היום מלאו שמונים ושבע שנה לפטירתו של הגאון החסיד רבי אברהם יהושע פריינד אב"ד נאסויד, ר' אברהם יהושע היה תלמיד לרבינו המהר"ם שיק, ובחסידות קיבל מבעל הדברי חיים מצאנז, ובנו הדברי יחזקאל משינאווא, ומבעל הייטב לב מסיגעט.
בשנת תרכ"ט נשא לאשה, את הרבנית מרת פראדל, בתו של ר' מרדכי יהודה לעוו אב"ד אינטרדאם. וזמן מה גר סמוך אצל חותנו.
החל משנת תרל"ט שימש ברבנות, תחילה היה רב העיירה ראדנא בגליל נאסוד, וכשנפטר חמיו עבר בשנת תרס"ה למלא את מקומו באינטערדאם ובנאסוד.
אחר פטירתו אמר עליו הרה"ק רבי יצחק ישעיה מטשחויב כי לא הניח דוגמתו לא במדינה זו ולא במדינה אחרת.
על מצבתו נחקק, פ”נ קדוש ה', צדיקו של עולם, עבד נאמן לה' במסירת הנפש ממש בתורה ועבודה וגמ"ח, רבינו הגאון איש אלוקים נורא אורן של ישראל והאיר להם בכל ענינים, להשיב רבים מעוון ולפעול ישועות בקרב הארץ, במעשים מופלאים כחד מתקיפי קמאי, לא יכיל מקום למקצת שבחו, לו דומיה תהלה, גדול מרבן שמו, הקדוש והטהור מרן אברהם יהושע זצוקללה"ה.
המכתב של הרבי
היה זה ערב חורפי גשום וסגרירי. גשם כבד שטף את בתי העיירה הקטנה ריסקווא שבהונגריה. אדם אחד צעד ברחוב השומם, עטוף במעיל פרווה ולבוש מגפיים גבוהות, פניו מועדות היו לכיוון ביתו של רב העיר הגאון הנודע רבי אברהם שלמה כ"ץ זצ"ל. הוא הקיש קלות על הדלת. כעבור דקה היא נפתחה.
"ר' ענזיל", קרא הרב בלבביות, "בא היכנס פנימה". ר' ענזיל היה הבלן דמתא, הממונה על המקווה בעיירה ריסקווא. "רבנו", פתח ר' ענזיל בפנים שמחות, "מגיע לי מזל טוב, נולד לי בן בשעה טובה".
נהרה השתפכה על פניו של הרב. "מזל טוב, מזל טוב, תזכו לרוות ממנו הרבה נחת", איחל הרב מעומק לב. "רבי", הוסיף ר' ענזיל, "ברצוני לכבד אתכם לשמש כסנדק בבריתו של בננו הנולד". הרב נעתר מיד לבקשתו והבלן יצא שמח וטוב לב.
בשמונת הימים הבאים הוסיף הגשם לרדת כמעט ללא הפוגה. בוקר יום הברית הגיע, לאחר תפילת שחרית פנה הרב אל אבי הבן ר' ענזיל הבלן, ולחש באוזנו קצרות: "ר' ענזיל, רצוני לטבול במקווה לפני הברית בטרם אתכבד בסנדקאות". ר' ענזיל השפיל את עיניו ולא אמר דבר. זו לא הייתה בקשה של מה בכך. גם הרב עצמו ידע זאת. מימיו של המקווה בריסקווא נבעו ממעיין מים טבעי שזרם בעיירה, חימום המים היה אחד מתפקידיו המפרכים ביותר של הבלן. היה עליו להבעיר גזעי עצים לא מעטים כדי להעביר ולו במעט את צינת המים. גם בימות הקיץ החמים לא הייתה זו מלאכה פשוטה, על אחת כמה וכמה בימות החורף, כשהמעיין עצמו התכסה בשכבת קרח עבה, או אז הייתה העבודה קשה שבעתיים.
במקרה הנוכחי הייתה העבודה כפולה ומכופלת. הגשמים הרבים שירדו בימים האחרונים הרטיבו כהוגן את גזעי העצים המשמשים לחימום מי המקווה. כמעט בלתי אפשרי היה להבעיר אותם במצב כזה. "יסלח לי כבוד הרב", גמגם הבלן, "מדובר בבקשה שכמעט לא ניתן לעמוד בה. ללכת לחמם עכשיו את המקווה זו עבודה מפרכת".
"חבל, חבל מאד", מלמל רבה של ריסקווא בהשלמה. "טבילתו של הסנדק לפני הברית חשובה מאוד. הרב מנאסויד, הצדיק רבי אברהם יהושע פריינד היה אומר, כי היום בו משמש אדם כסנדק הריהו כיום טוב עבורו כפי שמבואר בשולחן ערוך סימן תקנ"ט, ועל כן ראוי מאוד לטבול ביום כזה לפני קיום המצווה".
