כשהיה ילד כבן שמונה, התווכח רבי יוסף חיים עם אחותו הצעירה מי יחזיק את נר ההבדלה. שמע אביהם את דבריהם וביקש להכריע. פנה ואמר לבנו: אם החזקת הנר היא בשביל הנאה גרידא – אם כן אחותך קודמת כי היא קטנה ממך, ואולם אם אתה מבין מהו עניין ההבדלה הרי שזכות הקדימה שייכת לך.

זיק של פקחות ניצת בעייניו של הילד ומיד קפץ ואמר "אכן זהו שאמרו חכמים אם אין דעה – הבדלה מניין"?

אם כך, אמר לו אביו, אשאל אותך אפוא מדוע סדר ההבדלה הוא ברכת הגפן, ריח, נר והבדלה?

ותוך כדי דיבור, השיב הילד המחוכם "הענין פשוט מאוד. חכמים סידרו את הברכות לפי תואר פני האדם מלמטה למעלה, בתחילה ברכת הגפן שהיא כנגד הפה, לאחריה ברכת הבשמים שהיא כנגד האף, ולאחריה נר המכוון לעיניים ולבסוף הבדלה שתכונתה היא בדעה שבמוח. וכבר לימדתני אבי שיהודי צריך תמיד לשאוף ולעלות מעלה מעלה".

בהנאה גלוייה האזין האב לדברים הנפלאים ונתן לבנו את הנר כשהוא מעניק לו את ברכתו שיעלה מעלה מעלה.

לימים כאשר פקע שמו בעולם התורה, התבטא אודותיו הסבא קדישא מהרש"א אלפנדרי זצ"ל, כי מיוסף [הרב חיד"א] ועד יוסף [ה"ה רבינו יוסף חיים] לא קם כיוסף". ובדורינו אנו טבע רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל את מטבע הלשון כי"רבינו יוסף חיים הוא החותם האחרון את תקופת פסיקת יהדות ספרד והוא סוף הוראה".

ובלשון חסידים יתקדש שמו, כאשר נסתלק כ"ק אדמו"ר מהר"י מבעלז זי"עא, הורה בנו מהרי"ד זי"עא שלא לחקוק על מצבת ציונו את התואר 'יחיד בדורו' וטעמו ונימוקו עמו שהרי רבינו יוסף חיים מצוי עמנו והיאך נכתוב אודותיו כי הוא יחיד בדורו?!

על פי המסופר בהקדמה לספר 'אוצרות פסקי הבן איש חי', כ"ק האדמו"ר משומרי אמונים שליט"א, סח שמועה זו בשם אביו הגה"ק רבי אהרן ראטה זי"עא, והוסיף שכאשר אמרו לפני מהר"י שהוא רבן של כל בני הגולה, מחה בהם ואמר "רבן של כל בני הגולה – הוא רבי יוסף חיים מבגדד".

כבר הורה בנך

ספרא רבא וחכימא היה רבי יוסף חיים באשר היקף יצירותיו, לא הצטמצמו בתחום כל שהוא, בכל שטחי פרד"ס התורה. הן בתורה שבכתב – הלא הם ספריו וכתביו הרבים, למעלה ממאה במספר שברובם נדפסו וראו אור בשנים האחרונות, והם מהוים כיסוד מוסד להלכה, למוסר לקבלה ולדרוש אצל חכמי הספרדים בדורות האחרונים. והן בתורה שבעל פה – בזכות דרשותיו הנפלאות שיצאו מן הלב ונכנסו ללב, דרושים שנחרזו מן ההלכה אל האגדה, מהם בדרך הדרש, מהם בדרך הרמז ומהם בתורת הסוד, וחוזר חלילה. שילוב שבא לידי ביטוי, פעמים רבות, בספרו הנודע והמפורסם בקצוי התבל שנתחבב על כל שכבות הציבור בארץ ובגולה "בן איש חי", על פי יחנו ועל פיו יסעו. ומכאן גם כינויו שהתחבב בפי הבריות "הרב בן איש חי".

