רבינו דוד הלוי נולד בסביבות שנת שמ"ו בלודמיר אשר בגליל וואהלין, לאביו הגאון רבי שמואל הלוי זצ"ל, ולאמו בת הגאון רבי יצחק בצלאלש זצ"ל אב"ד ור"מ לודמיר. ורבינו מביאו בכמה מקומות (טורי זהב או"ח סי' קנג ס"ק טו, יו"ד סי' קיג ס"ק ב, ועוד).
ימי נעוריו
רבינו היה תלמידו של אחיו הגאון רבי יצחק הלוי זצ"ל, ומביא מדבריו בספרו (או"ח סי' כה ס"ק ו). כל ימיו החשיב רבינו את אחיו לרבו, וכתב אליו בהכנעה יתירה, וחתם שמו: "דוד הוא הקטן, בן לא"א החסיד מוה"ר שמואל הלוי, חתן הגאון מופת הדור כמוה"ר יואל בעל המחבר ב"ח". ועל זה השיב לו אחיו: "דוד הוא הקטן בעיניו, וגדול הוא בכל עניניו, חסיד ועניו ה"ה אדוני אחי חביבי ידידי צמודי חמידי, נאוה תהלה לאמרי פניניו, אב בחכמה ורך בשניו, האלוף הנעלה לשם ולתהלה, קנקן מלא בעיון ובפלפולא, כמוה"ר דוד שיחי'" (עי' שו"ת הגאון רבי יצחק הלוי סי' מט-נ).
אח"כ למד אצל הגה"ק רבי יואל סירקיש הב"ח זי"ע בעת שכיהן ברבנות העיר בריסק. רבו חיבבו מאד, ולקחו גם לחתן לבתו מרת רבקה ע"ה. תקופה היה רבינו סמוך על שלחנו, ונתעלה שם מאד וכפי שאנו רואים מהסכמתו של הגאון רבי יצחק מפוזנא זצ"ל לספר מגיני זהב: "המפורסמת אין צריך ראיה, על גודל עילות תהלות ספרו של כבוד המאור הגדול נ"י כמוהר"ר דוד סג"ל זצ"ל בעל ט"ז, אשר מעודו הרביץ תורה בישראל ושימש ת"ח הרבה, וביחוד חותנו המאור הגדול המופלג נ"י רבן של בני הגולה כמוהר"ר יואל בעל ספר בית חדש המפורסם בכל תפוצות ישראל, אשר ישב לפניו בעל ט"ז בהתמדה בישיבה, כידוע ומפורסם בדורנו".
חותנו הב"ח העריץ אותו מאד, וכמו שכתב (שו"ת ב"ח סי' קיג): "עוקר הרים וטוחנן זו בזו בפלפולא, בהיכלו אומר כבוד כולו, קול לו וקול אליו, קדוש יאמר לו, הוא חתני ר"מ ואב"ד האלוף כמוהר"ר דוד סג"ל נרו ונר זרעו יאיר עד ביאת הגואל". רבינו מביא פעמים רבות מדברי חותנו הגדול בספריו.
וכה כתב אליו אחיו הגאון רבי יצחק הלוי: "ויצא שם דוד בכל הארצות, וה' עמו, שבכל מקום כמוהו ההלכה, אשרי העם שלו ככה, מאלהיו ישא ברכה, ה"ה אהובי אחי, משיב רוחי ניחוחי, האלוף הנעלה לשם ולתהלה, התורני הנבוני כמוהר"ר דוד הלוי יצ"ו, עם שלום זוגתך היקרה והחשובה, ממקבת בור באר מים חיים נקובה, מצור דבש, מסלע חזק חצובה, הצנועה מרת רבקה שתחיה, וזרעו לברכה, אלף פעמים ככה יצו ה' אתם את הברכה אמן. אהובי אחי ידידי, ראיתי כתיבת ידך נוטפות מור עובר אלי תמיד, על פני יחלוף כליל, ועטרת לראשי אענדנו, ולרגעים אפקדנו, וביום פקדי ופקדתי את דבריך דברי אלהים חיים אשר הם ערבים עלי, דברי דודך טובים מיין המשומר, בענוה וביראה היו נדברים, כמשפט לאוהבי שמו יתברך, אשר כל דבריהם בנחת נשמעים, למבינים ויודעים ויושבי נטעים כמוך כמוהם יהיו דבריך תמיד, כן דברת, יפה דברת, על כן נתיקרת בעיני, ובעיני כל רואיך, רועי אתך בהתהלכך מהלכים עם העומדים לפני בעז"ה, ומה גם עתה כי הוספת והגדלת בי שמחה, בהודיעך אותי כל עניניך על נכון, וביחוד התמדת לימודך ורוב שקידתך על דלתות שערי החכמה" (שו"ת מהר"י הלוי סימן מח).
