שתיקה שווה זהב
הכל יכול היה להיות ורוד וקסום, אבל כבר למדנו היטב על בשרנו, כי תוכניות קסומות וצבעוניות לחוד ומציאות לחוד, ואין השניים משיקים זה לזה.
עדה נכנסה לחופה עם המון ציפיות, והיה לה על מה לסמוך. החתן שלימינה היה בחור נפלא באמת, איש חרוץ ואמין, קובע עיתים לתורה, ועם המון רצון טוב להקים בית יהודי נאמן, ולחנך את דור הישרים שיקבלו מן השמים להיות בני תורה עושים רצון קונם.
האמת ניתנת להיאמר, הפתיחה בשנים הראשונות בהחלט ענתה על עיקרי התוכנית. נחמן היה בעל טוב ומסור, שקונה לה מתנה בחג, תכשיט או בגד, אחר-כך הפך לאבא שופע חן וחסד לעולליו, חמישה בנים שנולדו זה אחר זה, סמוקי לחיים וחייכנים לעילא. הפרנסה אמנם דחוקה הייתה, איפה לא? אבל האור היהודי שבקע מן הבית החביב הזה, האיר על כל סביבותיו.
דא עקא, שלאחר הגעתו לעולם של מנחם עוזיאל, נפל מצב-רוחו של נחמן. שעות ארוכות הוא היה ישן על מיטתו, בקושי שתה, בקושי אכל, רזה מאד, רופא המשפחה המליץ על בדיקת מומחה שינסה לאתר מה כואב לנפשו. כן, נפשו כואבת ודואבת. צל ענק וסמיך עטף את ליבו של האיש היקר הזה, ולא אפשר לו לצמוח, ללבלב, להמשיך במסכת חיים של בית יהודי.
דוקטור ירחמיאל אנטובסקי הוריד את משקפיו, תופף באצבעותיו בעצבנות על השולחן ואמר בשיא העדינות, "תראי גברת עדה… זה דורש אשפוז, לפחות בשלב הראשון… צריך טיפול תרופתי מתאים… את מבינה? האישיות של בעלך השתנתה…".
עדה הבינה. חומות הביטחון והיציבות של הבית הזה צנחו באחת. מצבו של נחמן החמיר מאד, והאשפוז הפך לארוך וממושך, דבר שדרש ממנה כוחות נפש עצומים להתנייד מן הבית לבית החולים, לגדל חמישה עוללים, לצנוח לבור ללא תחתית של פרנסה דחוקה, ותקווה מפעמת שיבריא, שיבריא שיבריא!!!
נחמן שלה לא הבריא. למה? מפלאי תמים דעות אשר יודע לתזמן ולדקדק ייסורים מסוגים שונים לכל בריה, ביחס ישיר ומדוקדק באשר לתיקונה עלי-אדמות. היא לא התלוננה. היא קיבלה עול מלכות שמים באהבה. זו משימת-חיים מעבר לתמיכה בנחמן, להמשיך לטפח ולגדל חמישה ילדים – פרחים, שיצעדו בעקבי צאן קדושים, ויעשו רצון אביהם שבשמים.
יש חיים של לבד. אין בעל חולה אלא לאשתו. מן אישה נשואה, שאין לה בעל עפ"י גדרי הכתובה… לא בדיוק מוגדרת, אולי עגונה, אולי אלמנה, אולי גרושה. מסע חיים לא פשוט כלל וכלל. אבל אם מן השמים רוצים כך, לעדה אין תלונות, ומה אנו נענה אחריה?
שנה חלפה ועוד אחת. נבנתה לה סוג של שיגרה ומאבק קיומי-חינוכי יומיומי. אבל כשהגיעו החגים, היא חשה צביטה בלב. היא לא מלאך, הרבנית שלה אומרת לה, "אין קשה, קשה יש רק בלחם. וכשקשה מתגברים". היא נזכרת דומעת ועצובה במתנות שהגיש לה נחמן בערבי חגים, "תנחשי, זו סיכה או טבעת, עגילים או צמיד?" אף פעם לא הצליחה לנחש. תמיד הוא הפתיע.
המתנות הללו, הצנועות, מילאו את ליבה באושר עצום, בחדווה של אישה שמעריכים אותה, שמכבדים אותה, שיש לה על מי להישען.
והנה חג, ועוד חג, חולף, אין נחמן, ומתנות? אין.
פרק ב'
ר' לוי, שלום לך!
אחרי חמש שנים ללא נחמן בעלי, הוזמנתי לאירוע משפחתי, הקרוי 'חינה'. אני גרה אי שם בצפון הארץ, ונסיעה לירושלים עיר הקודש דורשת הרבה זמן וכסף. אך מכיוון שהיה לי הרבה הכרת הטוב לאמא של הכלה, העברתי את ילדיי להשגחת השכנה הטובה שלי ונסעתי. למרות מעט הכסף שיש ברשותי רכשתי מתנה מכובדת, וכתבתי לכלה מכתב ברכה מעומק הלב.
כשהגעתי לאולם בשעת ערב, צבאו נשים רבות סביב לכלה העתידית. אם אינך יודע, זה למעשה טקס של אירוסין, במהלכו מורחים חינה, שהוא סוג של חומר על כף יד הכלה. מנהג מרוקאי טיפוסי.
