מוגש לרגל יומא דהילולא השבעים ושמונה לעלותו על מוקד קידוש ה'.
מבין גדולי וצדיקי הדורות שעמדו לעם ה' בדורות האחרונים בולטת ומזדקרת לה של האי רעיא מהימנא, קדוש ישראל ותפארתו, רועה נאמן לבית ישראל, מקים עולה של תורה וחסידות, כ"ק מרן הרה"ק רבי בן ציון הלברשטאם זצוק"ל הי"ד בעל ה'קדושת ציון' מבאבוב.
הוא הגבר אשר אותו הועידה ההשגחה העליונה לעמוד לעם ה' בחשכת הגלות ולהאיר באורו המופלא לבני הדור כולו בהחדרת אור התורה והחסידות להמונים ובמיוחד בקרב בני הדור הצעיר.
הרבי הי"ד נחשב דמותו רבת ההוד היה בדורו כאחד המיוחדים שבין גדולי וצדיקי דורו, אלפים רבים הסתופפו בצל קדשו ושאבו ממנו מעינות של תורה יראה, חסידות וקדושה.
כשם שפעל במסירות להאיר לעם ה' תורה וחסידות, כך פעל רבות כנגד אותם מהרסי ומחריבי הדת למיניהם לבל יפרצו זרים חלילה בכרם בית ה', ועל כך עמד בתוקף בכל כוחו.
ביריעה שלפנינו נביא בזה מבחר עובדות וסיפורים כפי שנשמעו מפי מקורות נאמנים ומוסמכים אודות פעולותיו הרבות נגד אותם מפירי ברית ה' ועמידתו האיתנה כנגדם.
חכמות חיצוניות
אחד ממאבקיו הנודעים של מרן ה"קדושת ציון" הי"ד בשנות הנהגתו, היה כנגד אלו המחדירים בקרב בני הנוער לימודי חול וחכמות חיצוניות. בספרו 'קדושת ציון' אף צווח כנגד דבר זה, וכה כתב: "הנה ימים באו אשר הרבה מאחינו היראים עושין מהטפל עיקר, ובפרט בחינוך הבנים, כאשר רק הנער מוכשר לקבל איזה לימוד מלעיטים אותו בלימודי חול וחכמות חיצוניות, בטענה שצריך לדאוג לפרנסתו… ומתעלמים מכך שלא ימלט כי לא יטה הנער ארחות עקלקלות טרם שמזיין עצמו בכלי קרב נגד היצה"ר היא התורה תבלין".
הרבי הי"ד מתאר מה היא הדרך הישרה שיצעד האדם: "קודם ילמד האדם את בנו חכמת התוה"ק וספא ליה כתורא מש"ס ופוסקים, ולעת הצורך ישיג במעט זמן את מה שצריך לידע לצורך פרנסתו, כי בתורתנו הקדושה כלולות כל מיני חכמות, וכאשר יהיה מלא וגדוש בחכמת התורה לא ייבצרו ממנו גם שאר החכמות". בדבריו אף הביא סיעתא להנחה זו מכמה דוגמאות ובכללם מה שכתב רב שרירא גאון, כי בפסוק "זה ספר תולדות אדם…" ובפסוק שלאחריו "זכר ונקבה בראם…" נרמזה חכמת הפרצוף ושרטוט כף היד שנמסרו בדורות-קדם מחכם אחד לחברו הראוי לכך.
כמו כן הרחיב בדבריו אודות הסכנה הרוחנית הנשקפת למתרועע עם חברים בלתי הגונים שלמדו לימודי חול. והיה מדייק בברכות השחר שמתפללים לה' "שתצילינו מאדם רע… ומחבר רע ומשכן רע", לכאורה צריך להבין דאחרי שביקשנו כבר להינצל מ"אדם רע", פטורים אנו מתפלה על "חבר רע", ו"שכן רע"? אלא שיש אדם אשר בעצם איננו רע, אבל בעדנו הוא חבר לא טוב, השפעתו תזיק לנו, או שכנותו תביא עלינו קללה ולא ברכה. לפעמים צריך לחשוש אפילו מבעל תשובה, כגון מי שעזב את כתלי ביהמ"ד ונהפך לסטודנט במכללה, ולבסוף "חזר בתשובה ומדקדק בקלה כבחמורה עד שהבריות יחשבו לקחת דוגמא ממנו באמרם: הנה פלוני 'דוקטור' מלומד ובכל זאת הרי הוא יהודי ירא ושלם, נשלח גם את בנינו לגימנסיה ולאוניברסיטה שיגדל כמותו, ואינם יודעים כי פלוני זה יצה"ר הוא שהחזירו בתשובה למען הטעותם…"
מחזיר תועים
בד בבד, בחכמתו כי רבה היה מחזיר תועים רבים כמו סטונדטיים וכדומה שלמדו חכמות זרות חזרה אל חיק היהדות על טהרת הקודש.
