הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • הרה"ק רבי ישעיה מקרעסטיר זי"ע

הרה"ק רבי ישעיה שטיינר נולד בשנת תרי"ב למשפחה פשוטה בעיירה הסמוכה לעיר ברדיוב שבסלובקיה. בהיותו בן שלוש התייתם מאביו, ואימו האלמנה הצדקנית שלחה אותו לעיר "ליסקא", אל הרב הקדוש רבי צבי הירש מליסקא מחבר הספה"ק "אך פרי תבואה".

רבי ישעיה גדל וצמח אצל רבו, שחיבבו כבנו, ובשלב מסוים מינהו למשמשו. כבר בבחרותו הוכר כצדיק נשגב. עד כמה גדולה חביבותו של רבי ישעיה בעיני רבו – ניתן ללמוד מהמעשה הבא. בטרם פטירתו, הכריז האדמו"ר מליסקא, שקשה לו ללכת מן העולם, בטרם ראה את תלמידו חביבו מקים בית נאמן בישראל.

לאחר פטירתו, ביום ו' עש"ק תזריע ד' ניסן תרל"ה נשא לאשה את מרת שרה בת רבי יצחק יונה ווינשטוק מהעיר מאד, וקבע מושבו בעיר קרעסטיר, ר' ישעיהו היה נוסע אל הרבה מצדיקי דורו, בהם הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא, רבי שמואל פרנקל מדארג. ועוד. כן היה מתלמידי האדמו"ר הגה"ק רבי חיים הלברשטאם מצאנז.

לאחר פטירת הרה"ק מליסקא ונישואי רבי ישעיה, החל הוא להנהיג את קהל החסידים של רבו, שהחלו לנהור אחריו.

למרות ששמו הפך במהירות למפורסם בקרב יהדות הונגריה, נהג בענווה רבה, והיה חותם על ספריו, "הק' ישעי' בן מו"ה משה ז"ל שהי' משמש בקודש אצל הרב הצדיק מליסקא זי"ע".

בנוסף, למרות שהנהיג קהל של מאות חסידים, ויהודים מכל רחבי הונגריה נכנסו להיוועץ ולהתברך, המשיך רבי ישעיה להיכנס לאדמו"רי הדור, ונהג כאחד מהחסידים, כאשר היה הוא עומד או ממתין בתוך הקהל, מבלי לדרוש שררה או כבוד. בשלב מסוים החלו הרהורים על הנהגתו, כאשר היו שטענו שהחסידים של האדמו"ר מליסקא צריכים ללכת לבניו, ולא למי שהיה משמשו בקודש. רבי ישעיה, ללא אומר וללא טרוניה, ולמרות שחסידי רבו הלכו אחריו, עבר להתגורר בקערעסטיר, בחבל טוקאי שבהונגריה.

בפשטות מופלגת הנהיג רבי ישעיה בביתו "הכנסת אורחים" לכל העוברים באזור, ויהודי הונגריה שנהרו למקום, ידעו שאין הם צריכים לדאוג לאוכל ולינה בהגיעם אל הרבי – הרבי מסדר הכול עבורם. רבי ישעיה עצמו, בענוותנותו הרבה, היה עומד ומגיש את האוכל עבור ההמונים, למרות שאלה הגיעו להיוועץ ולהתברך ממנו.

כאשר נפטרה הרבנית, אשתו הראשונה, והרבי החל לחפש זיווג שני, הציעו לפניו אישה מאחת המשפחות החשובות והמיוחסות של הונגריה, אך הוא סירב לכך. "אני צריך רק אישה פשוטה כמוני", הסביר לשדכן שהעלה את ההצעה.

הכנותיו של הרבי לשבת החלו ביום חמישי, אז היה מחלק צדקה לעניי העיר והסביבה. כשבמקביל, הרבנית ע"ה מחלקת בשר וחלות לעניים הרבים. הרבי עצמו היה עומד על יד הסירים, מוסיף עצים לתנור ומלח בתבשילים. על שולחנו סעדו עניים רבים, כשהרבי עצמו עובר ביניהם פורס בפניהם את המנות הרבות ושומע את צרותיהם.

