בכל מקום דברו על מפלס הכנרת היורד, ואילו אצל מינדי מפלס החרדה היה תמיד במגמת עליה. ככל ש'בין הזמנים' התקרב לסיומו, הלך הפחד והתגבר עד כדי איום להטביעה.
בסך הכל לפני ארבעה חודשים הגיח הינוקא לחלל העולם והפך אותה ואת בני להורים טריים. ועכשיו? הגיע הרגע להפקיד את האוצר היקר בידיה של המטפלת.
בני ניסה להרגיע אותה. בררנו עליה, על אראלה המטפלת. גב' גליק, השכנה בדלת ליד (של המטפלת, כן?), אמרה שהיא מקצועית ונעימה לילדים. וגם היית שם בעצמך וראית שהמקום יפה ומטופח, מאוורר ונוח. וחוץ מזה, מינדי, זה רק לחצי יום. בשעה אחת, מיד, ארוץ להוציא אותה.
"אולי אאריך את חופשת הלידה? נסתדר עם הכסף, לא?" היא ידעה שלא, ובכל זאת שאלה.
בעינים של בני היו המון מילים שהוא התאפק לא להגיד. זה היה מספיק כדי להבהיר שלא, ממש לא. ולא בגלל הכסף.
"ואת צריכה ללמוד לשחרר", הוא כאילו המשיך את המשפט שלא נאמר. "ממש כמו הדג ההוא בסיפור שכתבת".
זה עוד אחד מהצדדים היותר הנעימים בחופשת הלידה, הוא חשב לעצמו. למינדי היה המון זמן לכתוב ולצייר. והיא התחילה לפתח כל מיני תיאוריות על איך בונים סיפורים כאלה, ושמאחורי כל הציורים המצחיקים והמשפטים הקצרים שבספרי הילדים יש בעצם מסרים שנועדו להעביר דרך השעשוע או לעורר מחשבה אצל ההורים שמקריאים בסוף יום עמל, סיפור לפני השינה. טוב, לפחות זה ככה בטובים מבין הספרים.
מדי פעם, כשהוא היה מגיע עייף ומרוצה מיום של שקידה ולמידה, היא כמעט הכריחה אותו לשבת מול המחשב לצפות ביצירה שהכינה. "לחפש את גד הדג" היה אחד הסיפורים האלה. על דגיג קטן שיש לו אמא חרדתית בגלל טראומה קודמת (איפה יש לדגים טראומות, הוא שאל את עצמו כשנאבק בעיניו הנעצמות), ואז הדג הקטן מתמרד ויוצא בעצמו לים הגדול (את בטוחה שזה חינוכי? הוא המהם מתחת לשפם), נלכד בידי דייג וגורר את הוריו להרפתקה בלתי רצויה בעליל כדי לחלץ אותו. הסוף טוב.
"את מבינה?" אמר לה בני ומשום מה הטון שלו הזכיר לה את המורה דינה המחנכת המיתולוגית. "אם את לא תתני לו להשתחרר, בסוף הוא ימצא את עצמו שוחה עם כרישים, ממש כמו גד הדג".
החלומות של מינדי באותו הלילה היו סוערים במיוחד. היא ראתה את דודי משתעשע עם כרישים מצחיקים לכאורה בשפה של כרישים שרק היא מבינה. הם זממו להזיק לתינוק שלה. והוא צוחק איתם ומראה להם את כל מה שהוא יודע לעשות. היא מנסה לצעוק לו שישחה משם מהר כי זה נורא מסוכן, אבל הפה שלה מלא מים.
ידע הוא כוח, כך אומרים כולם. צריך פשוט לשאול ולברר. מערכת השאלות והתחקיר שהיא בצעה באראלה המטפלת לא היתה מביישת שום עיתונאי צמרת או סוכן של שירות חשאי. לזכותה של אראלה יאמר שהיא התייחסה לכל החרדה שלה בסבלנות רבה. מינדי רק קיוותה שהיא סבלנית באותה מידה גם עם הילדים שתחת אחריותה. אבל לכי תדעי.
למה תמיד היו מגיעים אליה הסיפורים המפחידים על מטפלות "לא טובות" ואולי היא תקנה מצלמה נסתרת ותחבר למוצץ? ומה עושים אם הילד בוכה ואף אחד לא שם אליו לב, ואיך, למען השם, אוכל להיות בשליטה מוחלטת על גורלו של היקר לו מכל?
"את לא יכולה ולא אמורה להיות בשליטה מתמדת". לא הרבה פעמים זכורות לה שבני היה כל כך נחרץ. "בידינו ובתפקידנו לעשות השתדלות בלבד. לא להתרשל חלילה. אבל כל השאר בידיו של אבא שבשמים שהוא, למקרה ששכחת, גם אבא של העולל הקטן שלנו. זהו. תקווי לטוב ותתפללי, כמו תמיד."
"הרבה יותר מתמיד" נימים קטנטנים של רוגע נמסכו בקולה מינדי.
ןביום הראשון היא הכניסה את דודי בעצמה אל אראלה שקבלה אותו בחיבוק וחיוך גדול.
בשעה עשר התקשרה רק לוודא שהכל בסדר.
על קיר המטבח בעבודה היה תלוי פוסטר ישן שמשהו אי פעם הדביק – ציור של דג קטן מוקף במשמר דגים ולידו הכיתוב: "תן לשחות!"
מינדי נזכרה בציורים היפים ששמורים בתיקיה במחשב. ושאוטוטו יראו אור ויצאו לחנויות.
הדג שלה שציירה החליט לברוח לים הגדול כי הכל היה לוחץ עליו. ולבסוף מי שעזר לו היו דווקא אלו הלוחצים. מאהבה.
תודה לה' שביום הראשון זה רק לשעתיים-שלוש
.