וכה מסופר: "מתוך מדת גדלו וחכמתו נתפרסם שמו של רבינו גם בעולם הניאורים, והרבה שנתרחקו מדרכי היהדות ובפרט סטודנטים, מבתי ספר הגבוהים וממכללות, שהותעו מדרכי החיים, וכבר טעמו כל טעמי התאוות וההשקפות המודרניות, ולבסוף הרגישו הריקנות האיומה שבמוחם ושבלבבם, ועל כולם הבעיות הקשות והמסובכות, המנקרות במוחם השמם, נתפעלו לשמע שמעה של האישיות המזהירה בעיירה באבוב, שכוחה גדול ואיתן לרפא כל לב דוי, ולהביא ארוכה שלמה לכל המוחות המבולבלות והמטורפות מנגעי ופגעי רוחות הזמן".
"הרה"ק מבאבוב הי"ד היה מפורסם שהשיב לתחיה למאות סטודנטים שאחרי דיונים ממושכים שניהלו עמו, נכנעו בסופם והראו לדעת שאין להם עצה אחרת רק להשליך את אלילי דעותיהם הנפסדות ולהתמסר לתורה ולתפלה וליראת ה'.
"הרה"ק מבאבוב קיים בהם בטרם תקרא ואני אענה, ועוד הם מדברים ומציעים בעיותיהם לפניו, כבר קדמם בתירוצים ובישובים נפלאים מיוסדים לעת הצורך על אדני החכמה והמדע. הסטודנטים שהיו תלמידי המכללות ובעלי השכלה גבוהה, נתפעלו כ"כ מדבריו עד וחזרו מיד בתשובה שלמה.
"בעלי תשובה הללו, אבני חפץ יקרות, נתרבו רק מתוך תכונתו האצילית וחשקו האדיר של הרבי, לבל ידח ממנו נידח והיה מקרב בשתי ידיו את כל מי שבא לפניו בבקשה להתקרבות. ונהפכו במשך הזמן לבחורים נחמדים ת"ח מובהקים וחסידים ואנשי מעשה, אבנים יקרות בישיבות באבוב, ובעיקר, חסידים נאמנים לרבם הגדול, שהיו מוכנים למסור גופם ומאודם לשלום רבם ומאורם הגדול בחייהם. בישיבות באבוב בכל מרחבי פולין היו ידועים למאות סטודנטים כאלו. (קונט' תולדות אדמור"י באבוב, עמ' 6)
הרחק מהכיעור
במקביל, הרחיק כל דבר פיגול שלא יחדור חלילה לבית התלמוד שבחצרו. וכך סיפר בנו מרן האדמו"ר מהר"ש מבאבוב זצוק"ל: "פעם נכנסתי לחדר כ"ק אבי זי"ע, וראיתיו כפוף אצל התנור וקורע חתיכות מערימה גדולה של ניירות וספרים שהיו מונחים לפניו, ותוחבן אל תוך התנור. על ידו עמד ראש הישיבה הג"ר מענדל ראטנבערג הי"ד, וחטב קיסמין דקים והושיטם לאבי הי"ד שהשליכם בכל פעם אל התנור להגדיל המדורה. אבי היה כ"כ שקוע בהתלהבות עבודתו שלא הרגיש כלל שאני מביט מאחוריו בהתפעלות על עבודתו הנלהבה.
כשסיים לשרוף את הספרים, לקח את הניירות שבהם נארזו הספרים והשליכם ג"כ אל המדורה. לבסוף ליקט מעל הרצפה החבלים שבו ארזו החבילה ואת פירורי השעוה שבה חתמוה, וכל מה שמצא שם שהיה שייך לחבילה זו, והשליך הכל אל תוך שריפת האש, באמרו בהתלהבות עצומה "ולא ידבק בך מאומה מן החרם".
אחרי תום הביעור הגדול, נזקף כ"ק אבי הי"ד וקרא בקול: כלבים שכמותכם, רשעים שכמתוכם, יודעים הם שיש כאן ישיבה קדושה, על כן מרבים הם לשלוח בדואר חבילות עם ספריהם הטמאים לצודד נפשות שברשותם בידעם כי כל באי' לא ישובון.
