הבחירות לכנסת ה-21 יצאו לדרך, ואצלנו, העיתונאים, ביום שני כבר יציינו את המספר העגול והחביב: 100 ימים לבחירות.

האמת? חגיגה אמתית לדמוקרטיה. אבל כמו תמיד, הישראלים עושים משהו, ועושים אותו עד הסוף, פלוס צעד אחד קדימה. אם דמוקרטיה, שתהיה במיטבה. אם מחליפים ממשלות וכנסות – אז יאללה בלגן. כמה שיותר סיעות וכמה שיותר תחלופה בין חברי בית המחוקקים.

לא פלא שכנסת ישראל נהנית – כמה לא מפתיע – גם משיעור תחלופה גבוה בין בחירות לבחירות – כ-40 ח"כים חדשים (או ותיקים שעשו קמבק) בממוצע. זו תחלופה גדולה מאוד בקנה מידה השוואתי, ולדברי פרופ' מנחם הופנונג מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, ההסבר נעוץ בהפכפכותו של הבוחר הישראלי, שאוהב מאד לבחור את המפלגה דה-ז'ור – ולהתייאש ממנה עמוקות תוך כדי קדנציה.

זוכרים את 'שינוי' של טומי לפיד? זו למשל הכניסה 15 ח"כים לכנסת של 2003 – ונעלמה לחלוטין ב-2006. כמובן שבמקום הח"כים שלה נכנסו 15 נציגים של מפלגות אחרות. ב-2006 הכניסו הגמלאים לכנסת שבעה ח"כים – ונעלמו (או הלכו לבתי אבות) ב-2009. חשוב לציין שלמתמודדים חדשים קל יותר לפרוץ במפלגות חדשות או בכאלה שנמצאות בנסיקה. קשה יותר להדיח ח"כים מכהנים בבחירות פנימיות. מאידך, עם הרבה מאמץ וכסף אפשר בכל זאת להדיחם מקדמת הרשימה.

קיצורם של דברים, אם תחליטו בבוקרו של יום – מיד אחרי כוס הקפה – להיבחר לכנסת ה-21, אתם תהיו במקום טוב בין מאה ואחת עשרה מפלגות הרשומות כיום בישראל. אם כך, זה בדיוק הזמן לבדוק מה תצרכו לעשות וכמה כסף זה יעלה.

אז נכון שהכסף הוא המנוע והמניע לכל דבר בחיים אבל במדינה שלנו כסף לא יכול לעקוף את נהלי החוק היבשים. נתחיל בהם.

משלמים ומקימים

השלב הראשון הוא הקמת מפלגה. כדי להקים (או נכון יותר: לרשום) מפלגה, עליכם לגייס 100 חתימות של אזרחים, שכולן יהיו מאומתות ע"י עורך-דין. במילים פשוטות, קבצו את כל החברים שאתם מכירים החל מגן-חנה ועד סוף כיתה י"ב, חברי ועד השכונה ומתפללי בית הכנסת המרכזי במניין של עשר בבוקר, גררו אותם אל העו"ד הקרוב והחתימו אותם על הקמת המפלגה שלכם.

עד מתי אפשר לעשות זאת? נוכח הקדמת מועד הבחירות לכנסת העשרים ואחת, מסביר רשם המפלגות שברשות התאגידים, עו"ד אייל גלובוס, את לוחות הזמנים והנהלים על פי דין לרישום מפלגה. בסוף דבריו הוא מדגיש שעל המבקשים לייסד מפלגה חדשה להזדרז ולהשלים את הליך רישומה עד המועד להגשת רשימות המועמדים לוועדת הבחירות המרכזית.

הזמן המקסימלי להגיש בקשה לרישום מפלגה במשרדי רשם המפלגות הוא לכל הפחות 91 ימים לפני מועד הבחירות, בהתאם למניין הימים הנדרש להשלמת ההליך. זאת אומרת נשארו לכם רק… 10 ימים בסה"כ (נכון להערב, מוצ"ש).

כמה זה עולה?