זקני בגדאד, יודעים לספר על פרי ביכוריו של רבי יוסף חיים. תשובתו הראשונה שנכתבה בחטף, בהיותו צעיר לימים כשהוא בן חמש עשרה שנה בלבד, ומני אז לא שבת קולומוסו הפורה. הדבר אירע כאשר באחד מן הימים כשנפל באקראי מבטו על מכתב שהופנה אל אביו רבי אליהו חיים, שכיהן כרבם של יהודי בגדאד. המכתב ששוגר מחכמי ירושלים, עסק בענין כשרותם של אתרוגים מסוימים שבאו לידם. רבי יוסף, הנער, שהביט בחטף במכתבם של חכמי ירושלים, ישב מיד וערך תשובה מפורטת בענין, מנומקת ומוטעמת כדבעי, תוך שהוא מסתמך על דעתם של גדולי הפוסקים אשר נדרשו לכגון זה. את התשובה הוא שיגר בבהילות אל חכמי ירושלים, ללא ידיעת אביו.

לימים, כאשר קיבלו חכמי ירושלים את תשובתו של רבי אליהו חיים, לא נותר להם אלא לשגר לו מכתב ובו נאמר כהאי לישנא: "כבר הורה בנך ידיד נפשך הרי"ח הטוב, בן חכם ישמח הוריו ותגל יולדתו"…

בחידושי המשכילים

גדלותו בהלכה וכוחו הגדול בבירור ההלכות, עדי אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, היתה לחזיון בלתי נפוץ. עד שגם גדולים חקרי לב לא זזו מחבבו, ולא סמכו על דעתם עד שיסכים עמם רבי יוסף חיים, להלכה ולמעשה. ובכללם יזכר לטוב, הגאון רבי עבדאללה סומך זצ"ל, שהיה רבו של רבי יוסף חיים. שבכל דבר הקשה בהוראה, שלח אליו להתיעץ עימו ולדעת את חוות דעתו הרמה.

על אף שרבי יוסף חיים לא נשא בשום תפקיד רשמי, שולחנו הפך לתל תלפיות כסמכות הלכתית מובהקת, כאשר מכל קצוי העולם הריצו אליו אגרות; מסינגאפור ומבומבי. מאירן ומכלכולתא. מערי ארביסטאן וכורדיסטאן. מוילנא ומתוניס. מירושלים ומצפת. אגרות ומכתבים שעסקו בשאלות אקטואליא, בכל שטחי החיים; בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר ובחכמות מדעיות קשות ומסובכות. כך למשל, נשאל לגבי מיקומו של גן העדן התחתון, לאחר שאנשי המדע הקיפו – לטענתם – את כל כדור הארץ, ולא מצאו מה שביקשו למצוא בגן עדן…

ועל כך הוא משיב לשואל: "אתה חושב שחכמי הטבע והתוכנים סיבבו כל היבשה וכל הים אשר בכדור הארץ, וע"פ מהלכם ממש. וראייתם בחוש הריאות בכל מקום ומקום עשו צורת הכדור הנקרא 'גלוב' {'גלובוס'}, אינו כאשר אתה חושב, כי באמת זה ברור וידוע שלא הלכו לסוף צד הדרום כולו, ולא לסוף צד הצפון כולו. מפני שאי אפשר לאדם שילך רחוק מקו השוה מחמת הקור, כי לפני קרתו מי יעמוד, וגם לסוף צדדי מזרח ומערב לא הלכו. אלא נקוט האי מילתא פסיקתא, דחכמי הטבע והתוכנים אשר הם ייסדו וציירו את תמונת הכדור, לא ראו ולא הלכו להלאה מעשרה מעלות ממעלות השמש בציר הצפוני והדרומי בכדור הארץ הן בים הן ביבשה. ולא עוד אלא, גם קצה המזרח וקצה המערב לא דרכה רגלם, ולא ידעו מדתם. ואם תראה נותנים מדה ושיעור בכדור הארץ, כל זה בנוי על פי השערת השכל שמדמין מילתא למילתא, מן המקצת שרואין בעיניהם. והמשכיל יבין מדעתו דכל השערות אלו אע"פ שתמצאם ברורים כשמש הם עלולים לסתירה, ואפשר שיעמוד משכיל אחד ויחדש דבר אשר בו יפול כל הבנין".

שאלות היפוטתיות כאלו ואחרות, הובהלו אל מעונו של רבי יוסף חיים, שלא נרתע מלהשיב לגופו של ענין, אף בנושאים אשר נחשבו כממנו והלאה. תוך שהוא מגלה התמצאות מקיפה והתמחות מדעית נדירה ברפואה, אסטרונומיה, פיסיקה ואיסטרטגיה, במטאורולוגיה ובכלכלה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרו רב האיכות והכמות ספר שאלות ותשובות 'רב פעלים'.

בספר זה, כשבשאר ספריו, מתודעים אנו אל גאונותו העצומה וחריפותו הרבה, ויתרה מזאת בקיאותו המדהימה בכל מכמני התורה, בספריהם של כל גדולי הפוסקים ראשונים והאחרונים.

