הנה אור ליום י״ב בתמוז תשפ״א ובלכתך בדרך, אחרי שבועות של חיזוק ודבקות בעבודת השם, בדרך לארץ אבותינו מרוקו. היום החילותי להעלות על כתב את ההנהגות והמנהגים שנהגו אבותי ורבותי בימים אלו. ויהי רצון שעצם הלימוד בתורה זו יהיה מיתוק הדינים, ונעבור ימים אלו כפי שמצופה מאיתנו מן השמים, וננצל מקטב מרירי ומכל מזיקים ומקרים רעים הבאים לעולם.
א- נהגו חסידים ואנשי מעשה שבימים אלו מ-י״ז בתמוז לישב בחצות היום על הקרקע ואומרים תיקון רחל, שבו פסוקים של בכי וצער על חורבן בית המקדש.
והנה מובא ברבנו החיד״א זצוק״ל בספרו מורה באצבע (סימן ח אות רל), דטוב לומר סדר תיקון רחל בכל ימות החול בימי בין המצרים אחר חצות, וכך נהגו בארץ ישראל הוא על פי כתבי רבנו האר״י הקדוש זצוק״ל הוא מנהג ותיקין.
וכן הביא עוד בספרו יוסף אומץ (סימן כ״א) וכתב שנוהגים לומר תיקון רחל משום שפסוקי תיקון רחל מיוסדים על בכיה ומספד על חורבן הבית. וכן כתב רבנו האר״י זצוק״ל בשער הכוונות (דף פט עג) דמנהג טוב וכשר לכל בעל נפש, לישב באבילות אחר חצי היום בכל ימי בין המצרים ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית. וטעם היות זה אחר חצות היום כי אז התעוררות הדינין.
וכן הובא בספר עץ החיים (שער כג פרק א) וכן המגן אברהם (תקנא סק מה) כתב דצריך להתאבל בימים הללו אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה. וכן כתב האליה רבה (תקמט סק ד) והפרי מגדים (סימן תקמט במשז) כתב דכן נהגו בקהילות קדושות בכמה מקומות. וכתב בקינות אבותינו לתשעה באב (עמוד 22) דכך נוהגים יהודי מרוקו, לומר תיקון חצות בימי בין המצרים בחצות היום לפני מנחה.
וישתדלו בכל קהילות קודש ״שובה ישראל״ יוחק בספר לזכרון עולם, דכל הימים האלו עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, יקפידו על תיקון חצות לפני תפילת מנחה.
ב- נוהגים שלא נושאים נשים מיום שבעה עשר בתמוז עד אחר תשעה באב. ויש שהחמירו שאפילו לא להתארס בימים אלו.
והנה הגמרא במסכת (תענית יב) גבי תעניות של עצירת גשמים, עברו אלו ולא נענו, ממעיטין במשא ומתן ובבנין ונטיעה ובאירוסין ונישואין. ובגמרא (תענית יד) אמרו דהיינו בנין של שמחה ונטיעה של שמחה. ואיזהו בנין של שמחה, זה הבונה בית חתונה לבנו. ואיזהו נטיעה של שמחה, זה הנוטע אבורנקי של מלכים. וכתב הר״ן על הרי״ף שם (דף ה) בשם רב האי גאון, מדקא משוינן בנין נטיעות אירוסין ונשואין למשא ומתן. מה משא ומתן רשות אסור והוא של שמחה, אף בנין ונטיעה אירוסין ונשואין רשות אסור בשל שמחה. אבל מי שאין לו בית חתונות כלל ואין לו אישה ובנים, הא ודאי של מצוה היא ואף על פי שהוא שמחה מותר, עכ״ד.
וכן מובא במאירי (תענית שם) בשם גאוני ספרד וכן נפסק ברמב״ם (פג מהלכות תעניות הח) דאם עברו אלו ולא נענו, ממעטין במשא ומתן ובבנין של שמחה וממעטין בארוסין ונישואין, אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה. וכן נפסק בטור ובשולחן ערוך (תקעה סעיף ז) לכאורה יש ללמוד מכאן דמה שאמרו בתענית שם (דף כו) משנכנס אב ממעטין בשמחה, אף על פי שגם בזה, היינו שמחת אירוסין ונישואין, מכל מקום מי שאין לו אישה ובנים לא אסרו. ובפרט שאיתא בתוספתא מגילה (דף ה) שתענית דעצירת גשמים חמירי מתשעה באב שמארסין בו.
וכן כתב בהדיה מרן בבית יוסף (סימן תקנא) שלדברי הר״ן בשם רבנו האי גאון הוא הדין שיש להקל בנישואין מראש חודש אב עד התענית, למי שלא קיים מצות פריה ורביה. ומה שאין נוהגין לישא אישה כלל אפילו מי שאין לו אישה ובנים, משום דלא מסמנא להו מילתא ע״כ.
ומבואר מדבריו שאפילו אחר ראש חודש אב מותר לישא אישה למי שלא קיים מצות פריה ורביה, ורק לא נהגו כן דלא מסמנא מילתא. ובשלחן ערוך (תקנא ב) כתב שמראש חודש עד התענית אין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין, ולפי דבריו לכאורה שרי לישא אשה לפני ראש חודש אב.