על כס הרבנות
אח"כ קבע רבינו את משכנו בעיר קראקא, ופתח את בית מדרשו והרביץ תורה לעדרים. את תקופת מגוריו בקראקא מזכיר רבינו בספרו (או"ח סי' קנא ס"ק ד): "אני בילדותי הייתי דר בק"ק קראקא, עם ב"ב בבית מדרשי שהיה למעלה מבה"כ, ונענשתי הרבה במיתת בני, ותליתי בזה".
בשנת שע"ח נתקבל רבינו לרבנות בעיר פאטליטשא הסמוכה לראווא. אך בהיות העיר פאטליטש קטנה ואנשים בה מעט, לא היה לאל ידם לתת לרבינו די ספוקיו לכלכל ביתו בכבוד, ורבינו למד שם מתוך דוחק ועוני גדול. כאשר נתקבל הב"ח לרבנות בעיר קראקא, ובדרך מבריסק לקראקא עבר לראות את שלום רבינו, ראה שבכל פינות הבית נראו ונרגשו כל מיני דלות עניות ואביונות. אך היות שגם אצל הב"ח מצבו טרם שפר לו, לא אמר דבר. כשהגיע לקראקא כתב לו (מכתב המובא במצבת קודש ח"ג סי' א): "עת הייתי אצלך בק"ק פאטליטשע ראיתי את עניך, ומאד צר לי כי לא תוכל לשבת על התורה במנוחה, אך אקוה כי ירחיב ה' את גבולי ואשלח לך". והב"ח קיים את הבטחתו, ושלח תמיכה לרבינו.
מאותה תקופה מסופר: פעם אחת בא לעיירה זו מוכר ספרים אחד, ובין הספרים שהביא למכירה היה גם ספר האגודה לרבינו אלכסנדר זוסלין הכהן מפראנקפורט זצ"ל, שהיה יקר המציאות. נפשו של רבינו חשקה לקנות את הספר הזה, אבל בגלל מצבו הדחוק לא היה יכולת בידו לשלם את מחיר הספר, ומשום כך בקש מאת המוכר, כי יואיל לו לתת את הספר בשאלה ללילה אחת ללמוד בו. המוכר נענה לבקשתו, ורבינו ישב כל אותה הלילה, ולמד בשקידה ועבר על כל הספר הזה הגדול בכמות ובאיכות, מתחלתו ועד סופו.
למחרת החזיר את הספר לבעליו, ואמר: "תדע אשר קראתי את הספר האגודה כולו מראשו ועד סופו, וכמעט שאני זוכר אותו בעל פה, ככל זאת הייתי מוכן לקנותו, אבל אין ידי משגת לשלם את מחירו בשלימות, אמנם איני רוצה ליהנות בחנם מספר זה שהוא רכושך, ומשום כך מבקש אני ממך לקבל ממנו מחצית המחיר, והספר ישאר אצלך". (אבני שהם אות לב-לד)
משם עבר רבינו לכהן פאר בקהילת פוזנא, גם שם פתח ישיבה, ורבים נהרו אליו לקבל תורה מפיו (עי' שו"ת הב"ח סי' יז). בשנת ת"א נתקבל רבינו לאב"ד ור"מ בעיר אוסטרא.
רבינו מזכיר את תקופת אוסטרא בהקדמתו לשולחן ערוך יו"ד, וז"ל: "והנה זה שלש שנים קבלוני הקהל הקדוש דק"ק אוסטרא להרביץ תורה ביניהם, וקבעו לי בית המדרש הגדול, מקום ועד לקיבוץ חכמים, ורב טוב, וחנות לקהל הנ"ל הזלים זהב מכיסם לתת לי די ספוקי, וסיפוק ישיבתי הגדולה והחשובה ת"ל, אשר נתקבצו אלי תלמידים חשובים קרובים ורחוקים מקצוי הארץ. מימי לא ראיתי קיבוץ ישיבה חשובה כמוה".
