצאי יום הקדוש [ארכיון די וואך]
מן הסוכה נפרד בהתרגשות רבה בחיבה של מצווה, בבכי כבן הנפרד מאביו לעולמים. ואז, כאילו עד עתה נח כהוגן, החלה עבודת הקודש של הריקודים בשמחת תורה עד כלות הכוחות וללא כללים שעות, של יום וליל, של צרכי הגוף ומאווייו.
חודש תשרי תשע"ב, האחרון בחייו, היה פלאי ומחריד כאחד. כשנכנס לתקיעת שופר של ראש השנה לא נשא דרשה כדרכו אלא הכריז שהנה מתקרבים עננים שחורים ובאה חשכות לעולם וצריך לעורר רחמים… בעשרת ימי תשובה קרא למקורבו והורה לו לרכוש עבורו קרקע ליד חלקת מחוקק ספון, לצד המקום שטמון בו אביו הקדוש.
רמזים רבים נוספים רמז. והנה בסוף השנה התברר שכפי שבחייו חש וידע את העתיד להתרחש עם הכלל והפרט וחסידיו ובני ביתו עמדו משתאים אל מול נביא אשר בקרבם, כך לקראת הסתלקותו בחתימת השנה, ה' באלול השתא.
תמו ימי הבכי והמספד ועתה יתעודדו חסידי שומרי אמונים והמוני מקושרי צדיק האמת, יתנחמו בשניים: בזכות לשהות שנים רבות לצידו ולהביט כיצד יהודי עובד את בוראו, לנסות לצעוד במשעוליו, וגם בהבטחתו הברורה שקרוב יום ד' והנה גואלנו בא.
•• תודה למערכת 'קשר איתן'-ויז'ניץ, למערכת 'נדברה-נא'-קריית נדבורנה בני ברק, ולמערכות 'קול החצר' ו'קול אמונים'-שומרי אמונים, על הסיוע בהכנת הכתבה ••
רואים שהאתר שייך ליתד או לפחות קשור להם,פתאום אפשר כבר להביא כתבות ממשפחה ?