אימות חתימה אצל עו"ד עולה 160 ש"ח כשכר טרחה. כלומר – זה הזמן לשלוף מכיסכם 16,000 שקלים, אלא אם כן אתם מכירים עו"ד שמוכן לעשות את זה עבורכם בהתנדבות…

בנוסף לכך, צריך לשלם לרשם המפלגות אגרת רישום בסך 1,700 שקלים, ועוד כ-50,000 שקלים כדי לממן את הוצאות הפרסום של המפלגה בשלשה עיתונים יומיים – כדי שהחברים מגן-ברוריה, שתמיד התקוטטו עם ילדי גן-חנה – יוכלו להגיש התנגדויות. בקיצור, זה הזמן לפצות את השכן שהתנגדתם להרחבת הדירה שלו.

נבחרים ומקבלים

עברתם בשלום ובהצלחה את השלב הדמוקרטי הראשון? עד ליום הבוחר יהיה עליכם לעבור דרך ארוכה ומלאת כספים. תכף נכיר לכם את האפשרויות הרבות אך לפני כן נספר לכם שאם חשקה נפשכם בכרטיס כניסה חופשי וחצי חינמי לכנסת הבאה, יש דרך נוספת, ושמה בחירות מקדימות, פריימריז.

גם כאן, אם אספתם את מספר החתימות הדרוש עדיין לא תצליחו להיבחר – וגם כסף לא תמיד יחליק אתכם אל הכיסא הנכסף. ח"כ יריב לוין מהליכוד השיג 2,000 קולות כדי לתפוס את מקומו בליכוד. בראיון תקשורתי אי-שם בעבר הוא הסביר כמה קשה היה לו להשיג את הכמות הזו. הוא נאלץ 'לשבור את הראש' כדי להיכנס לראש של בוחריו מהליכוד, ולהבין: מה יגרום להם לצאת מהבית ולהצביע דווקא לו?.

לוין, אגב, הוציא במסע הבחירות (הראשון) שלו למפלגת הליכוד 75,600 שקל – מתוכם הוא שילם 10,000 שקל על רישום כמתמודד, כ-8,000 שקל על חוברת קטנה שפירטה את פועלו וקורות חייו העשירים ונשלחה למתפקדים בדואר, עוד סכום לא מבוטל (שהוא לא פירט) על שילוט ליום הבחירות והרבה מאוד כסף על דלקים. את הקלפיות הוא הצליח לאייש בחברים שבאו לעזור לו – ובסופו של דבר חצה את הרוביקון וקיבל 2,050 קולות במחוז השפלה. זה הספיק כדי להכניס אותו לכנסת ה-18.

אבל שימו לב. התשתית האמתית של לוין טמונה ב-21 שנה (!) שהוא בילה כפעיל ליכוד נלהב ועשה בה את כל המסלולים. הוצאות הדלק בשנים הללו הסתכמו בעשרות אלפי שקלים יחד עם מתנות לחברים בסביבה, השתתפות בשמחותיהם ובאבלם, חיבוק ויישור הדרך עבורם בכל מקום שיצטרכו, ועוד אינספור מחויבויות של איש ציבור בפוטנציה (שהן אולי אף גדולות יותר מנבחר ציבור בפועל. מוחלים לו. הוא הרי עסוק, לא?).

ואם נרצה להקצין, די אם נביט בדב חנין, ח"כ מטעם חד"ש (ולשעבר מועמד לראשות עיריית תל אביב, אבל מי זוכר), הוא היה צריך לשכנע מועצה של 800 פעילים כדי להיבחר לרשימה, והוציא את הסכום העגול של 0 שקלים בהתמודדות לכנסת ועוד 230 שקל על הגברה במסיבת העיתונאים, שבה הודיע על הצגת מועמדותו לראשות העירייה. לא בטוח שזו השיטה האפקטיבית ביותר, אך היא בהחלט זולה יותר.

ובקיצור, לא כל מי שרץ לכנסת חייב להתמודד בפריימריז המוניים. הנה, מספיק להיות חברים טובים ומספיק אפקטיביים בשכנוע של יושבי הראש של מפלגות 'ישראל ביתנו' ו'יש עתיד', והוועדה המסדרת של הרשימה (בדרך כללה היא מונה איש אחד, איווט או יאיר, בהתאמה) תמקם אתכם במקום ריאלי.