רבינו היה זהיר מאד לא לפגוע בשום אדם, וסיפר הגה"ק בעל סמיכת חכמים זצ"ל: שמעתי מנהג הגאון בעל ט"ז, שהיה אומר הקידוש של שבת ויו"ט תמיד מתוך הספר. ואמר הטעם מלבד שיש קדושה באותיות, גם כן מהאי טעמא, שפעמים שמתארך אצל עם הארץ, או שמיסב עמו בבית אחד ועם הארץ אינו יודע בעל פה הקידוש על נכון, וגם יתבייש לומר מתוך הסידור, על כן היה עושה הוא עצמו כן, כדי שיעשה כן העם הארץ ולא יתבייש. ולפעמים היה אומר לו: "עשה כמוני לומר מתוך הסידור ומנהג ותיקון הוא". (שער ההכנה אות לד)
שנת ת"ח-תט
ימי שלוותו של רבנו לא ארכו, כי בשנת ח"ח ות"ט היתה עת צרה ליעקב, הרג רב וחורבן גדול ברוב מדינות פולין, על ידי הצורר חמלניצקי, ובשנת תט"ו גם במדינת ליטא. בשנת ת"י היה גם רבינו בתוך הגולים, ונדד עם משפחתו מעיר לעיר. באותה תקופה ערך גם את תשובתו (עי' ט"ז אבה"ע סי' קנז ס"ק ח, ועי' עוד סי' יז ס"ק סד) בנידון עגונה אחת להתירה מכבלי העיגון, אם כי היה אז חסר ספרים, ולא היו בידו אלא גמרא והטור.
ספר הטו"ז נתחבר עפ"י קבלה
מסופר: הרה"ק מאפטא זי"ע למד כל הטורי זהב על פי קבלה, רק במקום אחד היה קשה לו, שלא היה מכוון כל כך. ובא אליו רבינו ואמר לו: שבל יפלא על זה, כי ביען שכתב זאת בשנת ת"ח שהיה שערוריה בעולם, לא היה יכול לכוון כראוי אז (אור הנר בתוך אילנא דחיי ענינים שונים).
וגנותי על העיר להושיעה למעני ולמען דו"ד עבדי…
מסופר: בשנות גלות רבינו בשנות ת"ח-ת"ט נמלט רבינו למבצר אוליק. הקוזאקים הגיעו שמה, וצרו על העיר ימים רבים. כאשר החל האויב לפרוץ חומתה, נתאספו כל אנשי העיר ורבינו בראשם בבית הכנסת, והרבו בתפלה ובתחנונים לפני אבינו שכשמים, לרחם עליהם להנצל מהצר הצורר. באמצע נתנמנם רבינו, ויקראו לפניו בחלומו את הפסוק (מ"ב כ ו) 'וגנותי על העיר להושיעה למעני ולמען דוד עבדי', וייקץ משנתו, ואמר: "עם ה' חזקו ונתחזקה בתפלה ובתחנונים, כי היום יראנו ה' נפלאות". והנה התותחים הישנים אשד עמדו על המבצר, ונתקלקלו מרוב ימים, פתחו פתאום לועתיהם, ויירו אבני בליסטראות אל תוך מחנה האויב אשר נבהל מאד, והם נסו לנפשם, וניצלו בני ישראל והיה לנס מן השמים. (אבני שהם אות לח)
רבינו נמלט למדינת מעהרין, שם נפגש עם רבינו הש"ך זצ"ל, וכפי שכתב הש"ך בהקדמת ספרו 'נקודות הכסף': "אל יעלה בלב הקורא בספרי זה, שמפני שהיה לי ח"ו איזה מחלוקת עם הבעל ט"ז וכו', חברתי השגות על ספרו וכו'. הלא נודע לכל כי נתקיים בנו את והב בסופה, והתורה מחזרת אחר אכסניא שלה, שנעשיתי אכסניא לבעל טורי זהב, והיה אצלי שלשה ימים, וכבדתיו כבוד גדול, אשר לא יאומן כי יסופר, וגם הוא נתכבד בי הרבה, עד שנשקני על ראשי, ושמח בי ממש כשמחת בית השואבה וכו'".
