הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • בעל האור שמח מדווינסק זי"ע

נולד בשנת ה'תר"י בעיר בלטירמנץ

באזור וילנה בליטא לאחר ברכת הגאון ר' מאיר מטיקטין הרב התארח בבית אביו שסיפק את כל מחסורו ובגין זאת בירך את אביו בבן, שיאיר את עיני ישראל בתורה ולכן נקרא מאיר. כבר מצעירותו התפרסם כגאון ובעל זיכרון נדיר. אחר חתונתו ישב בביאליסטוק אצל חמיו. אשתו פרנסה אותו במסחר והוא ישב ועסק בתורה. לימים העיד גיסו, הגאון ר' שמואל ליפשיץ, כי רבינו למד 18 שעות ביממה וכי לילות שלמים למד בעמידה בעזרת הנשים של בית המדרש 'גמילות חסדים'.

בשנת ה'תרמ"ח נתמנה לרב בדווינסק לאחר פטירת רב העיר הגאון ר' ראובן הלוי לוין בעל 'ראש לראובני'. כארבעים שנה שימש בתפקיד זה. חי בדוחק ולא רצה ליהנות מאחרים. פעם החליטו ראשי הקהילה להוסיף על משכורתו, והוא התנגד באומרו שבמשכורתו הקבועה יש לו די מחסורו, וסירב לקבל שום הוספה. באחד מימי 'מהפכת אוקטובר' הובל לכלא, ומיד נאספו אלפי חתימות של יהודים וגויים, אשר ערבו על יושרו ואיימו כי מאסרו יגרום לתסיסה ובאותו יום שוחרר. גאון בנגלה ובנסתר. נודע בבקיאותו הרבה בספרי התלמוד ונושאי כליהם, מהראשונים ועד ה'נודע ביהודה', ספר הזוהר, ספר היצירה ועוד. נח לבריות. קירב רחוקים. שקידתו הייתה עצומה, בלילות החורף הארוכים למד כל הלילה בעמידה על רגליו ועסק בתורה במשך 18 שעות ביממה. לא הסכים לקבל תרומות או מתנות, ולאלו שלחצו להעניק לו 'פדיון נפש' הורה לחלק את הכסף בשמו לצדקה. בעל רוח הקודש. בשנת ה'תרפ"ו

לאחר פטירת אשתו, רבינו התכופף כלפי ארונה ואמר: "חיה חיה, אל תדאגי, עוד בשנה זו אבוא אליך". ואמנם באותה שנה התבקש לבית עולמו.

נפטר בליל שבת, ד' אלול  ה'תרפ"ו, חי כ 76 שנים.

אביו: ר' שמשון קלונימוס קלמן הכהן למדן גדול ומרביץ תורה, בעל צדקה ומכניס אורחים.

סבא מצד האב: הגאון המפורסם ר' חנניה כהן אמו: מרת אסתר.

אשתו: מרת חיה בת

ר' צבי פלטיאל מקובסקי זצ"ל מביאליסטוק נישא עימה בהיותו כבן  16 שנים.

מרבותיו: ר' משה

דנישבסקי.

חברותא: ר' יוסף זונדל הוטנר, ר' יום טוב ליפמן הלפרין, ר' יצחק ליב

גרוסברג מחבר "שי למורא" על מסכת בכורות. מתלמידיו: ר' שפטיה שעפטיל הלוי סגל,

ר' לוי פאלאצק, ר' חיים זאב חאראש.

חתנו: ר' אברהם לופטביר בעל "זרע אברהם". זמן

קצר אחרי הנישואים חלתה הבת במחלה חשוכת מרפא ונפטרה, אף חתנו נפטר בדמי ימיו.

מספריו: • אור שמח על הרמב"ם • משך חכמה חידושים על התורה, תלמוד בבלי וירושלמי משך ר"ת מאיר שמחה כהן • קונטרס זיקה עניין הזיקה ביבום.