ניגון חדש לשבת
בנו כ"ק מרן אדמו"ר מהר"ש זצוק"ל כותב בהקדמתו לספר 'קדושת ציון' כי בשבוע שלאחריו אף חיבר ניגון חדש לשבת, לתפלת ישמח משה במתנת חלקו, ואמר: "יען ראיתי שהרשעים רוצים להתגבר להשחית את כרם ד' צבאות, ושולחים ספרי מינות לישיבה, להכניס רוח נחש צפעוני בילדי ישראל, לכן זה לעומת זה עשה אלקים, הבה נחלץ חושים, להתגבר בסטרא דקדושא, להזריח אור חדש של קדושת שבת על תלמי לבות התלמידים, חיברתי ניגון חדש על ישמח משה, שיועיל להרחיב וללבן את לבות בני ישראל ולקרבם לאביהם שבשמים. ועוד מצלצל באזני כל מי ששמע השירות ותשבחות בנגוני באבוב, בכל הישיבות ובתי מדרשות, והתעוררות דקדושה של שמחת יו"ט ועונג שבת שפעלו, והיה נראה השתנות ברורה אצל כל בחור שלמד בבאבוב או באחד הסניפים בכל העיירות שפתח כ"ק אאמו"ר ז"ל. (ח"א בהקדמה, עמ' י"ב)
כך גם סיפר בנו כ"ק מרן מהר"ש זצ"ל אודות התרחקות הרבי הי"ד מכל דבר פיגול שהוא. היה זה כאשר הוגלה אביו הרבי זצ"ל עם הגולה לעיר מארינבאד באמצע מלחמת העולם הראשונה, המקורבים שכרו דירה לצרכו במלון שהיה שייך למשפחת לייטנער, והיה לאביו הרבי זי"ע שם מנין מיוחד לעצמו. והנה לבעל המלון היה אב זקן אשכנז [יעק"ע] כבן תשעים, ונכנס פעם לבית מדרשו של הרבי זצ"ל, כשהוא מחזיק בידו חומש עם הביאור של משה דעסויער שר"י. הרבי זצ"ל הרגיש בדבר, ולא רצה להתפלל כל זמן שהחומש נמצא בחדרו, ונתן חומש אחר לר' בערל פלאטנער ע"ה שימסור לאותו זקן, ושיבקש מהזקן שיתן לו חומש שלו ויוציא אותה החוצה, וכן עשה ר' בערל, ורק אז המשיך הרבי זצ"ל הי"ד בתפלתו. עד כדי כך הקפיד להתרחק כמטחוי קשת מכל שימצא דשימצא של ספרים ממקורות בלתי נאמנים לד' ולתורתו. (קונט' פרי הכרם, חנוכה תשס"ו)
בית יהודי כשר
חלק נכבד משיחותיו אף הקדיש הרבי הי"ד לחובת האדם מישראל לייצב את ביתו, בית יהודי כשר, על יסודות מוצקים ולהקיפו חומה בצורה שלא תניח ליצה"ר אפילו דריסת רגל פנימה. באחת משיחותיו שנשא בפני חסידיו אמר: "בעת שאדם נושא אשה ומתחיל לבנות בית נאמן לה' צריך לידע ולהיזהר מאד שלא להידמות לאחרים ולרוץ אחרי מותרות אפילו בדברים המותרים, כי הוא שורש פורה ראש לכל עון וחטאת… וזהו מאמר הכתוב "כי מגרעות נתן לבית", שכל אדם צריך להיות שורר לביתו לגרוע ולמעט מדברים המותרים אפילו הם "סביב חוצה" דהיינו שאינם נוגעין לדבר איסור, והטעם "לבלתי אחוז בקירות הבית", שלא יבא יצה"ר ח"ו להסיתו ביסודי הדת שכל בנין ביתו של האיש הישראלי תלוי בהם… (קדושת ציון ח"ב עמ' קמה)
בנו כ"ק מרן אדמו"ר מהר"ש מבאבוב זצוק"ל כותב בהקדמתו ל"קדושת ציון" (ח"א עמ' י"ז) כי אביו הרבי הי"ד היה נלחם רבות בענין פרנסת היהודים שלא ירעו בשדות זרים במקומות מפוקפקים הנוגד לרוח התורה והיהדות למרות המצב הכלכלי הקשה ששרר אז.
וכה כתב: "אמנם בענין פרנסת היהודים בכלל, היה בכל יום קלקלתו מרובה משל חברו. האברכים החדשים והרבה בעלי משפחות שנדחו ממצבם, לחם שאלו כהוגן. בעת ההיא היה כ"ק אאמו"ר ז"ל עסוק רוב זמנו להיות להם לעזר ולסעד, להנותם עצה ותושיה כרועה נאמן, לאלו, לספחם לאיזו משרה באחת הקהלות, ולאלו, לתמכם לפתוח להם מסחר קטן, או לעזור להם לבוא לידי איזו אומנות נקיה וקלה, באופן שלא יוכרחו לשנות לבושם וצורתם החסידית, כדי למצוא טרף לביתם. מיהו אותם האנשים ששאלו עצתו אם להגר למדינות המערב, כמו לאשכנז, לבעלגיא, לצרפת וכדומה, או מי שהיה לו משפחה קרובה בארה"ב, שהיכולת ניתנה לו להגר שמה, בכל אלו קשה היה לו להסכים להעתיק למדינות שמצב היהדות היה אז בדיוטא התחתונה, ושמירת שבת וגידול בנים היו בסכנה בימים ההם. כ"ק אאמו"ר ז"ל הזהיר תמיד שלא להטות אחרי עצת היצר משום בצע כסף, לסכן נשמתם ונפש צאצאיהם, כי מי יוכל להבטיח אם יעמדו בנסיון, בל יליזו מעגלותיהם מדרך התורה בארץ תלאות ושממה מיהדות, והמתבוללים מפירי ברית ידם על העליונה, ועל כן אפילו אם יציעו לפניהם תועפות כסף וזהב וכל אבני חפץ, לא ידורו אלא במקום תורה.