במדינת מעהרין הגיע רבינו גם לעיר שטייניץ, וכמו שאנו רואים בספרו (או"ח סי' שסג ס"ק כ): "שאלה בקהלה פה שטייניץ במדינת מעהרין, אשר נהגו לטלטל בשבת בלי עירוב, על סמך שהעיר מוקפת נהר סביב לה וכו'. אהובי אחיי יושבי קהלת שטייניץ, חדלו לכם מהיום והלאה מהאיסור הזה, ותעשו לכם עירוב כנהוג בכל הקהלות שאינם מוקפים חומה, ונסלח לכם על השגגה שהיתה לכם בזה, כ"ד אהוביכם דוד הוא הקטן הלוי".
רבנות לבוב
בשנת תט"ו הגיע רבינו אל המנוחה, וקבע את משכנו בעיר לבוב, שם נתקבל לאב"ד ור"מ, והיה מראשי ועד ארבע ארצות.
בתחילת בואו של רבינו לעיר לבוב, היה הוא ראש המנקר דפה. באותה עת היה הגאון רבי מאיר ז"ק זצ"ל אב"ד דחוץ לעיר, והגאון רבי יקותיאל זלמן אב"ד בתוך העיר. יום אחד אירע שאלה בבית המטבחיים, ופסק רבינו להיתר, והמנקרים ידעו כי על פי הדין הפשוט היא טריפה, והלכו לקבול עליו אצל הגאון רבי מאיר ז"ק. הוא שלח לקרוא אליו את רבינו. כאשר הגיע, גער בו: מדוע הכשיר את הטריפה. אולם רבינו עמד על דעתו, כי על פי הדין כשר הוא. הגאון נתרגז מאד, ויגזור אומר להעמידו במקום הבושת תחת מסגר של ברזל, ותעודתו היה להציב בתוכו כל חוטא ופושע, ושלשלאות של ברזל על אצילי ידיו, לאות לבני מרי למען ישמעו וייראו, וירוקו בפניו, והוא הנקרא בשפת העם 'קיהנע'.
כאשר עמד רבינו שם, עבר נער אחד לפניו ותרנגולת שחוטה בידו. שאלו רבינו: "למה זה התרנגולת הזאת בידך"? והשיבו: "שאלת חכם שאלתי עליו אצל המרא דאתרא, והוא הטריף אותה". אמר לו רבינו: "שוב אל הרב, והגידה לו בשמי, כי התרנגולת כשרה היא". הנער מיהר לבית האב"ד, ואמר לו כדברים האלה. הגאון רבי מאיר באהבתו את האמת, חקר שנית על אודות התרנגולת, וראה כי באמת הצדק עם רבינו, ומיהר לפתוח אותו ממאסרו, ושלח לקרוא אותו אליו, ובדברו אתו ראה כי צנא מלא ספרי הוא ורוח אלקים בו. הגאון בקש ממנו מחילה על העלבון הרב אשר עשה לו, ושלח לקרוא את פרנסי העיר, ואמר להם: "דעו לכם כי האיש הזה ראוי לשבת בראשיכם", אך יען לא היתה כסא הרבנות פנויה, עשוהו לראש בית דין, וכאשר נפטר הגאון רבי מאיר ז"ק קבלו את רבינו לרב אב"ד ור"מ בעיר לבוב. (מצבת קודש ח"א הע' ג)
רבינו מתקן נשמת גיחזי משרת אלישע
מסופר: בעיר לבוב התגורר איש ישיש ירא שמים מרבים, והיה דבוק מאד באמירת מזמורי תהלים, לזמר בשירות ותשבחות שאמר דוד הע"ה, בהשתפכות הנפש לפני אבינו שבשמים. והיה נזהר בכל לילה להשאר בבתי מדרשות אחר חצות לילה, להודות לה' בשיח תחנונים בצלותא דרחמים על שכינתא בגלותא, ועל אחינו בית ישראל שיזכן לצאת במהרה מהגלות. וכך היה סדר עבודתו הק' בתמימות ובתמידיות.
פעם אחת איחר קצת לבוא לבית המדרש, והשמש של ביהמ"ד כבר סגר כל דלתי בתי מדרשות. והאי חסידא הישיש עם ספר תהלים בידו עמד על מפתן בית המדרש מבחוץ, ולא היה יכול ליכנס לפנים, והיה לבו בל עמו מפני רוב הצער שאינו יכול להיות פנימה לשפוך נפשו לה' במזמורי תהלים, ועלה בדעתו שלא לשנות מנהגו הטוב, ויאמר מזמורי תהלים על מפתן בית המדרש בפתחי בית מדרשות אשר תוכן קדש, ויתעלה לרצון לפני המקום, ופתח ספר התהלים, ואמר בהתעוררות נפלא ודבקות נורא, והביט בתהלים לאור הלבנה שהיה אורה צליל וצח, להאיר על הארץ, וככה זכה הישיש לזמר זמירות שירות ותשבחות בשעות שאחר חצות הלילה.
