רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי מליובאוויטש, כיהן כרב תחת השלטון הסובייטי. הוא הפגין מנהיגות ללא חת ואף סיכן את חייו למען שמירה על עקרונות היהדות; בסופו של דבר, הוא שילם על מסירות זו בחייו. לאחר שנים של גלות וייסורים, הוא החזיר את נשמתו לבוראה בקזחסטן הרחוקה, מרחק של מאות קילומטרים מביתו.
שנותיו הראשונות
רבי לוי יצחק נולד בשנת תרל"ח, להוריו הרב ברוך שניאור והרבנית זלדה רחל שניאורסאהן. הוא נולד בעיירה הקטנה פודוברנקה שבאוקראינה. אביו היה נין של הרבי השלישי של תנועת חב"ד, ה'צמח צדק'. בילדותו הוא היה נחשב כעילוי והקדיש את ימיו ללימוד התלמוד, תורת החסידות ורעיונות הקבלה. הוא קיבל הסמכה לרבנות מגדולי הרבנים באותם הימים, בהם רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק ורבי אליהו חיים מייזל, רבה של העיר לודז'.
בגיל 22 הוא נשא לאישה את הרבנית חנה ינובסקי, בתו של הרב מאיר שלמה ינובסקי ששימש כרב העיר ניקולייב. הכלה הייתה מפורסמת בידענותה ואת השידוך הציע הרבי הרש"ב – רבי שלום דובער שניאורסאהן, האדמו"ר החמישי של תנועת חב"ד – בעצמו.
לזוג נולדו שלושה בנים: מנחם מענדל, שמאוחר יותר יהפוך להיות הרבי מליובאוויטש, דובער וישראל אריה ליב.
ברבנות יקטרינוסלב
בשנת תרס"ט, הציע לו הרבי הרש"ב לכהן ברבנות בעיר יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק). בין חברי הקהילה היו כאלו שחששו ממנהיגותו של הרב החסידי והרבי הרש"ב פנה אליהם במכתבים כדי שיסייעו למועמדותו של רבי לוי יצחק. בין היתר, הוא שלח מכתב לסרגיי פבלוב פליי, אחד מהפעילים הנחשבים של התנועה הציונית המקומית. רבי לוי יצחק עצמו נפגש עם מנחם אוסישקין, שלימים היה למזכיר בקונגרסים הציוניים, כדי שאף הוא יסייע למינוי.
בהמשך הפך רבי לוי יצחק לרבה הראשי של העיר, תפקיד בו שימש כ-32 שנה.
המארג היהודי בעיר יקטרינוסלב הורכב מכמות קטנה של חסידים לצד כמות גדולה יותר של יהודים לא דתיים, אך כולם כיבדו והעריכו מאוד את רבי לוי יצחק. גם העובדה שאשתו, הרבנית חנה, הייתה משכילה ששלטה בכמה שפות, הוסיפה לכך.
מנהיגותו של הרב הצטיינה בפעילות בלתי נלאית למען הדת, למרות האיומים מצד השלטונות הסובייטים. תחת הנהגתו נבנה מקווה טהרה חדש בעיר, נערכו חופות כשרות ובריתות מילה כדת וכדין כשהוא מנצח עליהם ביד רמה.
השלטון לא ראה בעין יפה את פעולותיו, אך נאלץ לחרוק שיניים כאשר המאפיות שהולאמו ביקשו לייצר קמח כשר לפסח; הם ידעו כי ללא תעודת כשרות של רבי לוי יצחק, איש לא ירכוש את הקמח. לא הייתה להם ברירה אלא למלא אחר דרישות הכשרות הקפדניות של הרב, וכך יוצר קמח כשר למהדרין במאפייה סובייטית…
מאסר ומשפט
בט' ניסן תרצ"ט בשעה שלוש לפנות בוקר נשמעו דפיקות על דלת ביתו של רבי לוי יצחק. בפתח הופיעו סוכני הנ.ק.וו.ד. ובידם צו מעצר. במשך שלוש שעות הם סרקו את הבית, החרימו מאות ספרים, פירושים שכתב וכן חילופי אגרות; הם גם לקחו את ההסמכה לרבנות שלו, וגם פניה מקהילה ביפו שיבוא לשמש כרב בעירם, פניה שהכילה בקשת ויזות עבור כל משפחתו.
בשעה שש בבוקר הוא נאסר באופן רשמי על פעולותיו למען הפצת היהדות בברית המועצות. במשך שנה הוא נחקר ועונה בבתי כלא שונים; משפט נערך במוסקבה שם נגזר עליו חמש שנות גלות במרכז אסיה. אשתו, הרבנית חנה, עשתה אף היא את דרכה לאותו כפר נידח כדי לתמוך בבעלה.