גולת הכותרת של השבתות אצל הרבי, הייתה כאמור סעודת המלווה מלכה, אליה נהרו יהודי המחוז.

סיפורי המופתים התגלגלו מתחת לשולחנו דבר יום ביומו. סיפורי מופת שעברו מפה לאוזן ידעו לספר על סיר של תבשיל שאינו מתרוקן אף פעם, על מזון שאין לו גבול ועל ישועות שהתחוללו בחדרו. הכל בכוח אותה צדקה, נתינה עד מסירות נפש של ממש.

ביום ג' באייר תרפ"ה נסתלקו המאורות הקדושים, ונשמתו של רבי ישעי'לה עלתה השמימה בסערה. טרם פטירתו, השיב לשאלת חתנו, "איך אתה מניח אותנו לאנחות?!", "מי שיבוא לביתי ייוושע".

בשנים האחרונות נגאל הבית של רבי ישעי'לה, על ידי בני משפחתו, ובמקום הוקמה הכנסת אורחים בנוסח הצדיק הפלאי ומחייה הנפשות. בצמוד, נרכש בית נוסף, עבור מקום לינה ליהודים הרבים, כשמקווה מהודרת הוקמה גם היא בסמוך.

זכותו הכבירה של מלאך האלוקים ועמוד החסד, תעמוד לנו ולכל בית ישראל, אמן.

מרשימותי אשתקד:

לא רק עכברים, לדמותו הפלאית של הצדיק מקרעסטיער

דמותו מפורסמת בעיקר מהסגולה נגד העכברים, אך למרבה הצער, דמותו עדיין אינה מוכרת מספיק בארץ ישראל, לעומת הנהירה של העולים לקברו מקרב יהודי התפוצות • לקראת ההילולא בג' אייר, תולדות חייו ודמותו הפלאית של הצדיק מקרעסטיר

הוא מוכר בעיקר מצילום ישן המודפס בשחור ולבן, התלוי ברבבות בתים ברחבי העולם היהודי. "ר' ישעי'לה" הוא מכונה בקיצור ובחיבה. הדמות המופתית שצורת דיוקנה הפכה לסגולה בדוקה ומנוסה כנגד עכברים, הייתה למעשה אחד מדמויות המופת של גדולי וצדיקי הונגריה במאה שעברה, והנהיגה לאורה אלפים.

הצדיק הפלאי רבי ישעילה קרעסטירער זיע"א, היה תופעה של ממש. תופעה שאין לה אח ורע. חצר קדשו שבקרעסטיר, הייתה תל תלפיות למבקשי תורה ודעת. רבים נהרו לפתחו לשמוע דבר קדשו ולזכות לעצה, ברכה וישועה מפיו.

אבל תופעה נוספת הייתה מקובלת בחצרו של הצדיק, מופלאה ומרטיטה. רבי ישעיל'ה קידש את מצוות גמילות חסדים והפך אותה לעבודת קודש מרכזית. הוא טרח ודאג מידי יום ומידי לילה, שלא יישאר יהודי רעב, שלא יישאר יהודי ללא מקום לינה ולא כסות לעורו.

ידוע היה הדבר בכל רחבי הונגריה ומחוצה לה, שבחצר הקודש קרעסטיר יש הכנסת אורחים מוכנה ומזומנה לכל דיכפין, לכל אדם באשר הוא, מגדול ועד קטון, מנכבדים ועד דלת העם.

נדמה כי טרם נסקרה כראוי דמות מיוחדת זו, שנודעה כפועלת ישועות למעלה מדרך הטבע וסיפורי מופת רבים ומוכחים נכרכו בשמה הטהור.

הצדיק רבי ישעיה שטיינר נולד בשנת התרי"ב למשפחה פשוטה בעיירה הסמוכה לעיר ברדיוב שבסלובקיה. בהיותו בן שלוש התייתם מאביו, ואימו האלמנה הצדקנית שלחה אותו לעיר "ליסקא", אל הרב הקדוש רבי צבי הירש מליסקא מחבר הספה"ק "אך פרי תבואה" ומראשי התנועה החסידית בהונגריה של המאה ה-19.