אולם בספר המאורות (תענית עמוד שי) כתב דיש להחמיר שלא לשאת אישה מיום שבעה עשר בתמוז. וכן פסק הרמ״א בהגה, שנוהגים להחמיר שאין נושאים משבעה עשר בתמוז ואילך עד אחר תשעה באב. וביאר היעב״ץ בסידורו עמודי שמים (חב דף סח) שהטעם לזה משום דלא מסמנא מילתא.
וכתב בספר פרי אדמה (חר דף ח) דמנהג הספרדים בירושלים להתיר לישא אשה עד ראש חודש אב. וכן בספר חזון עובדיה על ארבע תעניות (עמוד קמ) ושרק בני אשכנז החמירו בזה שלא לישא אישה כבר משבעה עשר בתמוז. אלא שמאידך גיסא מצינו לכמה מפוסקי ספרד שהחמירו בזה, וכן השיירי כנסת הגדולה (הגהט סוף סימן תקנא) הביא דברי הרמ״א וכתב דכן נהגו במקומו, שאפילו לא לארס ולא לשדך בימים אלו משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב.
כן כתב רבנו חיים פלאג׳י זצוק״ל במועד לכל חי (סימן ט אות כו) שאפילו אלמן שלא קיים מצות פריה ורביה ירחק מלעשות נישואין בימי בין המצרים ולהחזיר גרושתו אף דאיסורא ליכא, ירחק מזה משום דלא מסמנא מילתא ויהא חושש לזה. וכן כתב עוד בספרו שו״ת לב חיים (חב סימן כו) ומבואר שכן החמירו בזה יהודי איזמיר.
וכן הבן איש חי (שא דברים אות א) כתב, דאף על גב דמדינא אין איסור בנשואין אלא מראש חודש אב עד תשעה באב, עם כל זה נהגו בבגדד לאסור כבר משבעה עשר בתמוז.
ובספר ברית כהונה (מערכת ב אות י״ג) כתב, שכן נוהגין יהודי ג’רבה להחמיר בזה וכן נהגו בארם צובה כדברי רבנו הרמ״א זצוק״ל ולהחמיר שלא לישא אישה בכל ימי המצרים בכלל.
וכך נאה ויאה בקהילתנו, קהילת קודש ״שובה ישראל״ לילך אחרי דברי קדושי עליון, רבנו הרמ״א זצוקל ורבנו הבן איש חי זצוק״ל וכן עדה קדושה והשומע ישכון לבטח.
ג- נהגו אבותי ורבותי זצוק״ל להחמיר משבעה עשרה בתמוז שלא להסתפר. ודין והלכה זו מקדמת דנא.
והנה מובא במשנה (תענית כו) שבת שחל תשעה באב להיות בתוכו, אסורין לספר ולכבס. וכן פסק הרמב״ם (פה מהלכות תענית הו) והרמב״ן בתורת האדם (ענין אבלות ישנה) כתב, שדינו כאבל שאסור בין בתספורת שער ראשו ובין שאר שער שבגופו, מלבד זקן המעכב את האכילה.
וכן פסקו הטור ובשולחן ערוך (תקנא סעף ג) דבשבוע שחל בו תשעה באב אסורים לספר ולכבס. וכתב בחזון עובדיה על ארבע תעניות (עמוד קנח) שכן מנהג בני ספרד להקל כדעת מרן, ולא להסתפר רק בשבוע שחל בו תשעה באב.
אולם הרמ״א בדרכי משה (סק ה) הביא, שכתב בספר המנהגים לרבי איזיק טירנא שנוהגים להחמיר לענין תספורת משבעה עשרה בתמוז. וכן כתב הרמ״א בהגה (שם סעיף ד) והמגן אברהם (סק יד) הוסיף, דאין להסתפר אפילו לכבוד שבת.
ומצאנו בבית יוסף (סימן תקנא) שהביא מה שכתב הכלבו (ריש סימן סב) דאין איסור להסתפר אלא בשבוע שחל בו תשעה באב בלבד עד התענית, ולפני אותו השבוע מותר. ומכל מקום מנהג הזקנים שלא להסתפר כלל לפני אותה שבת, כדי שיכנסו ליום התענית כשהם מנוולים וגעורין מאוד למי שיסתפק ע״כ.
ומצאנו בשער הכונות (דף פט עג) שכתב רבנו שמואל ויטאל בהגה שם, שרבנו האר״י זצוק״ל נהג שלא להסתפר משבעה עשר בתמוז עד אחר תשעה באב.
וכן הכנסת הגדולה (סימן תקנא) כתב, דלענין תספורת נוהגים להחמיר משבעה עשר בתמוז ומנהג אביו שלא להסתפר בשבת חזון. וכן נהג אחריו כמה שנים, ומקצת שנים ואילך נהג שלא להסתפר משבעה עשר בתמוז, הרי מבואר שכך נהגו גם באיזמיר כדעת הרמ״א בזה.
וכן רבנו הבן איש חי זצוק״ל (דברים אות יב) כתב, דמדינא אסור להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב, ויש נוהגין להחמיר משבעה עשר בתמוז וראוי להורות לעם כמנהג הזקנים, שכתב הכל בו שלא להסתפר כלל לפני אותה שבת, כדי שיוכל להיכנס לתענית מנוול.