שלא לשנות לבושם
בהקפדה מיוחדת דרש הרבי הי"ד מכל המקושרים אליו שלא יתביישו מפני המלעיגים עליהם בתקופה המודרנית, ולא ישנו חלילה כי הוא זה מן ההופעה החיצונית, פיאות וזקן, או מן הלבוש החסידי המסורתי, "הכובע היהודי" ("די אידישע היטל") הנפוץ בקרב חסידי פולין וגאליציה – כפי שלבשו אבותיהם בדור הקודם. ואכן חסידי באבוב, במיוחד הצעירים, התבלטו בכל מקום שבאו אליו בהופעתם זו, אשר חן יהודי טהור יצוק עליה.
הרה"ח הישיש ר' ליפא שיינבך הי"ו מזקני חסידי באבוב לאויוש"ט שזכה בבחרותו להסתופף בצל קדשו של הרבי הי"ד סיפר לכותב השורות לקראת יומא דהילולא השבעים אודות מלחמתו של הרבי כנגד המתלבשים באופן מודרני, ר' ליפא הי"ו סיפר: "אני נזכר שלפני שבת האויפרוף היה הרבי מלביש לחתנים את ה'קפטן' שלו עצמו, ובשעה שהיה מלבישו והחל ביד ימין היה אומר לו: בני יקירי, אני מלביש תחילה את צד ימין כיון שצריך להגביר את צד ימין על צד שמאל, ואלו ה"מודרניים" לובשים שמאל על ימין, בדבריו הזכיר את הפסוק בתורה "צידונים יקראו לחרמון שריון והאמורי יקראו לו שניר", צידונים, אלו שהולכים עם הבגד על הצד, יקראו לחרמון שריון, חרמון ר"ת שמאל רוממה ימין נופל. משא"כ האמורי היהודים ירא ה' הולכים על צד ימין, יקראו לו שניר, שניר ר"ת שמאל נופל ימין רוממה. ('המבשר תורני', פר' דברים תשע"א)
עיתונים פסולים
כמו"כ היה מתריע בדברות קדשו רבות להישמר מקריאה בעתונים פסולים באמרו: "קריאת העתונים פוגם את הנפש", ואף המליץ על כך דברי הפייטן בסליחות לערב ראש השנה: "אם סררו כפרה מרוב עתים וימים", אלו מכתבי עתים, עתונים יומיים וכיוצא באלו, אשר בהשפעתם יש והאדם סורר ופורק מעליו את עול התורה והמצוה. והיה מזרז ביותר להיזהר בשמירת העינים וקורא: הבריות אומרים "ישועת ה' כהרף עין", פירוש, ישועת ה' תבוא עליך כאשר תרפינה עיניך מן הכיעור והדומה לו.
המתחדשים למיניהם
כך גם נלחם תדיר נגד המתחדשים למיניהם. עובדה הווה כאשר ביקר בוואדוביץ' בחודש כסלו שנת תרפ"ו נודע לו כי בביהכ"נ המקומי העמידו את הבימה סמוך לארון הקודש כנהוג אצל ה"נאורים" וה"מתקדמים" – במגמה חדשנית. הדבר חרה לו מאד ותיכף הורה להזעיק את יהודי הקהילה כולם, והשמיע לפניהם בפומבי דברי תוכחה, וכה דרש: "איך הרהיבו עוז בנפשם לשנות ממנהג שטבעו חכמים להעמיד הבימה באמצע ביהכ"נ? בהוסיפו טוענים שעל ידי זה יהי ביהכנ"ס נאה יותר… שוו בנפשכם, אדם הבונה בית לעצמו ומקשט אותו ומייפהו מבית ומחוץ כמיטב הבנתו, אם יבוא זר לשנות את סדרי הבית – הלא תיכף ומיד יגרשהו בעה"ב ויאמרו לו, מי ביקש זאת מידך, הלא כאן אני בעה"ב והכל תלוי ברצוני… כן בביהכ"נ, מי כאן בעל הבית, הלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, והוא ציוונו שלא לסור מדברי חכמים ימין ושמאל, אם כן זה היופי של ביהכ"נ, ולב מי לא יחרד ולא יירא לשנות מדבריהם שציוו בענין הבימה שתעמוד באמצע ההיכל דוקא…" (מרביצי תורה מעולם החסידות, עמ' קיז)
נגד ה"משכילים" וה"ציונים"
בד בבד קידש מלחמה עזה כנגד מפירי הברית למיניהם "משכילים" ו"ציונים" או "בונדאים". במיוחד השתדל לחשוף את מזימותיהם בכל הנוגע לחינוך הדור הצעיר. בכל הזדמנות דיבר קשות נגד בתי הספר המודרניים אשר הדיחו את בני הנעורים מדרך ישראל סבא.