רבי ישעיה גדל וצמח אצל רבו, שחיבבו כבנו, ובשלב מסוים מינהו למשמשו. כבר בבחרותו הוכר כצדיק נשגב. עד כמה גדולה חביבותו של רבי ישעיה בעיני רבו – ניתן ללמוד מהמעשה הבא. בטרם פטירתו, הכריז האדמו"ר מליסקא, שקשה לו ללכת מן העולם, בטרם ראה את תלמידו חביבו מקים בית נאמן בישראל. לאחר פטירתו, ביום ו' עש"ק תזריע ד' ניסן תרל"ה נשא לאשה את מרת שרה בת רבי יצחק יונה ווינשטוק מהעיר מאד, וקבע מושבו בעיר קרעסטיר, [כיום העיר נקראת, Bodrogkeresztur]. ר' ישעיהו היה נוסע אל הרבה מצדיקי דורו, בהם הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא, רבי שמואל פרנקל מדארג. ועוד. כן היה מתלמידי האדמו"ר רבי חיים הלברשטאם מצאנז.

לאחר פטירת הרה"ק מליסקא ונישואי רבי ישעיה, החל הוא להנהיג את קהל החסידים של רבו, שהחלו לנהור אחריו.

למרות ששמו הפך במהירות למפורסם בקרב יהדות הונגריה, נהג בענווה רבה, והיה חותם על ספריו, "הק' ישעי' בן מו"ה משה ז"ל שהי' משמש בקודש אצל הרב הצדיק מליסקא זי"ע".

בנוסף, למרות שהנהיג קהל של מאות חסידים, ויהודים מכל רחבי הונגריה נכנסו להיוועץ ולהתברך, המשיך רבי ישעיה להיכנס לאדמו"רי הדור, ונהג כאחד מהחסידים, כאשר היה הוא עומד או ממתין בתוך הקהל, מבלי לדרוש שררה או כבוד. בשלב מסוים החלו הרהורים על הנהגתו, כאשר היו שטענו שהחסידים של האדמו"ר מליסקא צריכים ללכת לבניו, ולא למי שהיה משמשו בקודש. רבי ישעיה, ללא אומר וללא טרוניה, ולמרות שחסידי רבו הלכו אחריו, נטל את מקל הנודדים, ועבר להתגורר בקערעסטיר, בחבל טוקאי שבהונגריה.

הרה"ק רבי ישעיה – דבר שבולט מאד בין הסיפורים הרבים אודותיו – נודע בלבו החם לעם ישראל ואת רוב שעותיו הקדיש לעזרה וסיוע לרבים הפונים אליו. עשירי הונגריה ששחרו לפתחו, תרמו סכומים הגונים עבורו, אך הוא לא לקח פרוטה שחוקה עבור עצמו, ואת כל הכסף העביר לעניים.

בפשטות מופלגת הנהיג רבי ישעיה בביתו "הכנסת אורחים" לכל העוברים באזור, ויהודי הונגריה שנהרו למקום, ידעו שאין הם צריכים לדאוג לאוכל ולינה בהגיעם אל הרבי – הרבי מסדר הכול עבורם. רבי ישעיה עצמו, בענוותנותו הרבה, היה עומד ומגיש את האוכל עבור ההמונים, למרות שאלה הגיעו להיוועץ ולהתברך ממנו.

לא רק ענווה וחסד אחז בידיו, כי אם סבלנות ללא קץ. לא פעם הגיעו לביתו יהודים קשיי יום, ששמעה של הכנסת אורחים הגיעה לאוזניהם, והללו התנחלו בביתו כבני בית ממש. חלק מאותם יהודים, היו כאלה שנטרפה עליהם דעתם ל"ע, ורבי ישעיה התייחס אליהם בחביבותו הרגילה, שמע את צרותיהם וסיפוריהם ללא משוא פנים כלל וכלל.