שני בחורים מהעיר דווינסק, הגיעו לרבינו, כששתי בעיות מציקות להם: השניים היו אמורים להתייצב בזמן הקרוב לגיוס בעיירה “עזרינע” הסמוכה לדווינסק, וביקשו להשתחרר מהשירות. כמו כן היה בדעתם להגר לארה”ב, ובאו לשאול בעצתו. לאחר שסיפרו את מבוקשם, ענה להם בתחילת דבריו, על שאלתם השנייה: “עתידה תורה שתתאכסן גם בעולם החדש". ובאשר להתייצבותם לצבא, ייעץ להם כך: אחד מהבחורים היה בעל קומה רגילה, ואילו השני היה גבה קומה. לבעל המידה הבינונית הציע לשחד את המודד בחמישה רובלים. ולשני אמר, שאין לו מה לדאוג, כי גם הוא כבר ישוחרר בחינם. השניים עזבו את ביתו של רבי מאיר שמחה כשהם שמחים ומעודדים. יום קודם להתייצבותם, נסעו הבחורים ל”עזרינע”, ושכרו שם בית ללון. באמצע הלילה נשמעו נקישות על דלת אותו הבית. כשנפתחה הדלת, הופיעו בפתח, שני נכרים, שבקשו אף הם מקום ללון. בראותם את שני הבחורים היהודים, פתחו האורחים בשיחה עמהם, וביקשו לדעת, מה מעשיהם במקום. סיפרו להם השניים, כי למחר הם עומדים להתייצב למבחני הצבא. אמרו להם שני האורחים: 'אנחנו חברי הוועדה הבוחנת, ואחד מאתנו הוא 'המודד'. הצעירים ראו בזה השגחה פרטית, ואמונתם התחזקה שעצתו וברכתו של רבינו, אכן תתקיים בהם. למחרת, עם בוקר, טרם צאתם מהמלון, נתן הבחור בעל הקומה הבינונית חמישה רובלים לידי ה”מודד”. כשהגיעו השניים ללשכת הגיוס, העמיד ה”מודד” את הבחור תחת מוט המדידה, וקרא: "הוא אינו במידה, קומתו למטה מהנורמה!’ והבחור שוחרר. אחר כך העמיד ה”מודד”, את הצעיר השני למדידה, וקבע, כי קומתו גבוהה מהמקובל בצבא… וגם הוא שוחרר.

מימי ילדותו כבר התפרסם לעילוי מופלא ושקדן עצום. הגאון רבי יוסל’ה חריף, שהיה רב העיר בלטירמנץ, סיפר שכאשר רבי מאיר שמחה היה נער צעיר עלה פעם לאחר ערבית לאצטבא של בית הכנסת, לעיין באיזה ספר, שהיה למעלה, ועמד רגל אחת על הסולם והשני על האצטבא, ועמד וקרא בספר, הציבור לא הבחין בו שהוא שקוע בפינת היכל בית הכנסת, ולאחר שלמדו את השיעורים הקבועים, קרוב לחצות הלילה, סגרו את בית הכנסת, וכשחזרו באשמורת הבוקר לומר תהילים ואח”כ למדו עוד ‘חברת ש”ס' דף גמרא ו”חברה משניות’ את פרק המשנה, ואח”כ התפללו, והאור החל בוקע, אז הבחינו בדמותו על האצטבא, ונבהלו וקראו לו בקול: 'מאיר שמחה'לה רד!” הוא לתומו חשב, שהשמש רוצה עכשיו לנעול את בית הכנסת לאחר השיעורים, בראשית הלילה, וענה בקול: ‘אני תיכף יורד, תמתין רגע ואל תסגור!’ כלומר: הוא למד כל הלילה בהתעמקות והתבוננות כזאת, שלא הרגיש כלל שעבר כל הלילה!

הנס בנהר הדווינא

סיפר הגרב"צ פלמן, בשנת תשד"מ באחד מימי החורף באו אנשי קוממיות אל מרן הסטייפלר זצ"ל, וביקשו ממנו ברכה לתבואה שזרעו בשדותיהם. והמעשה היה, שכבר עמדו באותה העת באמצע החורף, ועדיין כמעט ולא ירדו גשמים, ומחמת כן היתה סכנה גדולה לכל התבואה שזרעו שהיא תיפסד. ואמרו לסטייפלר שאם תוך כמה ימים לא ירד גשם כל התבואה שזרעו תתקלקל וביקשו ממנו שיברכם ויתפלל עליהם שירדו להם גשמים. הסטייפלר ברך אותם שהכל יהיה בסדר, שגשמים ירדו ולא יהיו להם שום הפסדים. הם רק יצאו מהסטייפלר והתחילו לנסוע לביתם, וכבר בדרך התחילו הגשמים לרדת, לשמחתם ולשמחת כל עם ישראל.

בא אחד לסטייפלר ואמר לו שכולם מדברים על המופת הגדול שעשה, שמיד לאחר שברכם, התחילו הגשמים לרדת. הסטייפלר בענוותנותו ביטל את דבריו, ואמר: "אין כאן לא מופת ולא חצי מופת, באותו יום היה צריך לרדת גשם גם בלא הברכה שלי, ובדיוק באותו יום הם באו וביקשו ברכה שירד גשם, וכמובן שירד גשם שממילא כבר היה צריך לרדת, וכי לזאת יקרה מופת?"…