עוד בשנת תרס"ו פירסם ביחד עם אחרים מגדולי הדור, קול קורא נגד הקמת המוסד "גימנסיה עברית" בעיר קראקא אשר מטרתו היתה "ללכוד ברשת זו צעירי צאן קדשים ללמדם לימודים חיצוניים עם לימוד התוה"ק ביחד". בספר "מכתבי קודש (יצא לאור בעריכת הר"ר שמריה ציטרוננבוים מברוקלין) נדפסה חליפת מכתבים משנת תרע"ב בין האדמו"ר מבעלזא מרן מהרי"ד זצ"ל ובין הרבי הי"ד, שעוד לא מלאו לו אז ארבעים שנה, בנוגע למכשלה האורבת לכשרי ישראל מיסוד "חדרים מעורב בשפה זרה" כפי שזממו לעשות נציגי חברת "אליאנס" בוינה ועמיתיהם בשאר מקומות. הרה"ק מהרי"ד מבעלזא ביקש אז את עזרתו במאבק נגדם, והרבי הי"ד באגרתו מתאר איך מצטייר המצב לאשורו מכמה אנפין, כאשר הוא מטכס עצה ותושיה להפר זממם בטכסיסי מלחמה משלו, כשהוא מטעים ש"יש לנו בזה הרבה דברים בכל פרט ופרט… ואולי יעלה לרצון לפני הדרת קדשו וינענע ראש לדברי, ואשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים".
בהמשך (סימן י') מתפרסמת אגרתו אל ראשי קהילת "שומרי הדת" בצאנז, שביקשוהו לחוות דעתו בענין בית ספר העברי שנוסד בעירם: "רק תואנה הם מבקשים לעוור את עיני העברים, באמרם שמטרתם ללמד הנערים צחות לשון הקודש… ועיקר כוונתם הוא להדיח נערי בני ישראל מעל ד' ותורתו הק'…"
את סלידתו העקבית מכתות המשכילים וכדומה ניתן להיווכח, מהעובדא שסיפר הגה"צ ר' הערשלי מייזליש זצ"ל מווייטצען ור' הערצקא ראזנפעלד ע"ה ששמעו כפי מפ"ק של הרבי הי"ד אודות כמה וכמה מילים שמקורם ושרשם פסול מכת האפיקורסים והמשכילים, והצליחו ברשעותם להשרישם בשפת האידיש המדוברת להכשיל בהם רבים וטובים.
"לדוגמא, מה שמורגל בין אנשים שאם לא שלא יוכל אחד להוציא רצונו לפועל יאמר לו רעהו: "קענסט שרייען פודנו ומצילנו און ס'וועט דיר נישט העלפען", ואכן שקר וכפירה הוא, כי הזועק ומתחנן קדם מלך פודה ומציל, יזכה לישועה מכל מקום. עוד מורגל לומר: "קענסט שרייען חי וקיים און ס'וועט דיר נישט העלפען", וגם זה מכת הכופרים בא, כי המצפה לישועה ממלך חי וקיים הקב"ה, יזכה לה. ועד"ז פירט מרן ז"ל דוגמאות נוספות, ובכולם ירא האדם השלם וישפוט שלא להשתמש בהם כל עיקר. (בנין שלמה, אדר תשס"ה)
מעניין לציין, כי בספרו 'קדושת ציון' בכמה מקומות אנו מוצאים הדים למאבקו זה. בשיחתו ביום הושענא רבה הסביר הרבי מהו הטעם שהפייטן כופל ואומר "הושענא ציון המצוינת"? אלא לפי שצפה ברוח קדשו כי בעתיד יקומו רשעים ופושעים אשר יקחו לעצמם שם 'ציון' להשתמש בו ברעיונם לכבוש את ארץ ישראל בכח, קודם הזמן… לכך תקנו בלשון 'ציון המצוינת', כלומר, ציון שהיא מצוינת בסימניה, ומה הם הסימנים: "הושענא קודש הקדשים", ציון שהיא קדושה בקדושת ארץ ישראל האמיתית…"
"חיי הפקר"
כמו"כ כותב הרבי בספרו: "לפנים בישראל היו אנשים שנתקדשו ועלו לארצנו הקדושה וכוונתם היתה לישב שם באהלה של תורה זאת היתה עליה לשמה… והנה בעוה"ר חדשים מקרוב באו אותם הפורקים מעליהם עול תורה ומצוות שעולים לאר"י לחיות חיי הפקר… עליה כזו ירידה היא… אין לכנות ענין זה בשם עליה לאר"י. משל למה הדבר דומה: כשרואים עובד ה' אשר יקום בחצות לילה לבכות על גלות השכינה, קוראים לו בלשוננו "א חצות יוד", ואף כי יש הרבה אנשים העומדים בחצות, מהם רשעים לתאוות לבם, ומהם פשוטי עם המשכימין לדברי הרשות, כמו בעלי עגלה להשקות הסוסים וכדומה, וכי יעלה על הדעת לקרותם "חצות יודן"? הלא שם זה יאה רק לעומדים בבית ה' לשפוך נפשם על חורבן ביהמ"ק. כן השם "ארץ ישראל יודן" ייקרא רק על בני אדם הנוסעים לאר"י לתכלית תורה ומעשים טובים …"