טרחה מיוחדת וחיבה מיוחדת, היה מקדיש לאורחים עמלי תורה, אנשי דעת ועובדי ה' שהיו באים להסתופף בצילו. והוא ברחמיו היה דואג קודם כל שיאכלו וינוחו מעמל הדרך, בטרם יבואו אל בית מדרשו לבקש תורה מפיו. רבים מאותם ברי דעת, היו זוקפים לא אחת את גבותיהם בפליאה, ואף מעיזים ושואלים אותו: הא כיצד, ילמדנו רבינו, האם זה לא ביטול הזמן לעשות זאת? מדוע שלא יעשו זאת המשרתים? מדוע הצדיק מכלה כביכול את זמנו בהתעסקות עם האורחים?

והוא היה שוחק כנגדם, ולא היה מניח לאיש מהם או לאיש ממקורביו, לעשות את המצווה במקומו.

שלמות בחסד, שלמות בנתינה.

סיפרו תלמידיו: כאשר הסנדלר הביא לו נעליים חדשות, מפני שמנעליו של הרבי נקרעו, באותה שעה הבחין הרבי שאחד מעניים שהתגורר בביתו נעליו קרועות, והביא את הנעלים ללא אומר ודברים לאותו עני, כשהוא מזמין מהסנדלר זוג נוסף. הסיפור חזר על עצמו גם בזוג הנעלים הבא, ורבי ישעיה נזקק לשלם לסנדלר מספר רב של פעמים, עד שזכה לזוג נעליים חדש.

החסד של הרבי לא הפסיק לרגע והפך לדרך חיים מאירה של "חסד לפניו יהלך". גם לפני התקיעות בראש השנה, היה עומד וחותך עוגות ופורס אותם עבור הציבור. כששאלו אותו על כך, השיב: "הצדיקים הגדולים עוסקים כעת בכוונות, אבל אני יהודי פשוט מתעסק בעניין 'לשובע ולא לרזון'!".

עבודה גדולה ויתרה, היה עובד רבי ישעיה זיע"א בסעודת מלווה מלכה, סעודה רביעית דדוד מלכא משיחא. אם בימי חול ובשבתות היו סמוכים רבים לשולחנו, הרי שבסעודה זו היו באים כפליים. הרה"ק רבי ישעיל'ה היה עורך סעודה זו מצאת השבת ועד השעות המאוחרות של הלילה, ושם הייתה מורגשת השראת שכינה כפשוטה.

מאריך היה הרה"ק מקרעסטיר בסעודה זו בדברי תורה, בפירושיה וסודותיה והאוזן לא היתה שבעה מלשמוע. המוני החסידים והמקורבים שהיו סמוכים על שולחנו, בלעו בצמא את דבריו ושאבו מהם דעת, חכמה ועידוד לכל ימות השבוע.

למרות כל זאת, היה רבי ישעיל'ה דואג באופן אישי לכך שלאיש מהם לא יחסר מזון, שכולם יאכלו וישבעו ויסעדו את ליבם מסעודה זו, מזון לתחיית המתים. יהודים שעוד חיו בדור שלנו, ידעו עוד לספר על סל החלות שהיה מונח למרגלותיו מתחת לשולחן, ממנו היה מוציא חלות ומחלק לכל המשתתפים – רבים ככל שיהיו. כל אחד שהגיע קיבל חלה, והכמות לא נגמרה מעולם.

רבינו אף גילה פעם טפח מהתופעה המופלאה והסביר, כי את סל החלות הוא מניח דווקא מתחת לשולחן משום שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין. כך, מתחת לשולחן היה נחבא הפלא והמופת, המהלך העל טבעי לו זכה מעל לדרך הטבע.

כה גדולה הייתה מעלת סעודה רביעית בעיניו, עד שביקש בצוואתו לחרוט על מצבתו את המילים הבאות: "לחם רב עבד לסעודת דוד המלך ע"ה הרבה זבח ונסכים".

