סערות פוליטיות ותחושה של או-טו-טו בחירות, זו אינה סיטואציה תשע"חית בלבד. גם הסיטואציה התשע"זית דאשתקד, היתה דומה להפליא ובכל זאת, הממשלה שרדה את השנה הזאת למרות הכל, אז האם גם תשע"ט תצטרף לשתי קודמותיה או שהפעם באמת מדובר בשנת בחירות? את התשובה, נדע כמובן בע"ה רק כעת חיה.
משום שבמציאות הפוליטית הישראלית, הערכות עתידיות מבוססות ככל שיהיו, עשויות להתברר כמגדלים פורחים באוויר עם המהפך ה(בלתי)צפוי הבא. רק בישראל יכולים פרשנים פוליטיים מכובדים להציג תזה מנומקת וברורה שמסבירה שהנה אנחנו כבר בתוך מערכת בחירות וכבר אין מה לדבר בכלל על הערכה אחרת, והנה שעות ספורות אחר כך מתהפכת התמונה על פיה ומתברר כי הרצון של השותפות הקואליציוניות לשמור על כסאותיהן, חזק יותר מכל משבר חולף.
כזאת היתה תשע"ז עם שלל משבריה וסערותיה, וכזאת היתה למרבה ההפתעה גם תשע"ח, עם משברים חדשים שהצליחה הממשלה להציג לציבור ולאחר מכן לצלוח את כולם בשלום. משום כך, קשה מאוד לדעת האם שלל הדיבורים על הקדמת הבחירות הכלליות לחורף תשע"ט באמת מעידים על מגמה כזאת, או ששוב תצליח הממשלה להתגבר על המהמורות שהיא מייצרת לעצמה, אולי בכוונה תחילה ומתוך חשיבה ותכנון.
אופוזיציה בהתקפה
השנה החלה בתחושה מסויימת של סוף, תחושה של ממשלה שלא תמלא את ימיה בגלל הפרשיות והחקירות בהן נתון ראש הממשלה, בגלל הדיווחים עליהן שמילאו כל מהדורת חדשות ולאו דווקא כי היה מה לחדש בהן אלא ההיפך, הדיווחים הפכו חטטניים ורדודים עד כדי גיחוך, חלקם בעלי אופי מפוקפק אותו זוכה "יתד נאמן" לחסוך מקוראיו אניני הרגש והטעם.
לצד זאת, האופוזיציה התעוררה והחלה לתפקד כאופוזיציה לוחמת, לעומת העייפות שאפיינה אותה קודם לכן. ח"כ יואל חסון קיבל לידיו את תפקיד ריכוז האופוזיציה בכנסת והוא הבטיח וגם קיים, שבכוונתו לעשות לממשלה חיים קשים. והיה לו קל מאוד לעשות את זה עם רצף החוקים והנושאים שעלו לסדר היום במהלך השנה ע"י הקואליציה. כך למשל כבר עם תחילת כנס חורף תשע"ח של הכנסת, החלה היוזמה בקואליציה להעביר את החוק הצרפתי, הקובע כי ראש ממשלה מכהן לא יועמד לדין. היוזמה עוררה כמובן את הסערה המתבקשת ואף בתוך הקואליציה נשמעה התנגדות לו כאשר מפלגת הבית היהודי הצהירה שתצביע נגדו.
על הרקע הבוער הזה נפתח מושב החורף של הכנסת בנאומים חריפים ומתוחים במיוחד, הנשיא ריבלין הטיח בחברי הכנסת על מה שכינה "ניסיון מתמשך להחליש את שומרי הסף" ואמר כי "תמה ממלכתיות מן הארץ ואחרינו המבול". נתניהו השיב לו בנאום שנכנס להיסטוריה בשם "נאום החמוצים" ואמר כי "תעשיית הדכדוך עדיין קיימת ויש לה נציגים בבית הזה וגם בתקשורת. לאחרונה תעשיית הדכדוך הצמיחה ענף חדש, ענף החמוצים. פעם הם גידלו אתרוגים, היום חמוצים".