באמצע אמירת תהלים פתאום נראה לפניו איש נשוא פנים, ושאל לו: אם יודע היכן דר רבי דוד מקלויז חדשה (כוונתו לרבינו). הישיש הראה לו היכן מקום כבודו של רבינו. אחר איזה רגעים עבר לפניו עוד איש נשוא פנים, ושאלו גם כן: היכן דר רבי דוד מקלויז חדשה. והראה גם לו מקום רבינו. והיה הענין הזה לפליאה גדולה בעיני הישיש. תוך כדי הרהור נראה לפניו זקן חגר, וגם הוא פנה אליו בשאלה היכן מקומו של רבי דוד מקלויז חדשה.
אמר הישיש בלבו: "עתה נדע מה ענין זה הפליאה לי כאן". אמר לו הישיש: "אין אני אומר לך כלום, עד אשר תגיד לי מה הענין שאתה מחפש בבית רבי דוד, ומי היו האנשים הנשואי פנים אשר שאלו ג"כ כדבריך". השיב הזקן אחר שהפציר בו מאד: "הנה האורח הראשון הנשוא פנים, זה היה אליהו הנביא, והשני הנשוא פנים זה היה אלישע, אשר יצק מים על ידי אליהו. ואני הזקן החגר איש גחזי נערו של איש האלקים אלישע. (ידוע בענין שגחזי חטא בזה שהיה מחלל שם שמים, בעת שלקח הכסף והבגדים מנעמן מעצמו בלי רשות מאלישע). ועתה נתנו פקודה בשמים אשר אליהו ואלישע ואני יזדמנו בפונדק אחד אצל רבי דוד, לעשות תיקון לנשמתי, ומאחר כי רבי דוד הוא מבי"ד של מעלה ויכול לעשות לי תיקון לנשמתי, ע"כ באנו אליו שיסכים עמם במחילתם. ומה שזכית לגילוי אליהו ואלישע, כיון שדבקה נפשך מאד, ואמרת זמירות תהלים בהתלהבות ודביקות נורא ובמסירות נפש, זכית שראית הנהו קדושי עליונים. והם שאלו אותך על מקומו של רבי דוד, כדי שתזכה לקבל פניהם". (מובא בזכרונם לברכה בשם כ"ק אדמו"ר מסקולען זי"ע שקיבל מאביו כ"ק אדמו"ר מסקולען זי"ע)
סיפורי נפלאות
מסופר: פעם נכנס רוח רעה אצל בתו של גביר אחד. הלך הגביר אל רבינו, וביקש ממנו שיעשה אות לטובה וילך לבקרה, ויתפלל בעדה, ועל ידי זה יהיה לה רפואה. אחר שהפצירו בו מאד, נעתר לשאלתו. כאשר נכנס רבינו, פתחה פיה ואמרה: "ברוך הבא", וחזרה פניה לאחורה. שאלה רבינו: "מדוע את חוזרת פניך"? השיבה: "הרשעים אינם יכולין להסתכל בפני הצדיקים". והוסיפה לאמר: "להוי ידוע כי בשמים ממעל קוראין אותך רבינו הגאון בעל טורי זהב". אמר רבינו: "אם אמת כן, כי אני חשוב בשמים, אני גוזר שתתרפאי, כי אני תירצתי היום בהלכה דברי רבינו הטור המופלאים, וישבתי לאמיתה של תורה, בזכות זה תהיה לך רפואה". וכן היה שנתרפאה.