דופק על דלתות הפוסקים

בהקדמתו לספרו רב פעלים מתאר ומשרטט רבי יוסף חיים לשתי דרכי פסיקה; האחת היא להיות זריז ונשכר לדפוק על דלתות ספרי הראשונים והאחרונים ובעלי התשובות, עד לאחרוני האחרונים למקטון ועד גדול, וזו היא דרכם של חכמי הספרדים. ויש כאלו שמבררים את ההלכה מתוך הראשונים עצמם, וזו היא דרכם של חכמי האשכנזים. מטבע הדברים צעד רבי יוסף חיים בדרך הראשונה, וכנאה דורש נאה מקיים – לא העלים עינו הבדולח גם ממחברים בני זמנו ולא הניח מלאסוף כעמיר גורנה מדברי גדולי הראשונים עד לאחרוני האחרונים, מגדולי חכמי ספרד ומטובי גאוני אשכנז. תשובותיו בהלכה מבוססות על ספריהם של הנודע ביהודה, חתם סופר, פנים מאירות וחכם צבי, רבי עקיבא איגר, בעל שואל ומשיב שהיה מצוי איתו בחילופי מכתבים, מנחת חינוך והבעש"ט, דברי חיים ועוד. ולעומתם פסקים מלאים וגדושים מגדולי הספרדים: מהר"ם בן חביב, פרי חדש, מהרי"ט אלגאזי, החיד"א, מהר"י עייאש, חקרי לב, מהר"ח פלאג'י והשדי חמד ועוד ועוד.

הגאון רבי יחזקאל רחמים זצ"ל, בעל מחבר הספר 'עצי היער'. סח לתלמידיו שכאשר הופיע בדפוס הספר 'בן איש חי', ועיין בו, נתקשה בענין מסויים. מיד עלה לביתו של המחבר, ופרש בפניו את שאלתו. רבי יוסף חיים, נענה ואמר לו: "דע לך כי כל פסקי בספרי זה, הם סולת נקיה, ומן השמים סייעוני בכך".

– ואיך יתכן – שאלו רבי יחזקאל, שבפרשה פלונית בדין פלוני, פסק רבינו היפך דעתם של ארבעה פוסקים ידועים?

– ידעתי בני ידעתי – השיבו רבי יוסף חיים, אך ממשמעותם של שלשים פוסקים אחרים במקומות שונים, למדתי שהם פוסקים כן. ותוך כדי דיבור החל למנות את הפוסקים ודבריהם בקודש. וכשסיים, פנה אל רבי יחזקאל ואמר לו: הן עתה נוכחתי לידע כי ישנם עוד כמה פוסקים הסבורים כן, ברצונך לשמוע?

"לא! לא! די!" משך רבי יחזקאל בכתיפיו לאות שלילה…

שלא לפשוט החלאטיל

המעיין בין מכתבי תשובותיו שנדפסו, יכול לחוש את אוירת החיים התורנית, ספוגת אהבת ה', ששרתה בין סטמאותיה של הקהילה היהודית בבגדאד.

בתשובה אחת הוא משיב, על שאלה שנשאל: אם טוב הדבר שנשים יגידו תיקון חצות, והאם ראוי לנשים לומר תיקון ליל שבועות והושענא רבא? ובמקום אחר הוא נשאל אודות שיעור המרחק בכדי שלא להלך אחרי אשה, והוא קובע כי השיעור הוא ארבע אמות. "דכל ארבע אמות הוא חלוקה ורשות בפני עצמה". ושאלה מענינת אחרת: מי שרוצה לסייד את ביתו לפני חג הסוכות, האם יוכל לעשות כן, לפי שמנהג העולם לסייד הבתים קודם חג הפסח?

בשו"ת 'תורה לשמה' הוא משיב על ההשקפה הנכונה לגבי אדם שדרכו שלא לפשוט מעליו הגלימא שלו ('חלטיל') כל היום כולו אפילו בהיותו יושב בביתו וכ"ש בהיותו יושב בביהמ"ד, אם יש בזה מנהג טוב ומידה טובה. ותשובתו היא כי "ודאי זוהי מדה טובה והיא ממידת הצניעות וכ"ש בהיותו נוהג בזה בביהמ"ד ה"ז משובח ביותר דהכי איתא בגמרא דמנחות דף מ"ג ע"א רב יהודה איניש צניעא הוה ולא שרי ליה לגלימיה כוליה יומא ע"ש". תשובה זו כמו שאר התשובות המופיעות בחיבורו 'תורה לשמה' חותמות בסיומת הקבועה "והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו".