כך החל כנס החורף של הכנסת בשגרה של משברים, חלקם בתוך הקואליציה וחלקם מחוצה לה. מעטות הן השנים בהן צמד המילים 'משבר קואליציוני' נכתבו פעמים רבות כל כך בדיווחי החדשות.
התקרית המשמעותית הראשונה נרשמה כאשר הוגש לסדר היום של הכנסת חוק קק"ל, המבקש להפוך את קק"ל לגוף החייב במס. הבית היהודי התנגד נחרצות והתקרית הפכה למשבר אמיתי שאיים על שלמות הקואליציה. רק לאחר יומיים של דיונים והתערבות מצד ראה"מ הושגה בסופו של דבר פשרה עליה יכלו להסכים כל הצדדים, חוק קק"ל אושר בוועדה ומאוחר יותר במליאה.
התקרית הבאה התרחשה כאשר יו"ר הקואליציה דאז ח"כ דוד ביטן חשד בחברי ש"ס שהצביעו נגד הקואליציה בהצבעה למינוי קאדים ולכן עיכב את ההצבעה על מינוי נציג הכנסת בוועדה למינוי דיינים. בש"ס הגיבו בזעם והבהירו כי הם מוכנים להיבדק בפוליגרף כדי להוכיח שבהצבעה למינוי קאדים הם אכן הצביעו כעמדת הקואליציה. שוב עלתה המתיחות בין השותפות הקואליציוניות, מתיחות שכזכור שככה במהירות והשקט חזר לשרור.
58 שעות של טירוף-דעת
אך התקריות הללו התגמדו לעומת המשבר האמיתי שהגיע זמן קצר אחר כך. חקירותיו של ח"כ ביטן אילצו אותו לפרוש מתפקידו כיו"ר הקואליציה ולהעביר את התפקיד לח"כ דודי אמסלם. מיד עם כניסתו לתפקיד, המתינה לאמסלם טבילת האש הראשונה, אותה ניתן לומר שהוא עבר בהצלחה מרשימה: העברת חוק ההמלצות יחד עם הפיליבסטר ההיסטורי.
בעקבות הסערה הפוליטית והציבורית שפרצה, הוחלט בליכוד לגנוז את רעיון החוק הצרפתי ולהעביר במקומו חוק מרוכך יותר – חוק ההמלצות. גם הוא כמובן עורר את אותה ביקורת מהאופוזיציה למרות שנתניהו הבהיר בקולו כי החוק לא חל עליו כראש הממשלה המכהן בזמן החקיקה אלא רק בעתיד. באופוזיציה החליטו ללכת עד הסוף והכריזו על פיליבסטר ארוך ומתיש מהגדולים שידעה ההיסטוריה של הכנסת.
במשך כ- 58 שעות עמדו חברי האופוזיציה מעל הדוכן ונשאו נאומים במגוון נושאים תוך מציאת דרכים יצירתיות להעביר את הזמן. ח"כ יואל חסון הקריא מהטלפון הודעות ששלח לו הציבור, ח"כ איתן כבל חבש כיפה לראשו והקריא את מגילת איכה בטעמים תימניים, ח"כ עופר שלח הקריא קטעים של שייקספיר, ח"כ מאיר כהן נאם במרוקאית, ח"כ שלי יחימוביץ' הרצתה על מדיניות המיסוי ואי השוויון בישראל, ח"כ יוסי יונה קיים דיון פילוסופי בנושא "מאפלטון למקיאוולי – הנחות יסוד לשלטון מושחת", ואילו ח"כ מיכל בירן הקדישה את נאומה להיסטוריה של המלפפונים החמוצים. הנאום הארוך ביותר היה של ח"כ מיקי לוי שנאם במשך 7 שעות, למעט הפסקה קצרה של חצי שעה.
בסופו של דבר נדחו כצפוי כל ההסתייגויות שהגישו סיעות האופוזיציה ומליאת הכנסת אישרה את החוק בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 59 תומכים ו 54 מתנגדים. הקואליציה צלחה משוכה אחת מול אויביה מהחלק השמאלי של אולם המליאה.