אוזניו של הבלן כבר לא שמעו את הדברים הבאים. מוחו היה שקוע במילותיו הראשונות של הרב. "האם שמעתי נכון?" שאל הבלן בהתרגשות את הרב, "האם הזכרתם בדבריכם את שמו של רבה של נאסויד?"
"אכן", השיב לו הרב, "את הדברים האלו שמעתי מהגאון מנאסויד".
"אם כך", קרא הבלן בהתלהבות, "הריני חוזר בי ממה שאמרתי. מיד ארוץ ואחמם עבורכם את המקווה. אם הרב מנאסויד אמר כך, חובה לקיים את דבריו".
כעת היה זה תורו של הרב להשתומם עמוקות. "מניין מכירים אתם את הרב מנאסויד? מה גרם לכם להתרגשות כה גדולה?" שאל הרב את ר' ענזיל.
"אם הרב מבקש לשמוע, הבה ואספר לכם את הסיפור שאירע לי לפני שנים רבות במלואו", השיב ר' ענזיל, תלה את עיניו בנקודה רחוקה כמי שחוזר שנים רבות לאחור והחל לספר את סיפורו.
יהודי שחוח גב צעד בשביל המתפתל בואכה ריסקווא, פניו היו שזופות, רגליו בצקו מרוב נדודים, אך לבו היה מלא סיפוק ושמחה. ברוך ה', זמזם לעצמו שוב ושוב בניגון עליז, השנה יהיו לילדים נעליים לחג הפסח. לא עוד בלואי סחבות וסמרטוטים, נעליים חדשות של ממש.
האיש היה כמובן ר' ענזיל מיודענו, מספר המעשה. החורף של אותה שנה לא היטיב עם ר' ענזיל, הוא איבד את כל כספו והפך לעני ואביון. את ימות החורף עוד הצליח להעביר איכשהו מנדבת לבם של יהודים רחמנים שתמכו בו, משקרבו ימי האביב וחג הפסח נראה באופק, החליט ר' ענזיל בלב כבד לצאת ולפשוט יד בעיירות הסמוכות, אחרת ייאלצו חמשת בניו ובנותיו לקבל את חג החירות ברגליים יחפות, פשוטו כמשמעו.
אחרי כמה שבועות של נדודים היה בכיסו סכום כסף מספיק לרכישת הנעליים. הוא שב לעיירתו שמח וטוב לב, נטל את בני משפחתו אל הסנדלר המקומי, זה לקח את מידות כפות רגליהם המדויקות כשהוא מבטיח לייצר להם נעליים חזקות במיוחד, כאלו שיחזיקו מעמד לכמה שנים.
הנעליים החדשות הוטמנו בגומחה חבויה בבית, שם יישמרו עד חג הפסח המתקרב.
חלפו כמה ימים. בוקר אחד בשעה מוקדמת, עוד בטרם הקיצו בני הבית מיצועם הדל, החרידה את הבית זעקה מרה. אחת מבנות הבית הצעירות בקשה לשזוף את עיניה לרגע בנעליה החדשות, וזו הזעיקה בקולה את כל בני הבית. ר' ענזיל זינק ממיטתו, נטל את ידיו ומיהר אל המקום, הביט לרגע וכמעט שהתמוטט וקרס ארצה.
עיגולים שחורים חגו סביב עיניו. רצועות לעוסות של עור שחור ומבריק, שאריות סוליות ועקבים, נחו בעליבותן על הרצפה. זה כל מה שנותר מחמשת זוגות הנעליים היקרות. שבועות ארוכים של נדודים וחיזור על הפתחים הלכו לטמיון בין ליל.
זעקות שבר נשמעו מכל עבר. לאיש מבני הבית לא היה ספק מי עולל זאת. ביתו של ר' ענזיל האביון משופע היה בעכברים וחולדות למכביר. ברור היה שידם, או ליתר דיוק שיניהם החדות, היו במעל.
פניהם הנפולות של בני הבית לא הותירו לאבי המשפחה ר' ענזיל ברירות רבות. עוד באותו יום צרר מחדש את צקלונו הדל והעמיס אותו על שכמו. לקראת ערב יצא שוב לדרך הארוכה. כיסיו היו ריקים ומרוקנים, הוא עשה את הדרך רגלית, טיפס בהרים וירד בגאיות. בסביבות השעה 2:00 בלילה הגיע לעיירה קטנה ושמה נאסויד.
העיירה כולה עטופה הייתה בשמיכה לילית שחורה. לא היו בה עדיין פנסי רחוב חשמליים. בתי העיירה אף הם היו חשוכים, רק מאחד הבתים הסתנן אור קלוש, אור של נר בוער. היה זה ביתו של רב העיר רבי אברהם יהושע פריינד, ששכן על גבעה קטנה שהשקיפה על כל בתי העיר.
ר' ענזיל צעד בעקבות האור עד שמצא את עצמו עומד ליד חלון הבית.