גלות בצ'אילי
השהות בכפר הקטן צ'אילי הייתה קשה במיוחד. בשל חוסר אמצעים, הם נאלצו לשכור חדר אצל אישה שלא אהבה יהודים בלשון המעטה ועשתה כל שביכולתה כדי להצר את צעדיהם. המקום היה מלא ביתושים, והם סבלו חרפת רעב. היו ימים בהם במשך חודש שלם לא באה לפיהם פיסת לחם.
למרות הקשיים רבי לוי יצחק הוסיף לשקוד על התורה ועל העבודה, כשהוא מפגין התעלות רוח ומהווה מקור השראה. כשמלחמת העולם השניה פרצה נהרו פליטים יהודים רבים לאיזור וחיש מהר הם הכירו בגדולתו כשהם פונים אליו לעצה וברכה.
הרבנית חנה השתמשה בעשבים כדי לייצר מעין דיו, ובעקבות מחסור בנייר הוא כתב את חידושי התורה שלו על שולי הספרים שהביא עמו.
פטירתו
בשנת תש"ד, כשעונשו עמד להסתיים, החלה לקנן בו מחלה קשה ללא ידיעתו, הוא הפך להיות חולה וחלש, והיהודים באיזור התגייסו כדי להביא לשחרורו. באמצעות שוחד הם השיגו עבורו אישור לעבור לעיר אלמא אטא (נכתב גם: אלמטי) הגדולה יותר, לשם הם עברו מיד לאחר חג הפסח.
למרות שהתנאים בעיר היו טובים בהרבה, מחלתו של הרב התגברה. הוא המשיך להשיב לכל אלו שביקשו את עצתו ולשקוד על התורה, וביתם של הרב והרבנית היה פתוח לרווחה לכל דורש.
בכ"ף מנחם אב ה'תש"ד מצבו התדרדר; ברגעים האחרונים הוא מילמל דברי תורה ופסוקי תהילים עד שהחזיר את נשמתו ליוצרה.
כתביו ומורשתו
במשך עשרות שנות מנהיגותו כרב וכן בגלותו בקזחסטן, העלה רבי לוי יצחק על הכתב עשרות אלפי דפים של חידושים בסגנון ייחודי השוזר רעיונות מן התלמוד, ספרי ההלכה, תורת החסידות והקבלה. הרוב המכריע של אותם כתבים הוחרם על-ידי הסובייטים או הושמד על-ידי הנאצים שכבשו את עיר מגוריו.
כשאשתו, הרבנית חנה, הצליחה לצאת מרוסיה, היא הביאה עמה אוסף קטן של כתבים אותם כתב רבי לוי יצחק בשנות גלותו.
הרבי פירסם את הכתבים בסידרת ספרים בשם "ליקוטי לוי יצחק", ובהתוועדויות שהיה עורך בשבתות הוא אף היה לומד אחד מחידושי אביו, מבאר אותם ומסיק מהם לקח לעבודת השם.
מתורתו
סוד השופר
בימי חודש אלול אנו תוקעים בשופר, והדבר מזכיר ומכין אותנו לתקיעת השופר העיקרית, עם ברכה וכל הדקדוקים והפרטים, אותה נשמע בימי ראש השנה הבאים עלינו לטובה.
לפני תקיעת שופר (בראש השנה) אומרים מזמור מיוחד בספר תהלים (מזמור מז), שבו נזכר השופר: "עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר". בסוף המזמור מוזכר אברהם אבינו – "נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם".
עוד מזמור ידוע בתהלים מדבר על השופר (מזמור פא), וחלקים ממנו אנו מצטטים בתפלות של ראש השנה. במזמור זה נאמר: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", ובהמשך לכך מוזכרים יעקב ויוסף – "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, עדות ביהוסף שמו".
הזכרנו את אברהם, יעקב ויוסף – בהמשך ל"שופר"; ואכן, לשלושת אישים אלו קשר חזק לזמן של ראש השנה וחודש תשרי: לפי דיעה אח נולדו אברהם ויעקב בחודש תשרי, ולפי כל הדיעות יוסף יצא מבית האסורים ונעשה למלך במצרים – בראש השנה.
מי חסר לנו כאן? יצחק. הזכרנו את אברהם, המשכנו לנכדו יעקב ונינו יוסף, אך דילגנו בדרך על בנו יצחק. ואכן, למרות שגם ליצחק יש קשר לחג ראש השנה שכן השופר הוא מ"אילו של יצחק", לכל הדיעות הוא לא נולד בחודש תשרי (אלא דוקא בחג הפסח).