"האוניברסיטה העברית"
בשנת תרפ"ו עם יסודה של "האוניברסיטה העברית" בירושלים, ראה בזה הרבי חלק מחבלי משיח הנוראים. במרירות רבה הזכיר את המאורע, וכה אמר: "הנה בעוה"ר גברה והצליחה ידם בארצנו הק' והקימו להם אוניורערזיטעט בעיה"ק ירושלים על הר הצופים… ואם היתה נעשית בארץ נכריה היתה ג"כ לצרה ופוקה… כש"כ וקל וחומר בפלטרין של מלך… אמנם זאת נחמתנו בעניינו שזה סימן מובהק כי עת קץ ממשמשת ובאה, כידוע שטרם משיח צדקנו יתגבר הצד השני מאד…"
כמו"כ יצא בתקיפות נגד פולחן השפה העברית, וכפי שכותב באחד ממכתביו: "העמידו בתי ספר משלהם והכריזו שמטרתם היא לזכות את בני ישראל ללמוד הנערים צחות לשון הקודש, בחשבם שלא יוכל שום אדם לבוא ולהתנגד לזה… הרבי מוכיח בראיות וקובע, כי העברית הנפוצה בזמננו אינה מה שקוראים "לשון הקודש" משום בחינה: הן לדעת הרמב"ם המבאר במורה נבוכים כי לשון הקודש נקראת ככה בגלל שאין בה שמות עצם לדברי גנאי, והרי ידוע שהחילוניים משתמשים בלשון זו ג"כ לכל דברי תועבה, אם כן ברור שאין היא לשון קדושה, והן לדעת הרמב"ן שנקראת לשון הקודש לפי שדיבר בה הקב"ה עם נביאיו, ונתן לנו בה את תורתו, שהרי החילונים בתקופתנו בדו מלבם והוסיפו לה הרבה מלים חדשות אשר לא יצאו מפי עליון.
הניגון שנשכח
לסיום, נביא בזה עובדה מעניינת המעידה אף היא על מלחמתו העקבית של הרבי נגד אותם מקומות שאין רוח חכמים נוחה מהם כפי שסיפרה הגה"צ רבי אלחנן היילפרין זצ"ל.
"ידוע שהניגון הראשון שהלחין הרבי הקדושת ציון מבאבוב הי"ד היה על שיר למעלות אשא עיני וגו'. אולם, לאחר ששמע שבוורשא ניגנוהו בהתיאטרון היהודי, הפסיק הרבי מלנגנו, כיון שאותן החיצונים השתמשו בו. עד אחרי עשרות שנים, שכבר נשתכח בכללו.
"לאחר שנים נסע הרה"ק מבאבוב הי"ד לאסיפה ללעמבערג, וליוהו הרב החסיד המופלג המנוח ר' חיים דוד בלום ז"ל ואז עורר והזכיר את הניגון הנ"ל בפני הרבי, ומני אז החלו לשוב לנגנו בקהל חסידים. (שיחתן של עבדי אבות, ח"א עמ' קפ"ה)
הרי אלו מעט מזעיר, קצות דרכיו בקודש של ה"קדושת ציון הי"ד ומלחמתו העקבית למען נטירת כרם בית ה' בשלמותו על טהרת הקודש לבל יחללוה זרים. זי"ע.
סיפור נס ההצלה של רבינו הי"ד
רבינו הי"ד היה נוהג לעשות סעודת הודאה בכל שנה ביום ו' תמוז לכל מעריציו, יום שבו נעשה לו נס גדול. ומעשה שהיה כך היה:
בשנת תרנ"ד התחיל אביו רבי שלמה לסבול בעצביו. הרופא ציוה לו שילך בכל יום לרחוץ בנהר, והמים הקרים יחזקוהו. היות ורבי שלמה היה אז חלש, על כן לקח עמו את בנו רבי בנציון, ואת חתנו הרה"ק רבי חיים יעקב טייטלבוים אב"ד לימענוב זצ"ל. בעלותם על המרכבה לנסוע אל הנהר, בא רבי לייבוש דיין להזכיר איזה חולה שהיה בביתו. רבי שלמה ברכו בטוב וביקשו שיבוא עימם אל הנהר.
בבואם אל הנהר, נהר ביאלא שאצל באבוב, נהר עמוק ושוטף, נכנס רבי שלמה זי"ע לטבול ויצא, שמפאת חולשתו, זו היתה כל רחיצתו.