שאלה טיפוסית אחרת לתקופתו: אודות מין אומה שיש בעיר 'גרמן' והם מחללי שבת בפרהסיה. ורבי יוסף חיים תמה על השואל: "הם ישראלים גמורים, ולמה חשבתם לאומה אחרת"? שכן באותה תקופה, לא העלו על דעתם בבבל, שייתכנו אנשים יהודים שיחללו שבת בפרהסיה, והיו בטוחים שהם אינם אלא איזה "מין אומה"…

הקפדתו על כבודם של יהודים לא נגעה רק לאלה הקרובים אליו. כשמישהו גינה בפניו את יהודי אירופה שלא שמרו תו"מ, הוא נזף בו על כך שהוא מקטרג על ישראל, כמו זבוב שמחפש את מקום הפצע ולא עור חלק ונקי. "מדוע אינך מזכיר עליהם דברים טובים", אמר לו, "שאפילו אותם חילונים גמורים המתדמים לגויים, מתגאים בכך שהם יהודים, והראיה שהם מלים את בניהם ומתחתנים עם יהודיות בלבד".

סלאת אל זע'ירי

התשתית המרכזית לכמה מחיבוריו, קרמה עור וגידים בשיעוריו הקבועים שאותם נשא במשך כחמישים שנה בכל יום – לאחר תפילת ותיקין, שיעור ב'שולחן ערוך' ו'חוק לישראל' במשך כשעה וחצי, שלאחריו היו בעלי הבתים פונים לעסקיהם, ולאחר תפילת מנחה – שיעור בן שעה בפרשת השבוע וענייני דיומא.

בבית הכנסת הקטן של בגדד 'סלאת אל זע'ירי', ובו כאלף מקומות ישיבה, הייתה מתקיימת בכל שבת דרשה שארכה כשלוש שעות בענייני הלכה ופרשת השבוע מתובלת במשלים, דברי אגדה ומוסר. (הספר 'בן איש חי' מכיל דרשות של שנתיים בלבד מתוך יובל השנים בהן כיהן רבי יוסף חיים ברבנות).

בשבת תשובה, בשבת זכור, בשבת הגדול ובשבת שלפני חג השבועות, היו מתכנסים רבבות מיהודי בגדד ב'סלאת אל כבירי' – בית הכנסת הגדול בעיר שהכיל כעשרת אלפים מקומות ישיבה, והאזינו לדרשותיו של רבי יוסף חיים.

הדמות האחרונה בת דורנו שזכתה להסתופף בילדותה בצילו של הבן איש חי, היה זקן המקובלים רבי יצחק כדורי זצ"ל שסיפר מזיכרונותיו. "זה היה מעמד גדול ובין השומעים שררה התרגשות רבה. תחושה של יום הכיפורים ליוותה את השומעים. לאחר תום הדרשה הייתה הרגשה כאילו משיח עומד לבוא מיד. אני זוכר היכן ישבתי בבית הכנסת ואף את מספר הספסל", סיפר הרב כדורי.

"כבר בהיותי ילד קטן נהגתי לשבת על מדרגות הבימה של בית הכנסת, עליה היה עומד הבן איש חי ודורש. הילדים היו נוגעים בשולי גלימתו ונושקים לה. מראה הבימה היה מעורר רטט. הבן איש חי היה עומד במרכז הבימה, וסביבו ישבו כ־80 מקובלים, כולם לובשי לבן בוהק. מי שראה מראה זה לא ישכחהו. והפלא הגדול, שקולו של הבן איש חי היה גבוה ביותר וכך שמעו אותו בבירור כל הנאספים, שלעתים מנו יותר מעשרת אלפים איש, ואף ברחוב הסמוך שמעו את הדרשה בבירור, כשבכל אותה עת שוררת במקום דממה מוחלטת ואף התינוקות אינם מייבבים".

בכותרות העיתונים היהודיים בהודו, הדיווחים מגולת בבל נשאו אופי הלכתי ומוסרי; תמצית דרשותיו האקטואליים של ראש גולת בבל רבי יוסף חיים. אלו היו ה'חדשות' החמות שביכר העיתון להציג בפני הקוראים במקביל לשאר האייטמים מעוררי הענין שהודפסו בעל גבי העיתון.

