למה העזתים לא רוצים לפתח את חייהם? היגיון ערבי / מרדכי קידר

השאלה למה העזתים רוצים לשרוף את ישראל מנסרת בחלל, שכן אנחנו עזבנו את עזה באוגוסט 2005 במסגרת ”ההתנתקות“, ומאז השתלטה תנועת חמאס על עזה ביוני 2007 היא השקיעה מיליארדים בפיתוח טילים, בחפירת מנהרות תקיפה, בשיגור המונים לגדר ועתה היא דוחפת את תושבי עזה לשלח עפיפונים ובלונים כדי לשרוף אותנו. השאלה העולה מאליה היא: האם חמאס אינם רוצים לפתח את החיים בעזה? מדוע הם משקיעים את הכסף בהרס ולא בבניה? מדוע הם לא בנו אף בית ספר, בית חולים, תחנת כוח או מתקן להתפלת מים, כדי לשפר את חיי תושבי רצועת עזה?

שאלה קשורה היא מדוע בני עזה, אלה שסובלים מהשלטון הדיקטטורי של חמאס, אינם יוצאים לרחובות כדי לסלק מעל גבם את הסיוט הזה? מדוע אין דרישה ציבורית חזקה לאחד מחדש את שורות העם הפלסטיני אחרי שאנשי חמאס פירקו את הרשות הפלסטינית כשהשתלטו על הרצועה תוך הרג עשרות אנשי ביטחון של הרשות? במהלך מבצע ”צוק איתן“ (2014) פגעו הטילים ששוגרו מעזה בקו מתח גבוה המוליך חשמל אליהם, ואנחנו שאלנו: מה ההיגיון שלהם כשהם פוגעים בקו חשמל שממנו הם נהנים? מדוע הם פגעו באזור התעשייה ”ארז“ שממנו הם התפרנסו? מדוע הם חפרו מנהרת תחת מעבר כרם שלום שממנו מגיע האוכל מישראל אליהם? למה הם מדי פעם מפגיזים את מעבר זה? האם הפלסטינים לא רואים את הנזק שנגרם להם מהפילוג בין פת“ח וחמאס? מדוע אבו מאזן לא נפגש עם ג‘ארד קושנר וג‘ייסון גרינבלט, אף שהם אלו המנסחים את ”תכנית המאה“ של הממשל האמריקני? מה ההיגיון בהחרמת הממשל האמריקני, היחיד המסוגל להביא הישג כלשהו לפלסטינים? ועוד שאלות רבות המבטאות את חוסר ההבנה שלנו ושל אנשים במדינות המערב במה שנוגע למערך המוטיבציות והדחפים המובילים את חמאס ואש“ף.

אלא שהשאלות הללו אינן מצטמצמות בעזה וברמאללה: האם אין אזרחי סוריה רואים את ההרס הנורא שנפל על ארצם בשבע השנים האחרונות? האם המורדים באסד אינם רואים את המעורבות הרוסית שהרסה אותם ואת עריהם וכפריהם לחלוטין? מדוע הם המשיכו במרד זמן ארוך כל כך? מדוע השלטון הסורי לא מגלה אכפתיות למצב העגום של אזרחיו ולתשתיות ההרוסות של מדינתו? מדוע ממשיכים הסונים והשיעים בעיראק ובארצות אחרות להיאבק זה בזה כבר 1400 שנים? האם לא הספיקו להם מיליוני החללים שסכסוך זה הפיל לאורך השנים הללו? מדוע שבטי לוב לא מוצאים נוסחה שתאפשר להם לחיות זה לצד זה במקום להקיז זה את דמו של זה? האם השבטים והעדות של תימן אינם רואים את ההרס והמחלות שהמלחמה ביניהם גרמה?

כל השאלות הללו מובילות בעצם לשאלה אחת גדולה הכוללת את כולן: מהו אופן החשיבה במזרח התיכון שמביא את האזור הזה בכלל ואת עזה בפרט להתנהג בצורה הרסנית כל-כך? התשובה פשוטה: יש הבדל בסיסי, עמוק, רחב ורב השפעה, בין אורח החשיבה בישראל ובין זה שבעזה כמקרה פרטי, אבל נכון במידה רבה גם להבדל בין תרבות המערב ובין התרבות של מדינות ערב והאסלאם. הבדל זה נובע מהאופן שבו כל צד מפעיל את ההיגיון מול הרגש. בישראל, כמו בחברות מערביות רבות, ההיגיון הוא הבסיס לקבלת ההחלטות, וההשוואה בין העלות והתועלת מנחה את הפרט והכלל בכל צומת החלטה. כתוצאה מכך, החברה המערבית – וישראל בכללה – משקיעה בחינוך, בפיתוח, בבניה, בחקלאות, בטכנולוגיה, ברפואה, בתעשייה ובשיפור רמת החיים ואיכותם. הפרט בעולם המערבי משקיע גם הוא בלימוד, ברכישת מקצוע, בהשתלבות בעבודה, בבניית חייו הפרטיים והמשפחתיים למען עצמו, לטובת משפחתו ולתועלת הכלל. הניצחון בתחרות מתבטא בהישגים שמשיג הפרט: ברמת ההכנסה, במחיר בית המגורים ובאיכות החיים. מי שמשקיע יותר מאמצים ואמצעים בקידום עצמו מנצח בתחרות וגורם לעצמו הנאה, ואילו מי שמשקיע פחות מפסיד בה.