הסטייפלר המשיך וסיפר לו, שהיה מעשה כזה אצל ה'אור שמח', שהיה רב בעיר דווינסק. כמה שנים לפני שהאור שמח הגיע לעיר, התרחש מעשה נורא בעיר. סמוך לעיר היה נהר גדול, הנהר עלה על גדותיו ושטף את כל העיר, וגרם נזק וחורבן גדול עד מאד לכל העיר וגם הרבה אבדות בנפש היו שם. אחר כך הנהר חזר לקדמותו, ובמשך זמן רב עמלו קשה כדי לשקם מחדש את העיר. עברו כמה שנים והאור שמח קיבל את הרבנות בדווינסק, והנה יום אחד הבחינו התושבים שהנהר שוב מתחיל לעלות על גדותיו, והסכנה חזרה שוב לעיר. האנשים נבהלו עד מאד, שלפי הטבע היה נראה שתוך זמן קצר הנהר יתחיל לשטוף את העיר ולגרום בו הרס וחורבן. הבהלה בעיר היתה עצומה, ואנשים רצו אל רב העיר, האור שמח, והתחננו לפניו שיתפלל עליהם שיחוסו עליהם משמיים והנהר יחזור לקדמותו ולא ישטוף את העיר.

האור שמח שמע את הסיפור והתפלא מאד ואמר, "מה? הנהר עולה על גדותיו? אני רוצה לראות את זה בעיני". תכף ומיד לבש את הכובע והחליפה, והתחיל ללכת אל הנהר כדי לראות את הפלא הזה. הוא הגיע לנהר, וברגע שהגיע התרחש מופת נפלא: מי הנהר התחילו לרדת, לחזור למצבם הקודם, וכך לאט לאט המים ירדו וירדו עד שחזרו למצב הטבעי שלהם. והיה בזה קידוש ה' גדול מאד, שאפילו הגויים עמדו והודו כי יש אלוקים בישראל! כאשר הודו לאור שמח על המופת הגדול שעשה, הוא ביטל את הדבר במחי יד, ואמר להם: "הנהר היה צריך לחזור למקומו הטבעי באותו רגע, גם אם לא הייתי מגיע למקום ההוא, הוא היה צריך לחזור למקומו, אלא שבדיוק באותו רגע, אני הגעתי לשם, וכי לזאת יקרא מופת?"…

כך סיים הסטייפלר וביטל את המופת של ירידת הגשמים, ואמר: "וכי לזאת יקרה מופת?"…

כאשר הגרב"צ סיפר את הסיפור הזה, הוסיף ואמר שלפי זה מובנים דברי הגמרא בכתובות דף ה' א' על הפסוק בתהילים: "השמים מספרים כבוד קל ומעשה ידיו מגיד הרקיע", ומבארת הגמרא "הכי קאמר מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד? הרקיע. ומאי ניהו, מטר", ופרש"י: "האי ומעשה ידיו במעשה הצדיקים כתיב, שקרוין מעשה שלהם מעשה ידיו של הקב"ה, והכי קאמר ומעשה ידיו דהוא מעשה הצדיקים, מגיד הרקיע, שהרקיע מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים, שמתפללין על הגשמים ומטר יורד". מבואר בזה שהרקיע הוא מעיד ומפרסם לבריות על הצדיקים שהם באמת צדיקים, שבזה שהצדיקים מתפללים להקב"ה שירד גשם, והקב"ה שומע את תפילתם ומוריד גשם, זוהי ההוכחה שהצדיקים הם באמת צדיקים.

וביאר שהסיבה שצריך שהרקיע יפרסם שהם צדיקים, הוא משום שהצדיקים בעצמם מבטלים את הכל, ועל כל דבר אומרים שזה ממילא היה צריך להיות גם בלעדיהם, ואין כאן שום מופת, ולכן צריך את הרקיע שיפרסם את שמם וצדקתם.

מתורתו

אם מדברים מבעל האור שמח זיע"א יש כאן לעורר מעניניא דיומא מה שחזה ברוח קדשו וכתבו שחור על גבי לבן את ההלוך להתחרש בימיו השואה האיומה ושהכל יתחיל "'מברלין"'.

וז"ל: משך חכמה ויקרא פרק כ"ו פס' מ"ד

ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם. הענין הוא, שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין. וזה, כי כאשר גזרה החכמה העליונה אשר ישראל יתנודדו בארצות, שנים רבות מאוד מאוד, עד זמן אשר חקקה המטרה האלקית, אשר לבא לפומא לא גליא, חשבה אופנים ותחבולות אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה על זה גדולי האומה לעשות בזה גדרים סייגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר.

והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה. חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצויינים שם בבגדיהם ובשמותם. ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו. ואם היה יעקב, אבי כל שבטי ישראל, קבור שם, הלא היו מתיאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים. לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען (בראשית מז, כט – לא), וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען [שכאשר ידעו מעלתו, היו משתוקקים לקוברו וחשבוהו כאשר הוא למזבח, כמו שאמרו מה מזבח מכפר וכו'. ועיין במדרש שלא יעשו אותו עבודה זרה, יעויין שם].

ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים. וזה (דברים כו, ה) "ויגר שם" – מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם (ספרי שם). פירוש, מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין, ויהיו נחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים. וכן צוה יוסף (בראשית נ, כה) "פקד יפקד (א – להים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה"). וכן כל השבטים, שבזה הניחו שורש גדול בלבב ישראל. ולכן (שמות א, יב) "ויקוצו מפני בני ישראל" – שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים (סוטה יא, א) – שכמו שהקוץ אינו נסבך ועושה שרשים בשאר נטעים ואילנות, כן היו נחשבים ישראל, שלא דימו את עצמם למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ. ומזה למדו גדולי האומה – ובראשם עזרא ואנשי כנסת הגדולה – שגדרו וסייגו האומה בי"ח דבר, להיבדל מן הגויים בכל דרכיהם, שידעו ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה, והוא כשתילי זיתים שאינו מתערב עם הרכבה אחרת. ולכן אמרו בירושלמי שאפילו אליהו אינו יכול לבטל. פירוש, כל זמן שלא בא הגואל ויפסק שעבוד מלכיות, אפילו בא המבשר ואמר כי תיכף יבא, לא יבטלו, שהם הם הדברים המקיימים להאומה בגולה, ומזכירים אותו שהוא ישראל והוא בארץ לא לו.

והנה מעת היות ישראל בגויים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל כי יתקיימו באופן נפלא אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח וחדל אונים [אשר זה לבד גם כן מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבה אלקית, אשר נתנבאו עליה הקדמונים].

הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים. ואחר זה יקום רוח סערה, ויפוץ המון גליו, וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים, ירוצו יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד. שם יבא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש – "יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת"!

ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשתי סיבות: לקיום הדת האמיתי וטהרתו, ולקיום האומה. כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן. וזה בחכמות האנושית, אשר מקורן מחצבת שכל האנושי, והנסיון בזה יתגדרו האחרונים יוסיפו אומץ, כאשר עינינו רואות בכל דור. לא כן הדת האלוקי הניתן מן השמים, ומקורו לא על ארץ חוצב. הלא אם היה בארץ ישראל מלפנים, הלא היה להם להתגדר בתיקון האומה כל אחד לפי דורו – בית דין הגדול היה יכול לבטל את דברי בית דין הקודם. ומה שנדרש ב – י"ג מידות, אף בית דין קטן היה יכול להראות אופן הישר בעיניהם. וראה ביום הכיפורים לענין שעורים מה שאמרו, שבדיני נפשות הוא כל אחד כפי הסכם חכמי דורו איזה שעור קצוב, יעויין שם. ומלבד זה היה תמיד הופעה אלקית רוחנית, מלבד מקדש ראשון, ששרה עליהם הרוח, והיו נביאים ובני נביאים, ואסיפת בעלי חכמה והטהרה המוכשרים לזה, כאשר כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, והיה אורים ותומים. אף במקדש שני אמרו ששם שואבים רוח הקודש, והיה גלוי אור אלקי תמיד חופף, אשר לא ידעו הדור מלפנים. ומההנהגה של האומה בענינים הזמניים, כאשר היה המשפט מסור להם לדון להוראת שעה, שהשעה היה צריכה לכך.

לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום בית דין לחדש דבר

, כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה, ואין שום חוזה ונביא, ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואח"כ יתעורר בהם רוח אלקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו. הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם! מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה. עוד מעט ישוב לאמר "שקר נחלו אבותינו", והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, יחשוב כי "'ברלין"' היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם. "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט, א).

אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים. ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד – פוק חזי אמירות דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפילה בתשובה מר"א מביהם ז"ל מעמד האומה בארצות פר"א, יעויין שם!

וזה "לא מאסתים" – מיאוס הוא על שפלות האומה בתורה והשכלה הרוחנית המופעת מתורתנו הכתובה והמסורה. "לא געלתים" – הוא על גיעול ופליטה ממקום למקום. "לכלותם" – הוא על הגלות שזה גיעול וכליון חרוץ להאומה. "להפר בריתי אתם" – הוא על שכחות התורה. רק "כי אני ה' א – לקיכם", רצונו לומר, שהגיעול והמיאוס הוא סיבה שאני ה' א – לקיהם. אבל לא מיאוס וגיעול מוחלטת "לכלותם ולהפר בריתי אתם" חלילה. שעל ידי זה יתגדל שמו ויתקיים גוי זרע אברהם, זרע אמונים, ראוי ועומד לקבל המטרה האלקית, אשר יקרא ה' לנו באחרית הימים בהיות ישראל גוי אחד בארץ, והיה ה' אחד ושמו אחד. ויש לנו בזה דברים רבים ואכמ"ל.