ענוותנותו הייתה מופלגת ונדירה. את גדולתו בתורה הסתיר, ולא פעם היו שהרהרו אחריו בשל כך. כשהיה עורך את השולחן הטהור, לא היה אומר דברים משל עצמו, אלא היה מקריא מהספר "נועם אלימלך", כלשונו, ללא הוספת שום ביאור. גם משמשיו ובני ביתו הסתיר את למדנותו, והללו סיפרו כי נאלצו להתחזות לישנים, כדי להבחין ברבי לומד בעמל מופלג אל תוך בדידות מזהרת של קרבת אלוקים והעמקה בתוה"ק.

כאשר נפטרה הרבנית, אשתו הראשונה, והרבי החל לחפש זיווג שני, הציעו לפניו אישה מאחת המשפחות החשובות והמיוחסות של הונגריה, אך הוא סירב לכך. "אני צריך רק אישה פשוטה כמוני", הסביר לשדכן שהעלה את ההצעה. כשאחד מחסידיו רצה להתנדב ולשמשו, הפטיר לעברו, 'אין אני מחפש גבאי, אלא יהודי צריך פרנסה שישמשני ואני אשלם לו'.

הכנותיו של הרבי לשבת החלו ביום חמישי, אז היה מחלק צדקה לעניי העיר והסביבה. כשבמקביל, הרבנית ע"ה מחלקת בשר וחלות לעניים הרבים. הרבי עצמו היה עומד על יד הסירים, מוסיף עצים לתנור ומלח בתבשילים. על שולחנו סעדו עניים רבים, כשהרבי עצמו עובר ביניהם פורס בפניהם את המנות הרבות ושומע את צרותיהם.

גולת הכותרת של השבתות אצל הרבי, הייתה כאמור סעודת המלווה מלכה, אליה נהרו יהודי המחוז. בערבי פסחים היה נוהג בהידור רוב מצוות קמחא דפסחא, והיה שולח יין, בשר, דגים ומצות לעניי האזור ואף לעניים המתגוררים באזורים אחרים, ולא פעם נאלץ לקמץ בהוצאות בני משפחתו וללוות עבור כך כספים רבים.

הרבי עצמו, שכאמור כיבד כל יהודי, כיבד אף את גויי הסביבה, גם את הפחותים שבהם. לשאלת חתנו, מדוע הוא מקדים שלום לגויים, הסביר: "בשלמא יהודים הבאים בין הגויים לפרנסתם חשים את עול הגלות היטב, אך אני שיושב בטח על מקומי, היכן אני מרגיש זאת? על ידי שאני מקדים להם שלום, אני חש בחשיבותם וממילא מרגיש אני בעול הגלות".

סיפורי המופתים התגלגלו מתחת לשולחנו דבר יום ביומו. סיפורי מופת שעברו מפה לאוזן ידעו לספר על סיר של תבשיל שאינו מתרוקן אף פעם, על מזון שאין לו גבול ועל ישועות שהתחוללו בחדרו. הכל בכוח אותה צדקה, נתינה עד מסירות נפש של ממש.

כאמור, בגלל ענוותנותו הרבה, לא הותיר אחריו ספרים או חידושי תורה, אך שמו התפרסם ביתר שאת בכל תפוצות ישראל גם לאחר פטירתו, בזכות מופת ההצלה ממכת העכברים, כשתמונתו תלויה בבתים במלונות ובמחסנים רבים עד ימינו אנו, כסגולה נגד עכברים. כשמנסים לברר את פשר העניין, ואת המקור לכך, מגלים שני סיפורים שונים, שביניהם עובר כמובן חוט מקשר אחד: עכברים.

לפי אחת הגרסאות, יהודי בעל אסם תבואה גדול, הגיע להתלונן בפניו על כך שמאות עכברים פשטו על מחסניו, וכל מה שעשה לגרשם לא עלה בידו. הרבי קרא לשנים מנכבדי העיירה, והקים מושב בית דין מיוחד, שם גזר על העכברים שיעברו לאסם של השכן הגוי, וכך היה.

גרסה אחרת מספרת על כך שיהודי ערק מהצבא ובשל כך נגזר עליו מיתה, משפחתו באה להתחנן לפני הצדיק, והוא הבטיח להם כי יפעל לישועתם. ואכן, כאשר שמש בית המשפט בא לעלות את תיקו של היהודי מחדרו של השופט, הוא גילה להפתעתו כי התיק נאכל כולו על ידי… עכברים.