בצאתן מן הנהר נכנסו שני האברכים והתחילו לשחות על פני הנהר, ורבי לייבוש הלך לטייל לו במרכבה על שפת הנהר והתרחק מהם. האברכים שלא ידעו לשחות, לא יכלו להיחלץ מן שטפו החזק של הנהר שמשכם בעזוז סחיפתו, ובן רגע העלימם בין גליו הסואנים. האברכים הספיקו עוד לצעוק, ר' לייבוש העלף! אך ר' לייבוש שהיה כבר רחוק ורעש אופני מרכבותיו ורגלי הסוסים בצעדם לא שמעם. אבל רבי שלמה שמע פתאום את קול בניו הזועקים, וראה שנעלמו בין הגלים. החל לצעוק בשארית כוחותיו אשר בכלל היו חלושים ודלים, ר' לייבוש, ר' לייבוש. אך ר' לייבוש לא שמע את קול רבו הזועק להצלה. הרים רבי שלמה את ידיו לשמים וצעק בקולות: זקני הקדוש, עורר נא רחמים להחזיר לי את שני בני. אנא זקני הקדוש מצאנז, פעל נא אצל השי"ת שיחזיר לי את שני ילדי…
לפתע החזיר ר' לייבוש את ראשו וראה את הרה"ק עומד בידים מורמות, העמיד מיד את הסוסים ושמע את צעקותיו של רבו שזועק לזקנו הק' שיציל את ילדיו. ר' לייבוש ראה והשכיל מיד אשר לפניו, וקפץ בחפזון אל המים בבגדיו. אחר רגעים מצא את ר' חיים יעקב, והתאזר למשכו בכל כוחותיו ממטה למעלה. בקושי גדול הצליח למשכו עד שפת הנהר, אבל לא היה ביכלתו להוציאו בעצמו, כי מגפיו ובגדיו כבדים היו ממים הספוגים בהם, וגם היה בקצה כוחותיו. בינתיים הגיעו לשם עוד מהגבאים ועזרו להוציאו מהמים. רבי לייבוש קרא להם כי לא היה יכול לנשום, וביקש שיקרעו ממנו את בגדיו ומגפיו. אחרי חיפוש של כמה רגעים עלה ר' לייבוש עם רבי בנציון מהנהר, והיה אז בהתעלפות עמוקה. והנה ר' חיים יעקב שכב והקיא, אך ברבי בנציון לא היו נראים כלל סימני חיים, והשתמשו בכל הפעולות, עד שבס"ד עלתה בדיהם לעוררו מעט מעט לתחיה. אחרי ששב רוחו בקרבו, ראו כולם בחוש שנסי נסים נעשו כאן, וזכותו של אותו זקן מצאנז היא שעמדה להם.
למחרת נסעו כולם לשינאווא לברך הגומל, וכשהגיעו יצא לקראתם הרה"ק משינאווא זי"ע וקרא לרבי לייבוש, אשריך ואשרי חלקך שזכית להצלה זו, הלוואי שיהא חלקי עמך.
לשנים כשסיפר פעם רבינו את נס הצלתו לחותנתו שהיתה בתו של הרה"ק מהורנסטייפל אמרה לו, שהיה מקובל אצל אביה בשם הרה"ק רבי מרדכי מטשערנאביל זי"ע, שאין לרחוץ בנהר ביום ו' תמוז, ובעיירתה אפילו האנשים הכי פשוטים לא הלכו אל הנהר לרחוץ מטעם זה. (תולדות אדמור"י באבוב, עמ' 4)
חכמתו של רבינו להצלת יהודי מהכלא
רבינו הי"ד היה איש חכם שעמו אפשר היה להתייעץ בכל עניין. לא יספיק המקום לספר הכל, ונביא בזה לדוגמא רק סיפור אחד:
בתקופה שרבינו הנהיג את עדתו, גברה האנטישמיות באירופה בצורה נוראה והיהודים סבלו מאוד. פעם אחת הגיע חסיד וסיפר שיש לו בימים הקרובים משפט, וכנראה יפסקו לו מאסר לשלוש שנים. כך צופה עורך-הדין. ומה ה"סבה", (בעצם, האמתלה)? וכך סיפר האיש האומלל:
"שוטרים באו לבדק בפנקסי, וטענו שלא שילמתי מיסים. הם באו לגבות ממני את הכסף ולעקל חפצים בביתי. טענתי שעוד לא הגיע התאריך המיועד לפרע חובותי, אבל מאום לא עזר לי. הם התחילו לרשום מה יש לי בבית על מנת לעקל את חפצי. אחד השוטרים ציווה עלי להראות מה נמצא בפינת החדר. ניסיתי להתחמק. עמדה שם מכונת תפירה שהייתה מכסה במפית, עליה רקום נשר לבן – הסמל של מדינת פולין. אך השוטרים לא הירפו ממני ופקדו: תראה מה יש לך שם! ניגשתי למכונת התפירה ואז נפלה המפה, והכי גרוע, שבלי כוונה גם דרכתי עליה. "בוגד"! הם צרחו עלי, "אתה מזלזל בממשלת פולין, ירום הודה! דרכת בביזיון על הנשר!". התחננתי אליהם, "הרי ראיתם שהכל היה בלי שום כוונה רעה. לא הלכתי לרמוס את הסמל, רק בשגגה לא הצלחתי, לא שמתי לב ונתקלתי במפה, וכך יצא שדרכתי על הנשר". אבל השוטרים אטומי הלב האלה לא שעו לדברי ואני מוזמן למשפט! "האם כך היה קורה לך גם עם ספר-תורה"?, הם שאלו. מה יהיה? האם יכלאו אותי?!" שמע רבינו והבטיח לו שבעזרת ה' לא יאנה לו כול רע.