והוסיף הרה"ק רבי משה מקאברין זי"ע, בת הגביר ביקשה להביא מתנה לרבינו, אך רבינו סירב לקבל מתנה. הלך הגביר וקנה בדמים מרובים טלית נאה ומשובחת מצמר טורקי, והביאו אל רבינו. אמר לו רבינו: "הלא תראה כי זקן אנכי, וקרוב לילך בדרך כל הארץ, והטלית הישנה שלי תוכל להעיד עלי, כי אף פעם אחת לא חלפה במוחי מחשבה זרה בזמן שהתפללתי, אינני חפץ להחליפה בחדשה". (אבני שהם ח"ב)
מסופר: פעם אחת באה אליו אשה בבכיה, אשר בתה יחידה חולה ומסוכנת למות ר"ל, וביקשה מרבינו להמציא לה תרופה למחלתה. השיבה רבינו: "איני רופא, ולא בעל שם אני, אך הנה נא תירצתי היום קושית התוס', ואני נותן במתנה זכות זה להגן על בתך", וכן היה, וחיה עד מאה שנה. (אבני שהם אות מח, וראה גם חמדה גנוזה ערך רבינו)
פטירתו
ביום כ"ו שבט עלה נשמת רבינו לגנזי מרומים, ומנוחת כבודו בעיר לבוב.
ספריו
רבינו השאיר אחריו את ספריו הקדושים שנתקבלו בהערצה רבה בכל תפוצות ישראל. ואלו הן: טורי זהב על ד' חלקי שו"ע. דברי דוד על התורה.
גודל ענותנותו של רבינו משתקפת היטב מתוך הקדמתו ליו"ד, וז"ל: "וערכתי שלחני לפניהם מה שזכיתי משלחן גבוה, ושמעו אמרי כי נעמו, ויפצרו בי להביא הדברים לבית הדפוס. ויפג לבי מלשמוע להם, מדאגה מדבר דאפילו אחריות דנפשיה לא ניחא לאינש לקבולי עליה, ק"ו דאחריני, ואפילו אם לא יהיה דרך פסק דין, רק דרך משא ומתן, מ"מ יש מכשול במי שרואה דברים נדפסים ממי שלא הגיע להוראה, ולומד מן הביאור איזה פסק דין וסומך עליהם גם למעשה, הקולר תלוי בצואר הגורם לזה, ורחמנא ליצלן מעונש המגיע מזה ח"ו, כל זה העליתי אל לבי למשוך ידי ממלאכת הדפוס. אחרי שובי נחמתי לאשר זכיתי להציע דבר לפני חשובים, הן תלמידים, הן שאר לומדים, והוטב בעיניהם ת"ל, וקיויתי לו יתברך שיתכנו בעיני חכמי הדור אוהבי האמת מצד אמתתה של תורה לא מצד אחר ח"ו. וקראתי שם חיבורי זה 'טורי זהב' להיות שיתבררו בזה דברי הטור עצמו והש"ע עם הגהות נחוצות. ורמז לחשבון שמי שהוא כחשבון 'זהב' וכו'. ואני משתטח ומתאבק בעפר רגלי החכמים אשר אני כותב לפעמים לסתור דברים, לא יאשימוני, כי סהדי במרומים אשר נצטערתי על זה הרבה פעמים שבאתי לידי מדה זו, אלא שההכרח לא יגונה".
וכה כתב עליו הגה"ק בעל פני יהושע (הסכמה לט"ז אבה"ע): "דברי פי חכם כדרבונות וכמסמרות נטוים, נתנו מרועה אחד ה"ה הרב הגאון המפורסם וכו' מוה"ר דוד זצ"ל, אבי התעודה בעל המחבר 'טורי זהב' שכבר נתפרסמו חבוריו והוראותיו בכל תפוצות ישראל, ולאורו אנו הולכים, שהלכה כמותו ברוב המקומות, שהוא גדול שבאחרונים, וראשון שבראשונים, שאין למעלה ממנו".
וזה לשון קדשו של הגה"ק בעל נודע ביהודה זי"ע (מהדורה קמא יו"ד סי' סח): "ומי לנו גדול בכל הפוסקים, יותר מהני תרי עמודי הוראה, אשר בית ישראל נשען עליהם, במדינות פולין ואשכנז ובכל קצה הארץ נתפשטו דברי הט"ז והסמ"ע". ועוד כתב (מהדורה תנינא חו"מ סי' כט): "ולפי שדרכי להיות מאד נזהר בכבודן של הראשונים שאנחנו שותים בצמא דבריהם, ובפרט הט"ז הוא לנו לעינים".
