הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • הגאון הנצי"ב מוולוז'ין זצוק"ל

נולד במיר בשנת תקע"ז. נפטר בוורשה ב-כ"ח באב תרנ"ג

חי כ-76 שנים. שימש כראש ישיבת "עץ חיים" בוולוז'ין. תחת הנהגתו התפרסם שמה של הישיבה ולמדו בה יותר מארבע מאות תלמידים! ובמשך כ-38 שנים העמיד אלפי תלמידי חכמים אשר הגיעו מכל התפוצות. מגדולי התורה במזרח אירופה. חבר פעיל בתנועת "חיבת ציון".

בזקנותו ביקש למנות את בנו, ר' חיים ששימש כרבה של מוסקבה כראש הישיבה במקומו אך בעקבות התנגדות של מספר תלמידים אשר ביקשו לראות את הרב חיים סולובייצ'יק כראש הישיבה והלשינו לשלטונות על "תפקודה הלקוי" של הישיבה. בעקבות כך החל בהתערבותו שר החינוך הרוסי בענייני הישיבה. הנצי"ב הסכים ללימוד השפה הרוסית מחוץ לכותלי הישיבה, בתנאי שהדבר יעשה ע"י מורה ירא שמים, אך שר החינוך דרש שלא ילמדו יותר מ-10 שעות במשך היום, שלא יהיו לימודים בערב, שילמדו לימודי חול ברוב שעות היום משעה 9:00 ועד 15:00 ,ושכל צוות הישיבה יהיה בעלי דיפלומות. הגאון לא הסכים לדרישות ובשבט ה'תרנ"ב הישיבה נסגרה. התמוטטות מפעל חייו עליו שקד במשך 38 שנים, והדאגה הרבה בשל החובות הכבדים של הישיבה כ-9.000רובלים השפיעו על מצב בריאותו

שהידרדר ומנע ממנו לממש את רצונו לעלות לארץ ישראל וכעבור כשנה וחצי בשנת ה'תרנ"ג החזיר את נשמתו לבורא. על שמו נקרא קיבוץ "עין הנציב" בעמק בית שאן.

אביו: ר' יעקב.

נשותיו: בתו של ר' יצחק ראש ישיבת "עץ חיים" בוולוז'ין – בגיל 13 זווג ראשון. הרבנית בתיה מירל בתו של ר' יחיאל מיכל הלוי אפשטיין בעל "ערוך השולחן"- נשאה בזיווג שני כשהוא בן 50.

ילדיו: ר' חיים ושתי בנות מזיווג ראשון. ר' מאיר, ר' יעקב מזיווג שני.

כאשר הוציא לאור את ספרו "העמק שאלה" על ה"שאילתות", עשה משתה והזמין אליו כמה תלמידי חכמים. משנתאספו כולם , אמר להם: "בודאי תמהים הנכם מדוע מצאתי לנכון לערוך משתה זה. הבה ואבאר לכם פשר הענין: בילדותי התקשיתי בלימודי, ולמעשה נחשבתי בין התלמידים החלשים. יום אחד שמעתי איך שאבי מסיח את צערו בפני אמי, ואומר לה: "כל ימי קיוויתי שנפתלי צבי יגדל כתלמיד חכם גדול, אולם כפי הנראה הוא לא יכשר לזה. לאור מצבו הלימודי היום, יתכן שיהיה בעל מלאכה טוב ועוסק בצרכי ציבור– אולם לא נראה שיהיה תלמיד חכם כפי שקיוויתי. אקח אותו לקצב כדי שלפחות ילמד מקצוע בו יוכל לעסוק למחייתו". כאשר שמעתי את הדברים", סיפר הנצי"ב, "נגע צערו של אבי ללבי. באותה שעה החלטתי החלטה נחושה להשתדל ולהתאמץ מאד בלימוד התורה, מתוך שאיפה יוקדת לעלות ולהתעלות בתורה. פרצתי אל תוך החדר שבו שוחחו הורי, הודעתי להם את החלטתי, ובאמת מאותו יום ואילך השתדלתי בכל כוחי, וב"ה ההצלחה אכן האירה לי פנים". "אם תשאלוני", המשיך הנצי"ב ואמר, מה הקשר בין הסיפור הלזה לבין שמחת המצווה שלנו? אסביר לכם. נתאר לעצמנו מה היה קורה אלמלא קבלתי על עצמי אז עול תורה. הייתי חי כיהודי טוב, חייט או נגר, וכמובן גם הייתי קובע עתים לתורה. כאשר היה מגיע היום בו הייתי מתבקש בבית-דין של מעלה, ונשמתי הייתה עולה לשם, היו שואלים אותי: 'קבעת עתים לתורה?' ואני כמובן הייתי משיב בחיוב ומפרט את סדר יומי. הייתי אומר שטרוד הייתי בפרנסתי ובמעשי חסד שונים, אך בשארית הזמן כמובן קבעתי עתים לתורה ואז היה הקב"ה מעמיד בפני את הספרים: 'העמק שאלה', 'מרומי שדה' ו'העמק דבר', והיה אומר לי: "את הספרים האלה יכולת לחבר! מדוע לא עשית זאת?". אוי לה לאותה בושה! על כן גדולה שמחתי על שנשאני לבי ועל שהחלטתי שאני יכול ומסוגל לגדול בתורה. החלטה זו היא שרוממה אותי, העלתה אותי, בזכותה העפלתי במעלות התורה והיא שהביאה אותי עד הלום".