בהמשך, הפכה התמונה עצמה של דמותו הק' לסגולה ושמירה מוכחת מנוכחות ומנזקי עכברים. המעשה שעבר מפה לאוזן ביהדות הונגריה, עסק במעשה שהיה אצל רבי ישעיל'ה, עת הגיע לשולחנו יהודי במצוקה שסיפר על מכת עכברים הפוקדת את ביתו ומכלה את ממונו. הרה"ק מקרעסטיר העניק לו בחשאי את תמונת קדשו, הורה לו לתלות אותה בפינת ביתו, ומאז לא נראה באותו בית ולו קצה זנבו של אותו מכרסם אפרפר…

ומני אז, לאות ומופת נהיה הדבר, כאשר נגלה לעין כל כיצד המזיקים פחדו מפניו ויראו מתמונת קדשו אשר רב כוחה בשמי מעלה במצוות חסד, נתינה וצדקה.

"פשיטא", הסבירו תלמידיו הגדולים, מהם גדולי ורבני יהדות התקופה בהונגריה, "הניגוד הקיצוני ביותר למעלה החסד ולמצוות הצדקה, נעשה כידוע על ידי אותם בעלי חיים זעירים, אותם מכנים חז"ל 'הני עכברי רשיעי'. ענין הגזל והעושק נפוץ הוא אצל העכברים אשר גונבים להם מכל הבא ליד ומזיקים מבלי שתהיה שליטה עליהם. רק מי שניחן במעלת החסד הנמצאת בניגוד הקיצוני ביותר מולם, רק מי שמעניק ונותן לאחרים, הוא זה שיכול לעמוד מול אותם מזיקים. ממנו הם בורחים, ממנו הם מפחדים". כך התפשטה הסגולה הבדוקה, הנפוצה אף בימינו אנו ומקובלת בקרב כל קהילות ישראל.

ביום ג' באייר התרפ"ה נסתלקו המאורות הקדושים, ונשמתו של רבי ישעי'לה עלתה השמימה בסערה. טרם פטירתו, השיב לשאלת חתנו, "איך אתה מניח אותנו לאנחות?!", "מי שיבוא לביתי ייוושע".

בשנים האחרונות נגאל הבית של רבי ישעי'לה, על ידי בני משפחתו, ובמקום הוקמה הכנסת אורחים בנוסח הצדיק הפלאי ומחייה הנפשות. בצמוד, נרכש בית נוסף, עבור מקום לינה ליהודים הרבים, כשמקווה מהודרת הוקמה גם היא בסמוך.

למרבה הצער, רבים מיהודי ארץ ישראל אינם מודעים לכוחו הגדול של רבי ישייע'לה, ומבחינתם מדובר בדמות 'הרבי מסגולת העכברים' ותו לא. עם זאת, דווקא ביהודי ארצות הברית ואירופה, פשט שמו ורבים מהם נוהרים אל קברו. הסיבה לכך היא כיון ששמו של רבי ישייע'לה התפרסם בקרב יהודי הונגריה, כך שבארצות הברית ובאירופה, היכן שיש קהילות מסודרות של הונגרים, כחסידי סאטמר וכדומה, ישועתו עדיין ידועה. שמו פשט גם בקרב יהודים בני עדות אחרות, אך בארץ ישראל אין קהילות מגובשות מספיק של הונגרים, כך ששמע הצדיק הפלאי ופועלו המסוגל לא התפרסם כראוי. עם זאת, בשנים האחרונות ניתן לראות תנועה ערה של יהודים הבאים מישראל להעתיר ולבקש ביום היארצייט ג' אייר.

זכותו הכבירה של מלאך האלוקים ועמוד החסד, תעמוד לנו ולכל בית ישראל, אמן.

מפתח של פרנסה

המפורסמות אינן צריכים ראיה, והרי המופתים היוצאים מציונו הקדוש מפורסמים בראש כל חוצות, ועל ידי כך מתחזקת האמונה בלבות בני ישראל.