אחרי שיצא מהחדר, קרא לו רבינו שישוב. "עלה בראשי רעיון", אמר לו רבינו. "קח עמך לבית המשפט קופסת גפרורים שיש בה רק גפרור אחד. כשראש השופטים ירצה להדליק את הסיגריה, תגיש לו את הקופסה, הוא ידליק את הסיגריה עם הגפרור האחרון, וקופסת הגפרורים תשאר ריקה. השופט בוודאי ישליך את הקופסה לפח, ואז תעמיד פנים שאתה מאוד מזעזע ותאמר: "אוי ואבוי! והרי נשר מצוייר על הקופסה! אוי לזלזול בממשלת פולין ירום הודה"! ואז יראו שאתה דווקא מאוד נאמן לממשלה ויבטלו את התביעה נגדך". היהודי שמע בקול רבינו, ולקח עמו למשפט קופסת גפרורים שעליה מצוייר הסמל של הנשר, ובה גפרור אחד. ובדיוק כך קרה.
ראש השופטים ביקש להדליק את הסיגריה, וההמשך, אנחנו כבר יודעים מראש. השופט הדליק ואת הקופסה זרק, כמובן, לפח… וכי מה יש לעשות עם קופסה ריקה? באותו רגע קם עורך הדין של היהודי ואמר: "ברגע זה קרה מקרה חמור בבית המשפט! את הנשר השליכו לפח! ומי? ראש השופטים"! מחיאות כפיים וצחוק קולני הייתה התגובה. היהודי ניצח! האפיזודה הייתה התשובה. כמו שהשופט לא התכוון למרוד במלכות, בוודאי אין לבוא בטענה ליהודי שהמפה נפלה לו בלי כוונה. והוא יצא זכאי בדינו. (היכל באבוב)
החלק האמצעי
"בפתח תקוה התגורר יהודי בשם נתן שלמה, שהיה מלפנים בחור בבאבוב, ונסחף לרוח הציונית שהיתה באותם ימים, לימים החליט לעלות ארצה. כיון שהיה בכל זאת חסיד באבוב, הוא בא לבקש את ברכתו של הרבי. הרבי ברכו בברכת הצלחה וביקש ממנו דבר אחד, "אנא ממך, אל תשכח את החלק האמצעי", הלה לא הבין מה הרבי מתכוון אך לא היה נהוג לשאול על דברי הרבי.
"באותו מעמד נכח גם בנו האדמו"ר רבי שלמה זצוק"ל שהיה באותה עת ה"רב הצעיר" של באבוב. אותו האיש נסע והגיע לארץ, ולדאבון לב כאן התרחק לגמרי מהיהדות והפך לפקיד ממשלתי בכיר. לאחר עשרות שנים כאשר הרה"ק ר' שלמה מבאבוב זצוק"ל הגיע לביקור ראשון בארץ ישראל לאחר השואה, נסע גם הוא להקדים את פניו, וכשהרבי ראה אותו, מיד קרא לעברו בחביבות ושאל מה קורה עם ה"מיטל שטיקעל", היה זה לאחר עשרות רבות של שנים, בהם אף עבר הרבי את השואה האיומה, היהודי עמד משתומם, כיצד זוכר אותו הרבי היום כשהוא נראה לגמרי אחרת, ועוד יותר כיצד זכר הרבי את שיחתו עם אביו מאז.
"אותם ימים היו ימי חנוכה, והיהודי הנ"ל נסע בכל יום לראות את הדלקת נרות חנוכה של הרבי מבאבוב, אך עדיין לא העיז לשאול אותו את כוונת הדברים שאמר לו הרבי ה'קדושת ציון'.
ביום האחרון לשהותו של הרבי בארץ, לא התאפק וביקש לדעת מה התכוון אביו הרבי זצ"ל באותם מילים. הרבי ר' שלמה זצ"ל הסביר לו, הסכת ושמע, אבי זצ"ל ידע כי הרבה לא יוכל להשפיע עליך לשנות את דרכיך, אבל ביקש כי לכל הפחות אל תשכח את החכמה שלמדת בבאבוב, וזהו כוונת דבריו "אל תשכח את החלק האמצעי", דהיינו את פסוק "וה' נתן חכמה לשלמה", שמך נתן שלמה, והמילה האמצעית היא "חכמה", כלומר, את החכמה הזאת אל נא תשכח בכל מצב… הדברים עשו עליו רושם עצום, ומאותו יום שינה את דרכיו, החל להניח תפילין ולהשתתף בשיעורי תורה. (הרה"ח הישיש ר' ליפא שייינבך הי"ו, 'המבשר תורני ערב שבת פרשת דברים תשע"א)
[המאמר באדיבות הסופר הנודע ברוך הכשרונות הרב יעקב הייזלר שליט"א]
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.
בתמונה הראשית: קבר אחים בלבוב מתקופת השואה ובו טמון בין היתר האדמו"ר רבי בן ציון מבאבוב זיע"א
הרה"ח הישיש ר' ליפא שייינבך (הי"ו) זצ"ל.
זי"ע כתבה מיוחדת במינה.