בעזה, כמו בחברות ערביות ואסלאמיות רבות, הרגש הוא הבסיס להתנהגות ולא ההיגיון, ולכן החברה והישות המדינית משקיעה את אמצעיה, כוחה וזמנה, בהרס האחר ובפגיעה בו, גם אם השקעה זו פוגעת גם בה. הפרט מרוכז לא בעצמו אלא באחר: הוא מזניח את עצמו, את חייו, את בריאותו, את איכות חייו, את רכושו ואת עבודתו, ומכלה את זמנו, אמצעיו וכוחותיו בניסיונות לפגוע באחר ולגרום לו נזק. הניצחון על פי המדד של המזרח התיכון נמדד במונחי הנזק שצד אחד מצליח לגרום לאחר, וככל שהנזק שנגרם לאחר גדול יותר, כך הנאתו של איש המזרח התיכון גדולה יותר, גם אם המחיר שהוא עצמו שילם גבוה להחריד.

מטבע הדברים, דבריי כאן נאמרים בהכללה, כי יש בעולם הערבי והאסלאמי אנשים רבים שלמדו מהמערב, התחנכו על תרבותו ואימצו את מערך ערכיו וסולם עדיפויותיו. האופן שבו הם רואים את המתרחש בעזה בפרט ובעולם הערבי בכלל דומה למדיי לאופן ולהיגיון שבו ישראל רואה את הדברים, אלא שאין להם כמעט שום השפעה על מה שמתרחש, שכן מי שמותח ביקורת על האופן הרגשי, הלא הגיוני, שבו התנהלת תנועת חמאס, מוצג כבוגד וכאחד המערער על האקסיומות של החברה, האומה הערבית והאסלאמית.

ההבדל בין שימוש בהיגיון ובין פעולה באמצעות הרגש מובן יותר במצב של גירושין, לא עלינו: כאשר בני הזוג מתנהגים ומנהלים את תהליך הגירושין בהיגיון, הם יגיעו להסכם מסודר לחלוקת הרכוש, כל צד ייקח את חלקו והם יישארו ידידים. לעומת זאת, אם הצדדים פועלים מתוך רגש, הנקמנות הופכת למטרה והפגיעה באחר היא המשימה של שניהם, הם יריבו על כל דבר, עיקר ממונם יבוזבז על עורכי הדין והם ישנאו זה את זה לעד. הפגיעה בילדים במצב הראשון, ההגיוני, תהיה קלה לאין ערוך מהפגיעה בהם במצב השני, הרגשי.

ההבדל בין ההיגיון והרגש מוצא את ביטויו גם בעניינים כלכליים המאפיינים את המזרח התיכון: ההיגיון במערב מחייב מינוי אנשים לתפקידים ממשלתיים וכלכליים על פי כישוריהם, ואילו במזרח התיכון מקובל למנות אנשים לפי הקרבה המשפחתית לראשי הארגון, גם אם המתמנים אינם מוכשרים לתפקיד שאותו הם מקבלים. הפעלת הרגש במינוי בעלי תפקידים יוצר שכבת ניהול שאיננה מוכשרת, והסיכוי שמנגנון ממשלתי או כלכלי יתפקד היטב במצב כזה נמוך להפליא.

זה, אם כן, ההסבר התרבותי להבדל העצום בין התפקוד הרגשי של המזרח התיכון הערבי-אסלאמי מצד אחד והתפקוד ההגיוני של העולם המערבי – כולל ישראל – מצד שני. הבדל זה משפיע על המצב הביטחוני, הכלכלי, המשפחתי והבריאותי בחברות המזרח תיכוניות ומספק הסבר לעובדה שלמרות כל הנתונים הטבעיים המזרח התיכון המונע על ידי הרגש הוא אזור בעייתי בתחומים הללו ובאחרים, בעוד העולם המערבי הפועל על פי ההיגיון מתפקד באופן טוב הרבה יותר.

ולענייננו הבוער: כל עוד תנועת חמאס פועלת בעזה על פי הרגש היא תמשיך להיות אסון לעצמה, גיהנום למדינה שהקימה ברצועת עזה ואש שתשרוף את ישראל. כאשר תנועת חמאס תתחיל לתפקד בהיגיון, רצועת עזה תהפוך למקום הרבה יותר טוב, לתושביה ולשכניה. ישראל יכולה לזרז את תהליך השלטת ההיגיון על חמאס, כאשר ראשי הארגון יבינו שהמחיר האישי שהם ישלמו על התנהגותם יהיה גדול מדי כשישראל תאיים על הקשר בין ראשיהם לכתפיהם. לא פחות מכך. אז יתגבר השיקול ההגיוני של העלות מול התועלת של התנהגותם הרגשית.

הכותב הוא מזרחן ומרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן. הטור פורסם הבוקר בעיתון 'יום ליום'.