וזה לשון הרה"ק רבי צבי הירש ממונקאטש זי"ע בעל דרכי תשובה בהסכמתו לספר דברי דוד עה"ת להט"ז: "והנה ספר כזה אין צריך הסכמה כלל, ומי יעיד על השמש בצהרים, ואשר מפיו אנו חיים, ודוד עולה במעלה הוא המסילה אשר בית ה' עולה. כפי המקובל אצלינו מצדיקים קדושי עליון מתלמידי רבינו הבעש"ט זי"ע, כי דברי רבינו הטורי זהב זי"ע הן המה במעלת הסודות, יש לפרש דבריו אשר במעטה הנגלות לנו ולבנינו הם, טובא גניז בגוייהו, ודוד בא עד הראש שמי רום מרום גדלותו וקדושתו זצלה"ה. ושמעתי מרבינו הקדוש אדומו"ר בעל דברי חיים מצאנז זי"ע, בכל לילה כשהיה מקבל עליו מסירות נפש ד' מיתות בית דין, כמה פעמים נשמע קולו בקודש שהיה אומר: "על דעת רבינו וכו', ועל דעת הטורי זהב וכו', ככה מנה אחדים מרבותינו הראשונים הקדושים, ואשר על דעתם קיבל על נפשו בשורש נשמתו את יחודו ואחדותו יתב"ש".
סיפר הרה"ק משאץ זי"ע: אחרי שהשלים רבינו את חיבורו 'טורי זהב', חשש שלא היה כולו לה', ולא הדפיסו והנה היה לו מנהג שבכל ליל שב"ק היה לו אורח לסעודה. פעם אחת היה חורף קשה, וחדלו עוברי אורח, והמשמש לא מצא אורח להביא אל שלחן רבינו. שלחו רבינו שוב לחפש, טרח השמש עד שמצא באחת הבתי מדרשות איש עני יושב אצל התנור, ובקשו לבוא להרב. ברם האיש לא רצה לבוא. הלך רבינו בעצמו והפציר בו שיבוא. ענה הלה: שהוא רעב, ואצל הרב צריכים לאכול בדרך ארץ, ומאריכים בזמירות, ואין זה אכסניא בשבילו. הבטיח לו רבינו: שימהר הפעם בזמירות, וכה דיבר על לבו, עד שהאיש הסכים, והלך עם רבינו. ולפי גירסא אחרת אמר העני: שאין לו מנעלים, ואמר לו רבינו: שהוא ישא אותו, וכן היה שהביא אותו על כתפו. רבינו שמר הבטחתו ועשה קידוש מיד. האורח גילה רעבון יוצא מגדר הרגיל, הוא אכל את כל מה שהגישו לו, וכל מה שהיה מוכן בבית לצורך הסעודה. גם הביאו בשבילו אוכל מן השכנים, וגם את זה אכל עד תומו, כן חזר ונשנה הדבר בסעודת היום. במוש"ק גילה האורח לרבינו שהוא אליהו הנביא, ובא לנסות אותו במצות הכנסת אורחים, ובאותו פרק ציוה לו שידפיס חיבורו. (בית שלום מהרה"ק משאץ זי"ע ערך פרידת שלום)
הרה"ק מבארניב זי"ע נכנס הרבה לבית הרה"ק מצאנז זי"ע בלילות, בעת שהרה"ק עלה על מטתו לישן שינת הלילה שהיתה תמיד אחר חצות הלילה קרוב לאשמורת הבוקר. והרה"ק מצאנז אמר תמיד קודם קריאת שמע על המטה: "היה לנו הרמב"ם שהיה יחיד בחקירה, היה לנו האריז"ל שהיה יחיד בקבלה, היה לנו הטורי זהב שהיה יחיד בנגלה, על דעתם הנני אומר שמע ישראל וכו'", וגמר קריאת שמע שעל המטה, ושכב על מטתו וכרגע ממש נרדם (אוצר החיים סדר הלילה אות יז).
צאצאיו
רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים ואלו הן: בנו רבי שלמה הי"ד, בנו רבי מרדכי הי"ד, שניהם נהרגו בחיי אביו ביום ח' אייר תכ"ד. בנו רבי ישעי' אב"ד קאמארנא זצ"ל. בתו אשת רבי גד, בנם הוא הגאון רבי יואל אב"ד שעברישין, מחבר מגיני זהב להצדיק דברי זקנו רבינו, מההשגות אשר השיג עליו הש"ך.
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן
מקורות: כלילת יופי ח"א פ"ז, תולדות גדולי הוראה
נערך והוגש ע"י הרה"ג רבי יוסף חיים אוהב ציון שליט"א