כעומק החקירה
שבועות ספורים חלפו וחקירותיו של נתניהו שוב עלו לכותרות, במה שנראה כמו הפקה מושלמת של הצגה מתוכננת היטב. בשעת בוקר מוקדמת מאוד, התדפקו חוקרי המשטרה על בתיהם של עורך הדין דוד שמרון וגיסו עורך הדין יצחק מולכו, והודיעו להם כי עליהם להתלוות עמם למשרדי יחידת לה"ב 433 לצורך המשך חקירת פרשת הצוללות.
שני הגיסים הנחשבים לאנשים המקורבים ביותר לראש הממשלה נתניהו, לא נעצרו אלא רק זומנו לחקירה. שמרון עצמו כבר נעצר קודם לכן ושוחרר כעבור זמן קצר. אין ספק כי לו היו מקבלים השניים זימון מהמשטרה להתייצב ולהעיד, הם היו עושים זאת כמקובל במועד שנקבע להם, אבל המשטרה חיפשה את ההצגה, את הדרמה, ושלחה חוקרים השכם בבוקר כדי 'לסחוב' אותם מבתיהם כאילו מדובר במעצר עבריינים שנחשפו זה עתה. חודשים ארוכים נדרשו כדי שהדרמה תסתיים בלא כלום וגם בכירי המשטרה הודו כי נתניהו עצמו לא חשוד בפרשת הצוללות.
אבל האופוזיציה ידעה לנצל זאת היטב. לקראת תום מושב החורף גייס המחנה הציוני 40 חתימות הנדרשות כדי לאלץ את ראש הממשלה להופיע בפני הכנסת, להשתתף בדיון בנושא ולשאת דברים. המתח הפוליטי היה עצום. נתניהו ישב במשך שעתיים במליאה והאזין לחיצי הביקורת ששלחו בו כל חברי האופוזיציה בזה אחר זה. כלי התקשורת העבירו את הדיון בשידור ורוב הפרשנים העריכו כי קיים סיכוי גבוה מאוד שנתניהו מפרק הכל ומכריז על בחירות.
ראש הממשלה ישב במקומו ועיין בדפי הנאום שהכין כאשר צלם זריז שישב ביציע העיתונאים הצליח לכוון זום ארוך אל הדפים ולקלוט חלק מהכתוב בהם. למרבה המבוכה, תוך דקות אחדות נפוצו הצילומים ברשתות החברתיות וח"כ יואל חסון שעלה על דוכן הנואמים כבר הקריא כמה
משפטים מתוך הנאום המתוכנן של נתניהו.
נתניהו מצדו לא נשאר חייב וכשהגיע תורו להשיב הוא נשא את אחד הנאומים החזקים בכהונתו. "היום הוא יום מטלטל בפוליטיקה הישראלית", אמר. "הממשלה שלנו מתנהלת באחריות, בשיקול דעת, ביציבות והיא מביאה הישגים גדולים למדינת ישראל. אזרחי ישראל יודעים להעריך את מה שאנחנו עושים לטובתם. אני אומר זאת לא מפני שאני חושש מבחירות, להיפך. הציבור רואה את ההישגים שלנו. לאורך כל השנים שלי לא ראיתי תמיכה כזו בי, משפחתי ובמדיניות הממשלה שבראשותי".
לדבריו, "אם יהיו בחירות, נתמודד בהן וגם ננצח. אבל אנחנו עוד לא שם. השעה מאוחרת, אבל לא מאוחרת מדי. צריך לעשות מאמץ עליון אחרון כדי לשמור על הממשלה בהרכבה הנוכחי לאורך זמן". הוא פנה לאופוזיציה ואמר כי "אתם צריכים להעריך קצת יותר את הציבור הישראלי. הוא יודע להעריך את ההבדל בין אמת לשקר. שמעתי את הדברים שלכם ולא נפלתי מהכסא. תמיד אתם מדברים גבוהה גבוהה, ואחר כך האבק שוקע, הענן מתפזר והדברים מתבררים כהבל. הציבור יודע לעשות את ההבדל בין התלונות שלכם לעשייה הבלתי פוסקת שלי ושל חברי. לכן הציבור קובע בכל פעם שאני אעמוד כאן ואתם תשבו שם כאופוזיציה".