הארה שפתחה שערים

חלק מספריו שערך וחיבר, קרא בשמותיו של בניהו בן יהוידע. לאחר שבביקורו על קברו של בניהו בן יהוידע שבגליל העליון, חש רבי יוסף חיים בהארה מיוחדת של קדושה נפלאה, ובו במקום נפתחו בפניו מעיינות החכמה ונתגלו לו מן השמים רזים וסודות שמעולם לא ידעם. מכיון שהבין כי שורש נשמתו היא מנשמתו של אותו הצדיק, החליט בו במקום לקרוא לספריו על שמותיו של בניהו בן יהוידע. מהם:

'בניהו' – ספר הנסוב על אגדות הש"ס. וכן חיבור אחר בקבלה, בשם 'בניהו', העוסק בפירוש ספר התיקונים.

'בן יהוידע' – חמשה חלקים, ואף הוא כקודמו, מיוסד על האגדות שבש"ס ובין שיטיו הוא עומד על כל קוץ ותג בדברי חז"ל ובלשון קב ונקי הוא מגלה רעיונות נשגבים הטמונים ברמז דקה מן הדקה בנגלה ובנסתר גם יחד.

חיבור זה הורותו ולידיתו בשיעורו היומי שהיה מוסר בשעות הבוקר המוקדמות באגדות הש"ס, וכל חידוש שהיה מתחדש לו בדרך לימודו העלה על הכתב וקובץ על יד ירבה עד שנאספו תחת ידו מחברות גדושות במסילות מאירות בביאור דברי חז"ל שאותם אסף לפונדק אחד בספריו 'בניהו ' ו'בן יהוידע'.

'בן איש חי' – דרושים על התורה בדרך הפרד"ס והלכות – מעין קיצור שולחן ערוך על סדר פרשיות התורה, לשתי שנים. חיבור זה שזכה לפופולאריות גבוהה מהווה אוצר בלום של רוב עיקרי ההלכות הנהוגות בזמן הזה בארבעת חלקי השולחן ערוך, הנשענים על יתדות השולחן ערוך, ודעתם של גדולי המקובלים שהוראותם התפשטו בקהילות ישראל, לצד מנהגי עירו בגדאד ומנהגי ארצות החיים ובראשם עיר הקודש ירושלים כפי שבירר עם גדולי חסידי ישיבת המקובלים 'בית אל'.

'בן איש חייל' – דרושים בפרד"ס לארבע שבתות: שבת הגדול, שבת כלה, שבת תשובה ושבת זכור. בחיבור זה הראה את כוחו הגדול בדרושים שבשוליהם נשא ונתן באמונה בפלפולים עמוקים בסוגיות עמוקות בש"ס אותם ליבן ובירר להלכה ולמעשה.

'רב פעלים' – שאלות ותשובות על ארבעת חלקי השולחן ערוך. תשובותיו הערוכות בשפה ברורה בלשון קב ונקי, הותירו חותם עמוק למורי ההוראה בדרכי עריכת תשובות הלכתיות, בפלפולים עמוקים החודרים לעומקי הסוגיות בדימוי מילתא למילתא בסברא נכוחה לאמיתה של הלכה.

'מקבציאל' – שאלות ותשובות בהרחבה על כל ארבעת חלקי השולחן ערוך.

אחת התעלומות בעקד חיבוריו של רבינו יוסף חיים, היתה ללא ספק שאלת חיבורו הגדול 'מקבציאל', אודותיו מצויים הפניות רבות בכתביו כפי צחות לשונו "כך העליתי בספה"ק מקבציאל", וגדולים ונכבדים השתוקקו לדעת מה כתב רבנו בספרו זה.

כך למשל באחת מתשובותיו בשו"ת 'רב פעלים' בענין הנחת שני זוגות התפילין רש"י ור"ת כשהם סמוכים זה תחת זה, הוא מצטט לתלמידו הג"ר בן ציון חזן זצ"ל משכיות חמדתו ממה שכתב ב'מקבצאל' ובסיום התשובה הוא חותם "עד כאן כתוב אצלי בסה"ק מקבציאל ואין צורך לחדש בזה עתה יותר".

הגרי"ח סופר שליט"א בהקדמתו לספר 'מפתח לחיים', מספר על ששאל את רבו הגה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל על מהותו של הספר העלום 'מקביצאל', נענה והשיב לו כי הספר 'מקבציאל' הוא כעין החיבור 'בית יוסף' שבו כתב המחבר את דעות הפוסקים להלכה וממנו הרים תמצית ההלכה בשולחן הערוך, כך הספר 'מקבציאל הוא ה'בית יוסף' לספר 'בן איש חי' שבו האריך לשאת ולתת בדברי כל הפוסקים להלכה ופסוקה וממנו יצא ספרו 'בן איש חי' ושם התבארו בטוב טעם ודעת טעמי ונימוקי ומקורי ההלכות בספר 'בן איש חי'.

