צעד ראשון
דמעות חצופות מורחות את האיפור על פניה של שירי ויוצרות מראה לא מלבב של עיניים שקועות בבור שחור. קולקציית בגדי השבע ברכות שלה מגובבת על המיטה ברישול, מארחת חברה לערימת מגבות שממתינה נואשות לקיפול. המחוגים בשעון הזהב שלה דוהרים במהירות מאיימת. די, היא לא יכולה יותר, קשה לה, החיים האלו גדולים עליה.
"ניפגש בשבע בכיכר", אמר אבי לפני שיצא, "שבע בדיוק, בסדר? חשוב לאמא שלי שנגיע מוקדם לחופה". רק לפני חודשיים התחתנה באותו אולם בדיוק, בו יערכו היום נישואיה של יעל בת דודתו של אבי, והיא רקדה שם באושר צרוף, בשמלה לבנה בוהקת, כששובל ורוד זוהר ממתין מעבר לפינה. והנה היא היום, עייפה ומרוטה אחרי שבוע עמוס במשרד וניסיונות כושלים לנהל את בית החלומות שלה. בשום מקום בחלומותיה המנצנצים לא הופיעו מרק פטריות חרוך, חלונות מאובקים, כביסה שממתינה לטיפול ולקיפול ו…כמה ויכוחים פה ושם, משפטים מרגיזים של אמא שלו, גיסה סנובית אחת, והדייקנות הזו של אבי שמוציאה אותה מדעתה.
"שבע זה מוקדם", אמרה אתמול, בארוחת הערב, נאבקת במכסה הקוטג'. "למה מוקדם? נבוא בנחת, בלי לחץ, כמו בן אדם", אבי כרסם בשקדנות פרחי גזר ולא שת ליבו למבע הפגוע שעלה על פניה. 'הוא רומז לי משהו.. על שבת שעברה שהגענו להורים שלי בצפצוף. אז מה, לא כולם נולדו עם סטופר ביד.' עלו המחשבות במוחה, פגועות וכועסות. אבל שירי רק סיננה באיפוק: "נהיה היחידים באולם, אבי", הו, הקוטג' נפתח סוף סוף. "שבע וחצי גם בסדר". "אני לא יודע למה את מתעקשת שירי, לאמא שלי חשוב מאד שנגיע מוקדם לחופה, מה אכפת לך לתת לה את התחושה הטובה הזו"? נימה דקה של קוצר רוח השתרבבה בקולו, והיא רק ענתה באבירות מעושה- "טוב, בסדר".
ועכשיו היא פה מול השעון הדוהר, לחוצה, ואין לה מה ללבוש. גל רחמים עצמיים גואה בה. מסתבר שקולקציית הבגדים עם הטיקטים שהביאה מבית הוריה, מגוהצים ובוהקים, לא נשארת כך אחרי שימוש. הכפתור בשמלה הבהירה ניתק ממקומו, החצאית הראתה פנים קמוטות במיוחד, ובשרוול השמלה התכלת היה כתם רוטב לא מלבב שהזכיר לה שהיא שכחה לקנות סנו אוקסיג'ן.
אוףףףףף. די, היא חזרה היום מאוחר מהמשרד, הבוסית התעקשה שתסיים את המאזנים, ואין לה כח. במקום להתכרבל תחת הפוך עם מזגן מקפיא, כמו שהיא אוהבת, יחד עם ספר טוב ושוקולד תות, היא נאלצת להתארגן במהירות הבזק, ולצאת מטופטפת ומוקפדת כנדרש.
והכי גרוע, לבלות כמה שעות ארוכות עם משפחתו של אבי. היא עדיין לא מרגישה שם מספיק בנוח, מול סוללת האחיות, הגיסות והדודות, שלבטח מצפים לראות את הזוג הצעיר והנוצץ במיטבו. שוקלת לרגע לטלפן לאבי ולבקש שייפגשו בשבע וחצי, כך תהיה לה ארכת זמן, אבל הוא לא יאהב את זה והאמת, מול חמותה המתוקתקת היא לא רוצה ליצור רושם כזה. אבל מילא אמא שלו, למה אבי לא מבין אותה?
מתנשפת הגיעה לכיכר. מבט בשעון, שבע בדיוק. אבי כבר חיכה לה שם. "שלום שירי!", וכבר החלו לצעוד לכיוון האולם, ואבי ממשיך במרץ- "את יודעת מי מתארס היום? שוורץ".
והנה הוא מספר בהתלהבות על חבר החדר מהישיבה, ושירי חשה טעם חמצמץ בפיה- 'למה הוא לא יכול לומר שום מילה טובה על כך שדייקתי'?
הם מתקרבים לאולם, ואבי מגביר את צעדיו, ממהר לפגוש את הוריו ומשפחתו אותם לא ראה שבועיים. 'מה יש? כשלמדת בישיבה היית מגיע הביתה פעם בחודש', עולה מחשבה פגועה במוחה של שירי, ודמעה שקופה וסוררת מסמאת את ראייתה. היא נגררה אחריו בקושי, נעלי העקב לוחצות ומציקות יותר מאי פעם. היא תוהה אם יהיה לה הכוח להמשיך לצעוד עד שתתרגל…, כמו שאמרה המוכרת.
"שלום סבא וסבתא" שירי שומעת את שירי את אבי הנרגש מימין, והנה שניהם חבוקים בזרועותיהם של סבא וסבתא של אבי. נשיקות, 'מה שלום הזוג הצעיר והחמוד שלנו' ו-'רק אתמול היתה פה החתונה שלכם'… מתקדמים בשביל המוביל לאולם, כשסבא וסבתא צועדים לפניהם. שירי מביטה בהם ואינה אומרת מילה, רק בוחנת היטב את התמונה שובת הלב שלפניהם: סבתא של אבי צולעת קלות, מזכרת מנפילה לא מוצלחת, וצעדיה איטיים. והסב מתאים עצמו בטבעיות, לא נראה שהוא הקדיש שנית מחשבה לענין. הם צועדים יחד, בקצב מתואם להדהים בלי מאמץ בכלל. בטבעיות נינוחה.
שוב עולה דמעה בעיניה, אבל צעדיה נעשים קלים יותר, כנראה שהמוכרת צודקת.