לעומת כל אוכלי החינם המרגיזים שלא מעניקים פרנסה לאסטרטגים ויועצים, פרסומאים ומנהלי קמפיין – ישנם אחרים, הרבה יותר נחמדים למשק הישראלי, שטרחו להוציא מאות אלפי שקלים רק כדי שאנשים יכירו אותם ויבחרו דווקא בהם. הנה, למשל, עינת וילף נכנסה ב-2009 למקום ה-11 ברשימת העבודה, (רק שריונים שונים דחפו אותה למקום ה-14), ועל הקמפיין שלה היא הוציאה כ-300 אלף שקל שהביאה מהבית.

הקמפיין הראשון של שלי יחימוביץ' לרשימת מפלגת העבודה עלה 100 אלף שקל, רובם מתרומות – לא הרבה עבור טירונית בפוליטיקה, וידוענית תקשורת רגע וחצי קודם לכן. "במקרה שלי הכירו את העמדות שלי, היה לי סדר יום סוציאל-דמוקרטי מחודד", אמרה אז.

ויש כאלה שנבחרו על הגב של מחאות שיזמו, ולא עלו להם גרוש. הם ידעו רק דבר אחד: כדי להיבחר, צריך שיכירו אותך. וכדי שיכירו אותך – אתה צריך להיות מוכר. הדרך למקום הזה עוברת בתקשורת. ומה יותר טוב להגיע לתקשורת בסיקור חיובי – כמו 'המחאה החברתית' ב-2011, למשל, שהכניסה את סתיו שפיר על מגש של כסף לכנסת.

דוגמה דומה לסתיו שפיר היא איציק שְמוּלִי, כיום חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. שמולי התחיל את המסלול בהיותו יושב ראש התאחדות הסטודנטים, וגם הוא, את ההיכרות שלו עם אזרחי המדינה השיג כשהיה ממנהיגי המחאה החברתית. הקלות בה הוא נכנס למפלגת העבודה מסבירה לנו את חלקה של התקשורת בתהליך הפריימריז.

אבל אחרי ששמענו על כל כך הרבה אנשים שדווקא הוציאו כספים רבים על הבחירות המקדימות – השנה, יש חידושים. המדינה סופסוף מכירה בפריימריז כדרך שיש בה מן ההיגיון להיבחר דרכה לכנסת – ולפתע החלה לממן אותה. למה? למחוקקים פתרונים. רגע אחרי שהעלו את שכרם בפעם המי יודע כמה – הם דאגו לעצמם להחזר הוצאות פריימריז.

וכך, בבחירות הקרובות יזכו לראשונה חברי כנסת מכהנים לקבל מימון מהמדינה לטובת התמודדותם בבחירות המקדימות, כמובן – רק אם יש כאלה במפלגותיהם. אבל הנה הקאצ': בתמורה לכך, הם לא יוכלו עוד לגייס תרומות או לקחת הלוואות.

הסדר המימון שנקבע בחוק, יחול רק במקרה שיתמלאו שלושה תנאים: במפלגה חברים לפחות 5,000 איש, יש בה בחירות פנימיות, והן מתקיימות סמוך לבחירות הכלליות לכנסת – חצי שנה לפניהן או לאחר פיזור הכנסת.

אם אחד התנאים הללו לא יתקיים, הסדר המימון לא יחול. לכן, ח"כי סיעות יהדות התורה, ש"ס, יש עתיד, כולנו וישראל ביתנו, למשל, לא יקבלו כל מימון לפריימריז משום שמפלגותיהן אינן עורכות בחירות מקדימות. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב שהמטרה היא לאפשר לכולם להתמודד על מקומם במפלגות ולא רק לבעלי ההון, ולמנוע תלות של חברי הכנסת בתורמים.

מקימים ומגייסים

גם זה דרך לזכות בפריימריז. מחאת האפודים הצהובים בתל אביב | צילום: דוברות המשטרה
ההבדל הגדול בין פתיחת מפלגה לבין היבחרות לפריימריז נעוץ בתהליך ההמשך. כך, בעוד האדם הנבחר לפריימריז אינו צריך להוציא עוד כספים מכיסו לצורך כניסתו לכנסת, הרי שאם החלטתם לפתוח מפלגה, יהיה עליכם להוציא הון כדי לפרסם את עצמכם, להפוך ל'נושא' בקרב האזרחים בעלי זכות הבחירה, בתקווה שאלה יצליחו להבין מה החידוש הגאוני במצע הבחירות שלכם ויניחו דווקא את הפתק 'שלכם' במעטפה שמאחורי הפרגוד.