על סף תהום
שיאה של הסערה הגיע כעבור זמן קצר, בסיום כנס החורף. הקואליציה עמדה להעביר את תקציב 2019 תוך משמעת קואליציונית לתמיכה בו. לקראת העלאת החוק למליאה, הציבו הסיעות החרדיות דרישה לאשר במליאה גם את חוק הדיחוי בקריאה ראשונה כתנאי לתמיכה בתקציב.
אך במפלגת ישראל ביתנו הודיעו באופן חד משמעי כי אין בכוונתם לתמוך בשום נוסח של חוק וכי בכוונתם להמתין לנוסח המתגבש ע"י צוות אנשי מקצוע שמינה ליברמן במשרד הביטחון. המשמעות היתה כי אם השרה סופה לנדבר תצביע נגד החוק היא אמורה להיות מפוטרת במקום כפי שדורש הנוהל, מה שעלול להוביל לפירוק הממשלה. המערכת נכנסה לסחרור והתחושה שוב היתה כי הבחירות ממתינות מעבר לפינה.
במשך יומיים סערה המערכת והיה נראה כי אין פתרון למצב. לבסוף, הרצון של המפלגות השותפות להמשיך את ימיה של הממשלה גבר על חילוקי הדעות. ליברמן הזמין סקרים פנימיים שבעקבותיהם הוא החליט לרדת מיד מהעץ ולהגיע לפתרון. סוכם כי השרה לנדבר תימנע מההצבעה ובכך תוכל הממשלה להעביר את שני החוקים ברוב.
למושב הקיץ הגיעה הכנסת רוגעה מעט יותר, אבל גם אז לא פסקו המשברים והמתיחויות. במרכז כנס הקיץ עמדה סערת חוק הלאום, שגררה את המדינה כולה לסערה שעד עתה טרם הסתיימה. נתניהו והליכוד היו נחושים להעביר את החוק חרף המחאה הכבדה במערכת הפוליטית ומחוצה לה.
במשך חודשים ארוכים ישבה הוועדה המיוחדת שהכינה את החוק ושמעה את כל ההתנגדויות. בין היתר, נציג הסיעות החרדיות דרשו לשנות כמה סעיפים בעיתיים בחוק שנגעו לקודשי ישראל או שהשאירו מקום לפרצות בעתיד, באופן שיעניק למערכת המשפט את היכולת לפרשן כרצונם את החוק ולפגוע בסטטוס קוו. בסופו של דבר בגלל המשמעת הקואליציונית אושר החוק בשלוש קריאות.
גם חוק הדיחוי וההסתה הרחבה סביבו עמדו במוקד ההתרחשויות בכנס הקיץ וגם משבר זה טרם הסתיים כשהוא אמור לבוא על פתרונו בע"ה במהלך כנס החורף הבא. כך תמה לה שנת תשע"ח באופן די דומה לשנה שקדמה לה: שגרה של משברים, המאיימים על הקואליציה אך לבסוף באים לידי פתרון. נדמה כי הרצון של כל השותפות הקואליציוניות להאריך את ימיה של הממשלה היה חזק יותר מכל משבר. ועם כל זאת, הדיבורים על בחירות קרבות נשמעים כל העת כאשר גם בשעת כתיבת שורות אלו, קיימת הערכה סבירה שהבחירות אכן יוקדמו לחורף הקרוב.
כשהכבאי מצית את הדליקות
אז האם כך הם פני הדברים? במבט בוחן יותר של השנה ואף השנתיים עד כה, הקואליציה יציבה למרות הזעזועים והמתיחויות, וראש הממשלה מצהיר ואף מתכוון לכך, שהממשלה תמלא את ימיה והוא לא מעוניין בקיום בחירות לפני המועד המתוכנן למרות הרמזים הנשמעים מכיוונו על כך.