מסיבה כמוסה עמו, מקפיד היה רבי אברהם יהושע רבה של נאסויד שלא יתלו וילונות על חלונות ביתו, הודות לכך יכול היה ר' ענזיל להביט בקלות לתוך סלון הבית. המחזה שנגלה לעיניו ריתק אותו. יהודי בעל צורה ישב שקוע בלימודו, ספרים רבים וגדולים פתוחים לפניו, אור נרות צהבהב מאיר את חדרו.
הוא ניסה להסיט את תשומת לבו של בעל הבית, אך ללא הצלחה. בינתיים הקור בחוץ הלך והתגבר. ניסה ר' ענזיל להקיש בדלת, אך איש לא ענה לו. בלית ברירה לחץ בעצמו על הידית, זו להפתעתו נענתה ונפתחה בקלות.
לו היה ר' ענזיל מתושבי המקום, כי אז לא הייתה בלבו כל תמיהה על כך, יען כי הדלת בביתו של רב העיירה לא הייתה נעולה לעולם על מפתח. כך נהג תמיד רבה של נאסויד.
רק כשנכנס אל החדר פנימה הרגיש בו הרב. "שלום עליכם", קידם הרב את ר' ענזיל בחמימות, "מה מביא אתכם הנה?"
הרב האזין לסיפורו, בעודו שופת לו משקה חם ומציע עבורו מיטה נוחה. "לכו לישון", הורה לו הרב והצביע על המיטה, "מחר בבוקר אכתוב עבורך המלצה שתסייע לך לאסוף מעות".
השכם בבוקר קם ר' ענזיל משנתו, עוד לפני שיצא מהבית לבית הכנסת הושיט לו מארחו רב העיירה מכתב המלצה כתוב וחתום בכתב ידו בתוספת סכום נכבד. מתפללי בית הכנסת שראו בידו את ההמלצה בכתב ידו של רבם הנערץ, מיהרו והושיטו לו סכומי כסף גדולים. בתוך שעה לא ארוכה היה בכיסו כל הסכום הדרוש לקניית חמש זוגות נעליים חדשות לבני משפחתו.
שמחתו של ר' ענזיל הייתה גדולה. בחלומותיו הטובים ביותר לא תיאר לעצמו שכבר ביום הראשון יעלה בידו לקבץ את כל הסכום. אך שמחתו לא הייתה מושלמת, חשש עמוק העיב על הצלחתו הגדולה.
הוא חזר לביתו של הרב מנאסויד, הודה לו מקרב לבו על ההמלצה שנתן לו, אחר שטח בפניו את הדאגה המקננת בלבו: "כבוד הרב, ברוך ה' יש לי את הכסף לרכוש נעליים חדשות, אך הבעיה טרם נפתרה לגמרי. העכברים והחולדות הרי משוטטים עדיין בביתי ללא כל מפריע, אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, כלום ייתכן שכל עמלי שוב יהיה לשווא?"
הרב לא השיב לו על דבריו, ניגש אל ארון הספרים, שלף מתוכו ספרים רבים בזה אחר זה והניחם על שולחנו. דקות ארוכות התעמק הרב בערמת הספרים שלפניו, דפדף ביניהם אנה ואנה כשעל פניו ארשת של כובד ראש וריכוז רב. לבסוף נטל משולחנו פיסת נייר קטנה, טבל את קולמוסו בדיו ורשם עליה כמה מילים ספורות, אחר קיפל את הפתקה והושיט אותה לידי ר' ענזיל. "קח את הפתקה הזו", אמר הרב לר' ענזיל, "תחוב אותה בתוככי המחילה דרכה חודרים העכברים לביתך, וה' יעזור".
ר' ענזיל הודה לרב ויצא בחזרה הביתה. בדרכו חזרה לא יכול היה להתאפק, פתח את הפתקה, הביט במה שנכתב בתוכה והשתומם. בפתקה הופיע שמו של הרב מנאסויד – אברהם יהושע בן חנה מלכה.
מיד בבואו לביתו עשה כהוראתו של הרב מנאסויד, הניח את הפתקה המקופלת בפתח מאורת העכברים, וזו פעלה מיד את פעולתה הסגולית. מאותו יום והלאה לא נראו יותר עכברים בביתו של ר' ענזיל.
"נו", סיים ר' ענזיל את סיפורו המופלא באוזני רבה של ריסקווא, "כעת מבינים אתם מדוע כה התרגשתי לשמוע את שמו של הרב מנאסויד יוצא מפיכם. אם הרב מנאסויד הורה כך, מוכן אני לעשות ככל אשר יושת עליי", הפטיר ר' ענזיל ורץ בשמחה לחמם את מי המקווה עבור טבילתו של הסנדק.
[מקור: 'הדרת קודש' לרבי אפרים פרידמן סאטמאר, תש"ב.]
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.