על שקדנותו של הגאון בתורה יעיד הסיפור המופלא הבא: בהתרגשות מיוחדת עמלו בני משפחת הנצי"ב מוולוז'ין בהכנות לקראת חג הסוכות הממשש ובא, שהרי בחג ישבות עימהם החתן הטרי שנשא את נכדתו של הנצי"ב, הלא הוא הגאון העצום, בחיר תלמידי ישיבת וולוז'ין, הרב חיים סולובייצ'יק. הסעודות עברו בהתרוממות הרוח, דברי תורה חריפים נשמעו על השולחן והשמחה הייתה רבה. במהלך הסעודה צצה ועלתה שאלה חריפה בלימוד. הנוכחים אימצו את מוחם על מנת למצוא תירוץ ולא עלה בידם. בסיום הארוחה נפרד ר' חיים ממארחיו והלך לסוכתו. בשעה 4:00 לפנות בוקר באו לסוכתו והעירו אותו בדחיפות- "הנצי"ב קורא לך לבוא אליו". ר' חיים נבהל שמא קרה משהו לנצי"ב, שהיה כבר זקן מופלג, ולכן התלבש ורץ במהירות. כשנכנס לסוכתו של הנצי"ב ראה אותו יושב וסביבו ספרים רבים והוא שקוע בלימוד. תחושת הקלה מילאה את ליבו של ר' חיים. כשראה אותו הנצי"ב שמח ואמר לו, כי מצא תירוץ לקושייתם מהערב. ר' חיים שמח וענה כי רק יברך ברכות התורה ומיד יאזין לתירוץ. הנצי"ב בשמוע זאת הרצין, פרץ בבכי, ואמר: "לזאת לא פיללתי, שנכדתי תתחתן לאברך שבשעה 4:00 בבוקר עוד לא בירך ברכות התורה!".

מתורתו הקדמתו להעמק דבר בראשית

זה הספר הנקרא "ספר בראשית" נקרא בפי הנביאים "ספר הישר", כדאיתא במסכת עבודת כוכבים (כה ע"א) על שני מקראות: בספר יהושע (י יג): "הלא היא כתובה על ספר הישר", ובספר שמואל (שמ"ב א יח): "ויאמר ללמד לבני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר". ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו "ישרים", שנאמר: "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג י).

ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם "ישרים" בייחוד, ולא "צדיקים" או "חסידים" וכדומה. וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכינוי "ישרים", ובלעם התפלל על עצמו שיהא אחריתו כמו בעלי זה הכנוי.

והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא" (דברים לב ד), דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל" (שם פסוק ה); ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.

ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ.

וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם!

ובבראשית רבה פרשת וירא (פרשה מט) איתא על זה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו : "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" (תהלים מה ח) – "אהבת להצדיק את בריותי, ותשנא להרשיען…", והיינו ממש כ"אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז ד ובפסוק ה), שאף־על־גב שאין הבן הולך בדרך מישרים – מכל מקום שׂוחר שלומו וטובו. וכן הוצק חן ודרך ארץ נפלא, על דבר אברם את לוט, כמו שנתבאר בפרשת "לך".

וכן ראינו כמה נוח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו, ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו – נתפייס באופן היותר ממה שבקשו ממנו, כמבואר במקומו.

ויעקב אבינו, אחר שהיטב חרה לו על לבן, שידע שבקש לעקרו לולי ה', מכל מקום דבר עמו דברים רכים. עד שאמרו על זה בבראשית רבה (פרשה עד): "קַפְדָנוּתָן של אבות ולא עַנְוְתָנוּתָן של בנים" (עיין שם), ונתפייס עמו מהר.

וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ מה ששייך לקיום העולם, המיוחד לזה הספר שהוא ספר הבריאה. ומשום הכי נקרא כמו כן ספר הישר על מעשה אבות בזה הפרט.

ובלעם בשעת רוח הקודש – לא היה יכול להתפלא על רוע מעשיו, שאינו צדיק וחסיד כאברהם יצחק ויעקב, אחרי שהוא נביא אומות העולם וראשו במקור הטומאה. אכן התפלא על רוע הילוכו בדרך ארץ, שאם שראוי היה לו לשנוא את ישראל תכלית שנאה, באשר שהמה בני אברהם יצחק ויעקב וראשם במקור הקדוּשה, אבל מכל מקום לא היה ראוי לפניו לבקש לעקר אומה שלימה. ואינו דרך ישרה בקיום העולם. ועל זה צעק "תמות נפשי מות ישרים", היינו: מקיימי הבריאה.

ובדברינו נתיישב יפה על מה נקרא זה הספר ספר הישר, שהוא ספר הבריאה.