מסביר רבי לוי יצחק בעומק הענין, כי ראש השנה הוא יום דין, ותקיעת השופר באה "להמתיק את הדינים" ולהביא חיים וחסד לעולם. לענין זה חשובים לנו דוקא אברהם, יעקב ויוסף – ולא יצחק, שמדתו בעצמו היא מדת ה"גבורה" (כלשון הכתוב: "פחד יצחק"), ואם הוא היה נולד בראש השנה היו ה"גבורות" וה"דינים" חזקים במיוחד.
[זו גם הסיבה לדברי הזוהר, שכאשר דוד המלך נולד ולא היו לו חיים משל עצמו – הוא קיבל שנות חיים מאברהם, יעקב ויוסף: אברהם נתן לו חמש שנים משלו, יעקב נתן עשרים ושמונה, ויוסף שלושים ושבע (בסך הכל שבעים שנה); יצחק לא מוזכר בענין זה של נתינת החיים, והסיבה לכך היא מדתו מדת הגבורה].
ולסיום, כל הרעיון מקבל חיזוק באמצעות גימטריא פשוטה: "אברהם" [=248] בצירוף "יעקב" [=182] ובתוספת "יוסף" [=156] – עולה בדיוק כמנין "שופר" [=586]!
יצחק – איש של בארות
יצחק אבינו התברך באריכות ימים יוצאת דופן – שנות חייו הגיעו למספר 180 (!). יחד עם זאת, התורה אינה מרחיבה במאורעות חייו של יצחק, ויחסית לשנות חייו הרבות מסופר עליו מעט מאוד.
אחד מהפרטים הבודדים שהתורה כן מספרת על יצחק, הוא על עיסוקו בחפירת בארות מים. (ומעניין: אם 'נפתח' את המלה "מים" ונכתוב את אותיותיה במילואם – כלומר: מם יוד מם – נקבל גימטריא של 180 בדיוק, מספר שנותיו של יצחק, כאמור). ובענין זה התורה מרחיבה ונכנסת לפרטים (מתוך פרשת תולדות כו, יט ואילך):
"ויחפרו עבדי יצחק בנחל, וימצאו שם באר מים חיים. ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים, ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת, ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה. ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
לאחר הפסקה של כמה פסוקים בנושא אחר, מספרת התורה על באר נוספת (שם, לב-לג): "ויהי ביום ההוא, ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו, ויאמרו לו מצאנו מים. ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה".
כשנסכם מה שקראנו ונעשה השוואה בין הבארות, נראה כך:
א.שתי הבארות הראשונות קרובות זו לזו, אולם בקשר לשתיהן התגלעה מריבה ומכאן שמותיהן "עשק" ו"שטנה", על שם העובדה שקמו להן מערערים ומשטינים. אם נדייק יותר בפרטים, נראה שבבאר הראשונה – "עשק" – התורה מדגישה יותר את הצד השלילי ומאריכה בכך, בעוד בבאר השניה – "שטנה" – המריבה מוזכרת בקיצור ובלי הדגשה.
ב.לצורך הבאר השלישית עבר יצחק למקום אחר ("ויעתק משם"), ומלשון התורה משמע שלא עבדיו חפרו אותה (כמו השתים הקודמות) אלא יצחק בעצמו. על באר זו לא רבו, והיא קיבלה שם בעל תוכן חיובי ומושלם – "רחובות".
ג.הבאר הרביעית באה לאחר הפסקה, והיא נחפרה שוב על ידי עבדי יצחק (ולא על ידי יצחק עצמו). דוקא בבאר הזאת מתארת התורה כיצד עבדי יצחק באים אליו בבשורה מיוחדת: "מצאנו מים"! ומשמע שהם קיבלו אותה כפלא מיוחד ובלתי צפוי (בשונה מהבארות הקודמים שבהם לא ניכרת הפתעה ופליאה). שמה של הבאר ניתן לה – "שבעה".
מה באמת הרעיון של כל זה? איזה תוכן מסתתר בסיפור הזה על כל פרטיו?
סוגים שונים של חגים
מגלה לנו רבי לוי יצחק בדרכו המקורית, כי הסיפור הזה הוא סיפורו של … חודש תשרי. פרטי הסיפור מקבילים להפליא לתהליך המבואר בדברי חז"ל (ובעיקר בדברי המקובלים) בקשר לימים הנוראים.
וזו תמצית הדברים (להרחבה ראה במקור – 'לקוטי לוי יצחק אגרות קודש' ע' שכט):
יצחק אבינו הוא הסמל של מדת הגבורה, מדת הדין, וכמו שנאמר "פחד יצחק". בשונה מאברהם שמדתו מדת החסד, השפעה ונתינה לכולם, בלי חשבון, יצחק מייצג דוקא את מדת הדין, המשפט האלוקי הגורם לפחד ויראה.