עמדתי בתור כמו כולן, כדי להשתתף במריחת הפולקלור של העדה, לפתע שמעתי את אם הכלה קוראת לעברי בקול רם, כשכולן שומעות "עשי לי טובה עדה, אל תגעי בחינה, אינני מסכימה שאישה גרושה, או כזו שאין לה בעל תיגע בכלה… זה לא משפיע טוב על מזלה".
התפללתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי חיה. עדיף למות מאשר הלבנת פנים, לא כך? אינני גרושה, אינני אלמנה… נפל בגורלי מצב משונה… העלבון צרב את נשמתי, לרגע חשבתי לקחת את המתנה לצאת בהפגנתיות מן האולם ולהפליט מילה או שתיים כמו, "תתביישי לך, הלבנת את פניי והקב"ה ישלם שכרך מושלם". חץ מכאיב פילח את ליבי וסירב לצאת.
העדפתי לשתוק, לכסות את הכלימה המייסרת בחיוך מתוק קטן, לקרוץ לכלה בנחמדות ולהתיישב בקצה כיסא שעמד בסמוך, אך גופי רעד. ליבי פעם מיליון פעימות בדקה, ורק היה חסר שאתעלף. "אני אשמה שבעלי חולה? שתפנה לאדון שבראו". רקדתי עם הכלה והמוזמנות, ואחרי שעתיים נסעתי בחזרה לביתי נעלבת ופגועה, מבלי שאף אחת הרגישה שבעצם אני שבר כלי.
בנסיעה חזרה באוטובוס הבטתי דרך החלון בכוכבים הרוטטים ולחשתי לריבונו של עולם, "קשה לי אבא שלי שבשמים. אני לא מתלוננת, אבל אתה אבא, ואם אתה אבא של יתומים ואלמנות, אז אני, שכל ההגדרות הללו נכנסות במעמדי, רוצה להרגיש שאתה מרוצה ממני… שאני עושה לך נחת… שאני עומדת בניסיון… ואני מתחננת לפניך שתוסיף לי כוחות מיוחדים להמשך המסע".
פרק ג'
ר' לוי, למחרת בצהריים התקשרו אלי מחנות תכשיטים מחיפה, והודיעו לי לקונית: "גב' עדה, במלאת עשור שנים לחנות שלנו, עשינו הגרלה ובה השתתפו כל הקליינטים שלנו מיום הפתיחה ועד היום. את עלית בגורל. מחכה לך אצלנו תכשיט יוקרתי, מזל טוב".
מעולם לא קניתי בחנות הזו… מעניין. האמת היא שחשבתי שמישהו מתלוצץ על חשבוני… מה לי ולחנות תכשיטים, מה לי ולהגרלות. חודש ימים דחיתי את הנסיעה לחנות המדוברת, עד יום לפני הבר-מצווה של הבן. הגעתי לחיפה, רכשתי לו בגדים, ומעבר לרחוב הבחנתי בחנות המדוברת. בדחילו ורחימו פניתי למוכר ועדכנתיו, "התקשרו אלי ואמרו שזכיתי בהגרלה… זה נכון?".
"את גברת עדה?" שאל.
"כן", אישרתי והוצאתי תעודת זהות. הוא בדק את הפרטים ומלמל, "מחכים לך כבר חודש ימים". הוא הוציא מאחת המגירות קופסה מהודרת והניחה לפני. פתחתי ועיני נצצו. שרשרת זהב איכותית ובוהקת ועליה חמישה יהלומים איכותיים משובצים על טס של כסף.
"זו שרשרת ששווה למעלה מ-1,500 דולר" אמר המוכר.
השתאיתי. "מה פתאום זכיתי?" שאלתי את המוכר, "אני חייבת להתוודות, מעולם לא קניתי כאן, ודאי נפלה טעות, אני נורא מתנצלת".
המוכר פתח את המחשב ודפדף. "גבירתי, רכשת כאן תכשיטים לפחות חמש פעמים בשנת… ובשנת… והפרטים שלך טמונים בארכיון שלנו… נכון שבחמש השנים האחרונות לא הגעת אלינו, אבל ההגרלה תקפה לגבי כל הקליינטים שלנו מיום הפתיחה. מזל טוב".
הכנסתי את התכשיט אל התיק, ויצאתי לרחוב. שמש של קיץ הכתה על ראשי. לפתע קלטתי מה התרחש. נחמן, בעלי שיהיה בריא, רכש לי מכאן תכשיטים פשוטים בכמה מאות שקלים. הוא תמיד שילם במזומן, ועל הקבלה ביקש שיכתבו את שמי, עדה. למה? לא יודעת.
הרמתי מבט אל שמי התכלת ולחשתי, "ריבונו של עולם, אבא שלי שבשמים, תודה על המתנה ממך. תודה גם לנחמן שבתמימותו שלח לי דרכך עוד מתנה. תברך אותו ברפואה שלמה… אבא שבשמים, אני מרגישה אתה מרוצה ממני, אתה לוחש לאוזני – שתיקה שווה זהב… תודה! תודה! תודה!".
שבת שלום!
בסוף הבריא בעלך?