מנגד, הזעזועים הללו רבים מידי. ולא רק שהם רבים מידי, אף מתקבל הרושם שמישהו יוזם אותם, מישהו מנווט אותם ומישהו גם שולט בגובה הלהבות. אפילו במבט בלתי מעמיק, ניתן להבין כי כל אחד מהמשברים שתוארו כאן, יכול היה להיפתר בשלב מוקדם יותר וברוח טובה יותר, אבל מישהו בחר ליצור דרמה והוא אכן הצליח.
קשה שלא לחבר את אירועי השנה האחרונה זה לזה. דפוס הפעולה חוזר על עצמו ויתכן שיש כאן כוונה נוספת מאחורי הקלעים. דפוס הפעולה האופייני הוא שמישהו בצמרת ההנהגה מנסה כביכול להנחית מכות קלות ורצופות על רכבת הקואליציה הדוהרת, לגרום לה לזעזועים קלים אך רק עד הגבול בו היא עלולה לרדת מהפסים.
נתניהו הקפיד כל הזמן שלא לקחת סיכון של הליכה לבחירות. אין שום תיאוריה שמסבירה מה התועלת שהוא יוכל להפיק מכך. החקירות נגדו יימשכו גם אם ישראל תיכנס למערכת בחירות. בעבר הלא רחוק, יכול היה נתניהו לגרור את ישראל לבחירות, וניצחון שלו בבחירות כאלו היה מדגיש את היכולת שלו לקבל שוב את אמון רוב העם למרות כל הפרשות נגדו. אבל היום, ריבוי החקירות הביאו את הפרשה לעוצמה גבוהה יותר, ורכישת אמון העם כבר לא בהכרח תועיל לו בנושא הזה.
סימני השאלה רבים מידי. התנהלות הקואליציה אינה אופיינית לשלטון החפץ לשמור על שלמות ממשלתו. ההנהגה מתנהלת כגורם מתסיס ולא כגורם מרגיע. המשברים נראים יזומים וגם סיומם המהיר והצפוי, נראה כמערכת נשלטת ומתוכננת. הרושם המתקבל אם כן מכל האמור הוא, שנתניהו ניסה כל הזמן ליצור כביכול 'תחנות יציאה'. משברים קטנים ומכוונים, בהם יוכל להשתמש אם יחליט פתאום מסיבה כלשהי לפרק את הקואליציה.
פירוק קואליציה ללא הודעה מוקדמת הוא צעד שנתניהו כבר עשה בעבר, כשהעצים את המתיחות בינו לבין לפיד ולבני וגרר את המערכת לפיצוץ ולהליכה לבחירות. נתניהו צריך רק את הטריגר הנכון שיעמוד לרשותו אם יחליט שהגיע הזמן ללכת לבחירות. לכן הוא לא נותן לקואליציה לשקוע בתרדמת השגרה והוא שומר עליה במתח גבוה כל הזמן.
יתכן והתפתחות החקירות מובילה למשהו שאנחנו טרם יודעים עליו, ויתכן שלנתניהו יש את השיקולים שלו שלא ניתן לדעת עליהם. הקואליציה לפי שעה שלמה וחזקה והיא עומדת על מקומה למרות המשברים, אבל לא ניתן להתעלם מכך שהזעזועים הללו נראים מלאכותיים מידי ומכווני מטרה.
בשל כך, גם הדיבורים העכשוויים על היתכנות להקדמת הבחירות, צריכים להתקבל בערבון מוגבל. כלל לא בטוח שהסיטואציה התשע"טית תהיה של שנת בחירות. הכל תלוי בהחלטה של ראש הממשלה לפי השיקולים שלו באותו רגע נתון. עד אז, כל משבר הוא בר פתרון. אין דבר העומד בפני הרצון.
הכתבה פורסמה במקור במוסף 'יתד השבוע' מבית 'יתד נאמן'