זו המשמעות בכך שיצחק עוסק בחפירת בארות מים. בשונה ממי הגשמים היורדים מהשמים בחינם ואפשר לקבלם ללא מאמץ, מי הבארות חבויים בעומק האדמה ומי שרוצה לזכות בהם צריך לעמול ולהתייגע; לכן הם מתחברים עם מדת הדין, שנותנת רק למי שהתאמץ, הוכיח את עצמו ועבר בהצלחה את המשפט האלוקי.
ובכן, ארבעת הבארות המיוחסים ליצחק – מקבילים לארבעה ימי דין מרכזיים שבהם נקבע עתידה של השנה כולה:
שתי הבארות הראשונות – "עשק" ו"שטנה" – רומזות לשני הימים של ראש השנה. בראש השנה המשפט הוא רק בתחילתו, ויש צורך להתמודד מול השטן הבא לקטרג כנגד עם ישראל. מבין שני ימים אלו, מבואר בקבלה כי עיקר ה"מתח" הוא ביום הראשון שבו הדין הוא "קשה" במיוחד, וזו הסיבה שדוקא בבאר הראשונה התורה מדגישה ומאריכה בקיומו של צד עויין שיש להתמודד עמו – יותר מאשר בבאר השניה הרומזת ליום השני שבו הדין "מתרכך" מעט (יצויין, כי מסופר על כמה צדיקים שהיו מקפידים מאוד על כל מלה היוצאת מפיהם בראש השנה, ובו עצמו – ביום הראשון היו מקפידים ביתר שאת יותר מביום השני).
הבאר השלישית – "רחובות" – רומזת ליום הכפורים, היום הקדוש ביותר בשנה. ביום זה עם ישראל עולה לשיא שלימותו, ומתחבר ישירות עם הקב"ה בעצמו תוך "דילוג" על כל המלאכים והמשרתים, דבר הנרמז בכך שבאר זו נחפרה על ידי יצחק עצמו ולא על ידי עבדיו.
לכן על באר זו נאמר ש"לא רבו עליה", כי ביום הכפורים משבית הקב"ה את השטן המקטרג. הגמרא אומרת (יומא כ, א), שהמלה "השטן" היא בגימטריא 364, ואילו בשנת-חמה קיימים 365 ימים; מכך למדים, שלשטן יש רשות לקטרג במשך 364 ימים, ואילו ביום ה-365 – יום הכפורים – ניטלת ממנו הרשות הזאת.
[זהו הרמז בפסוק "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה": החלק הראשון של הפסוק מתאים לראש השנה, שבו מתאמצים לתקוע בצידו הצר של השופר וקוראים לעזרתו של הקב"ה, ואילו החלק השני מתאים ליום הכפורים, המקביל לבאר ששמה הוא "רחובות"].
כשמסתיים יום הכפורים, לכאורה סיימנו עם "הימים הנוראים", ימי הדין – כבר היתה הכתיבה והחתימה, עבר ה"מתח", ועכשיו עוברים לימי השמחה של חג הסוכות. וכאן מפתיע אותנו קיומו של יום דין נוסף, "הושענא רבה":
מצד אחד, זהו עוד יום עליז ושמח מימי חול המועד סוכות. ביום זה לא תוקעים בשופר (כמו בראש השנה), וגם לא צמים (כמו ביום הכפורים). ובכלל, זהו יום של "חול המועד" שמותר לנסוע בו ברכב ולערוך קניות, לא יום של שבתון מוחלט (כמו שבת וחג).
ואף על פי כן, ביום זה יש דין ומשפט, ומרבים בו בתפלות משום שבו היא גמר החתימה של ראש השנה ויום הכפורים. ליום זה רומזת הבאר הרביעית, ולכן על באר זו אמרו עבדי יצחק בהתפעלות: "מצאנו מים"! באמצע ימי השמחה של חג הסוכות – צץ לפתע עוד יום של דין ומשפט!
מעתה מובן היטב גם שמה של הבאר – "שבעה", שהרי "הושענא רבה" הוא היום השביעי, האחרון בשבעת ימי חג הסוכות. ונצטט מלשונו של רבי לוי יצחק: "בהושענא רבה הוא הגמר דחתימה, זהו שאז נגמר חפירת הבארות דיצחק ולא נאמר אחרי זה [=בתורה] שחפר עוד בארות".
יתן ה' שנזכה לכתיבה, חתימה וגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל.
[בשולי הדברים: בכתובים מהווה האריה סמל של גורם המביא ליראה ופחד – "אריה שאג, מי לא יירא"?! ואכן, המלה "אריה" היא ראשי תיבות של המלים א'לול [שבו מתכוננים לימי הדין ולשנה החדשה], ר'אש השנה, י'ום הכפורים, ה'ושענא רבה].
[חלק מהדברים באדיבות אתר בית חב"ד]
נערך ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א
מדוע נשמט שמו של הרי"ח אוה"צ?