צדיק זה מסתופף היה בצלו של הרה"ק רבי צבי הירש מליסקא זיע"א ושמשו בקודש, ולאחר שנאסף הרה"ק מליסקא אל עמיו, הציע הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא זיע"א למנותו במקומו, באמרו שהוא רואה כי מפתח הפרנסה נמצא אצלו ושבלקחו את שרביט הנשיאות יוכל להשפיע פרנסה לבני ישראל.

וכך היה לשונו של הרה"ק מנדבורנא זיע"א: "מרדכ'לע זעט אז אין הימל האט מען איבער גיגעבן דעם מפתח של פרנסה פאר ר' שעי'לע, האב איך אים געמוזט מסמיך זיין פאר א רבי, כדי ער זאל קענען ממשיך זיין שפע פרנסה פאר כלל ישראל" [=מרדכי'לה רואה שבשמים מסרו את המפתח של פרנסה לרבי שעי'לה, ולכן הייתי מוכרח  להסמיכו לרבי, כדי שיוכל להמשיך פרנסה לכלל ישראל].

עוד בחיי חיותו התפרסם שמו ברבים כמשפיע פרנסה, ורבים התחילו לנהור אליו בעיקר בשבת פרשת בשלח שהיא פרשה של ביזת הים וירידת המן. ונקבע שם המנהג לחלק את פרשת המן לשלושה שלושה פסוקים, כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו לעלות בה לתורה ולהיוושע בשפע הפרנסה.

הפסק או רחמנות?

הגה"ק ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש זצ"ל שמע רבות על גודל "הכנסת אורחים" שנוהג הרה"ק רבי ישעי'לה מקרעסטיר זצ"ל, והשתוקק מאוד להכירו.

באחת השנים בז' באדר, יומא דהילולא של הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאליב זצ"ל, באה הזדמנות לידו להכיר את רבי ישעי'לה, בבוא שניהם להשתטח על הציון הקדוש.

לאחר העליה לציון, ערך רבי ישעי'לה במקום "טיש" לכבוד האי יומא דהילולא. הרה"ק רבי ישעי'לה נטל את ידיו לסעודה, ותוך כדי הנטילה הבחין בהגה"ק ממונקאטש, ומאחר שלא יכל להפסיק בדיבור, הורה לו באצבעו שישב לצידו.

ברך רבי ישעי'לה ברכת "המוציא", בצע פרוסה מהפת, והחל מסיר בעזרת הסכין את החלק הקשה אשר סביבות הפרוסה, סביב סביב.

ה"מנחת אלעזר" אשר היה עז ותקיף בשמירת ההלכה, ולא חת מפני כל, מיהר ומחה בו, באמרו: "נו, הפסק!"

אך רבי ישעי'לה לא שעה לדבריו, והמשיך להפריך את הקשה מן הרך, ובסיימו קם ממקומו ופרוסת הלחם הרכה בידו, ניגש בריצה לקצה השולחן, ומסרה לאדם היושב בראש השולחן שכנגדו, ואז חזר למקומו וטעם מיד משארית פרוסת "המוציא".

אחר כך פנה רבי ישעי'לה ל"מנחת אלעזר", ואמר לו: "במחילת כבוד תורתכם, בעת שברכתי ברכת 'המוציא', הבחנתי בזקן חסר שיניים היושב מולי והוא מורעב מאוד עד שכמעט פרחה נשמתו, לכן לא יכולתי לטעום מן הפת, בטרם נתתי לו את הפרוסה להחיות את נפשו".

וסיים לאמר: "נו, זאגט מונקאטשער רב, וואס איז הארבער? 'הפסק' אדער 'רחמנות'?" [אמרו נא, הרב ממונקאטש, מה חמור יותר? 'הפסק' או 'רחמנות'?]. האם זה גרוע מגביל תורא [דאיתא בגמ' ברכות דף מ. דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת] שאין זה הפסק, ומותר אפילו בין "המוציא" לטעימה.

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א