כמה אנשים צריך לשכנע – ולהוציא על כך הון בהתאם – כדי להיכנס לכנסת? 5,881,696 בעלי זכות הצבעה היו קיימים בישראל בשנת 2015. מתוכם, 72.3 אחוזים מימשו את זכותם הדמוקרטית. הוי אומר: 4,252,466 איש בחרו בקלפיות, ואחוז החסימה, העומד על 3.25%, היה שווה ערך ל-138,205 קולות (לכל הפחות ארבעה מנדטים). אז אמת, מימון המפלגות של המדינה יעניק לכם החזר הוצאות נאה – כ-1.3 שקלים בממוצע לכל בוחר – אבל לפני הכל זכרו, כי ההחזר יתקבל רק אם אכן מפלגתכם חצתה את אחוז החסימה הגבוה יחסית.

כדי להתחיל לשלם תצטרכו תרומות. ומה אומר החוק? "לא תקבל סיעה, במישרין או בעקיפין, כל תרומה בסכום או בסכומים העולים על 1,000 שקלים חדשים לשנה מאת אדם ובני ביתו הסמוכים על שולחנו. לעניין שנה שמתקיימות בה בחירות לכנסת יבוא סכום 2,300 שקלים חדשים במקום הסכום האמור בסעיף הקודם". כלומר, אין אפשרות לגייס מאדם (או מבני זוג וילדיהם הסמוכים על שולחנם), יותר מ-2,300 שקלים.

בנוסף, החוק קובע כי אם יצאתם ללוות מהבנק כספים למירוץ וגייסתם ערבויות ממכרים ותומכים -ההוראות החדשות קובעות כי שמם של הערבים יפורסם (מה שמונע מרבים לרצות ששמם יופיע כקשורים לח"כ זה או אחר) ובמידה והערבות תחולט, זו תיכלל בגדר תרומה למפלגה.

על הדרך, תצטרכו לשלם למנהל מטה, לאסטרטג, למנהל דיגיטל, למנהל תוכן, לצלם וידאו ולגרפיקאי שמשמשים כמוציאים לפועל של כלל הפעילות. הוצאות פרסום דוגמת: דפוס, פרסום במדיות הדיגיטליות, הפצה, שלטי חוצות, שלטי אי תנועה, פרוספקטים ופרסום בעיתונות. ויש גם הוצאות על מטה, טלפוניה, מחשוב, תוכנה לניהול הבחירות וכמובן עובדי מטה. לגבי השאלה איך מתחלק הכסף, בקמפיין שהוא קצת מעבר לבסיסי אבל לא שאפתני ואגרסיבי? תוכלו לקרוא בפירוט כאן.

אם בבחירות המקומיות העריך מומחה לפרסום באוזנינו, כי מינימום ההוצאה הנדרש לסיעה שתכניס שני נציגים לעירייה (לא לכנסת!), הוא 350 אלף שקלים. עכשיו תכפילו את ההוצאה לזירה הארצית (לפחות פי שלשה השקעה נדרשת להכנסת מנדט), והכפילו לפחות בחמישה נציגים (אחוז החסימה). בחשבון פשוט: 2,625,000 לפחות.

וכמה זה יעלה לנו?

הבחירות המתקרבות יעלו לאזרחי ישראל 460 מיליון שקלים במימון מפלגות, אך על הסכום הזה יתווספו 30 מיליון שקלים בהתאם לתיקון לחוק שאושר בכנסת בחודש ינואר שעבר (מימון הפריימריז). לזאת יש להוסיף את תקציב ועדת הבחירות המרכזית – 2019, העומד על 227 מיליון שקלים, כ-10 אחוזים יותר מתקציב ועדת הבחירות שכיהנה בבחירות 2015, וכן את עלות יום הבחירות עצמו, שצפוי לעלות למשק חמישה מיליארד שקלים (!), ככל יום שבתון.

מלבד המימון לפריימריז, במהלך שנת בחירות זכאית כל מפלגה גם ל'יחידות מימון' על כל מנדט שזכתה בו בבחירות הקודמות, וכן ליחידת מימון נוספת עבור הסיעה. גובה יחידת המימון שנקבע במרץ 2017 עמד על 1,395,000 שקלים.

כאמור בחירות הן כסף – והרבה. אבל אם הוא כבר יוצא, כדאי שתהיו בצד הנכון של המשפך.

מקור: http://bizzness.net/