פנקסי הספר 'מקבציאל' כמו שאר מחברותיו של רבי יוסף חיים נעלמו זמן קצר אחר פטירתו ולא ידע איש את מקומם. היה זה בימי השבעה כאשר הכל היו שרויים באבל הכבד, היו מי שניצלו את המומנט ונטלו מביתו שכיות חמדה של כתביו וחיבוריו שהיו בכתב ידו, אם לסגולה לשמירה ואם לעשיית הון שלא ביושר.

בשנים האחרונות זכינו לעדנה, לגילוי מעט מן האור וחלק מכתביו הגיעו בדרך לא דרך לידי מהדיר ספריו של רבי יוסף חיים, ה"ה רבי יוסף חיים מזרחי שליט"א שהו"ל את הכתבים מתוך הספר 'מקבציאל' ועוד ידו נטויה להו"ל את שאר הכתבים המתגלים בימים אלו (ראה מסגרת).

כל זאת מלבד ספריו האחרים שכתבם בשעות הלילה המאוחרות, כאשר הסתגר בעליית ביתו, פנקסו היה פתוח לפניו וידו הקדושה חורטת עלי ספר במהירות מפליאה. לא פעם אירע שלגודל מהירות כתיבתו, נשמטה ידו מעל הפנקס ומבלי משים רשם את חידושי תורתו מן הצד, על גבי הספר שהיה מונח לפניו.

תלמידיו שעסקו לימים, בהכנת ספריו לדפוס, סיפרו כי בעת שהעתיקו את כתב היד להביאו לדפוס, הבחינו כי חסרות כמה שורות בכתב היד. רבי אברהם בן ניסים, אחיינו של רבי יוסף חיים, גילה להפתעתו את השורות החסרות כשהם רשומות על חודי הדפים בעביו של אחד הספרים בו עיין הרב בעת כתיבת החידושים…

אפיזודה אחרת, סח לימים זקן המקובלים בירושלים, הגאון רבי אפרים הכהן זצ"ל (אביו של נשיא מועצת חכמי התורה מרן חכם שלום הכהן שליט"א, ראש ישיבת 'פורת יוסף') שביום מן הימים כשנכנס לחדרו של רבי יוסף חיים, הבחין בידו הנעה במהירות כה רבה, עד שבשעה שהיה מסיים כתיבת עמוד אחד, ומתחיל בכתיבת העמוד השני, עדיין לא יבשה הדיו מן העמוד הראשון, עד שנאלץ להניחם זה ליד זה במדף מיוחד כדי ליבשם. וכל זה – אמר רבי אפרים "לא בכח השבעת הקולמוס, אלא בסיעתא דשמיא מיוחדת לה זכה האדמו"ר ז"ל במדה גדושה כנודע"…

בין יתר ספריו, נזכיר כמה מהמפורסמים שבהם:

'אדרת אליהו' – דרושים על התורה. 'אמרי בינה' – דברי חידוד, חידות ופתרונן לתלמידים. 'חסדי אבות' – דרושים ומוסר על פרקי אבות. 'רב ברכות' – שאלות ותשובות בארבעת חלקי השולחן ערוך. 'תורה לשמה' – שאלות ותשובות על סדר השולחן ערוך, שהמחבר השתדל להעלים את שמו מהם, ופירסמם תחת השם: 'יחזקאל כחלי'. סופו של דבר, שהענין נתגלה ע"י הגאון רבי אברהם חיים עדס זצ"ל.

היה זה כאשר רבי אברהם הבחין כי בשו"ת 'רב פעלים', מזכיר הרב דברים מתוך הספר 'תורה לשמה', שחיבר הרב יחזקאל כחלי. תיכף לחש רבי אברהם למקורבו רבי בן ציון חזן זצ"ל: "הוא עצמו המחבר, וזה שמו ברמיזא: יחזקאל בגימטריא יוסף. כחלי בגימטריא חיים". ולא נתקררה דעתו, עד שישב וערך מכתב אל הרי"ח עמוס בשאלות הלכה, כשהשאלה האחרונה שבהן: מיהו המחבר ספר 'תורה לשמה'? רבי יוסף חיים השיב לו, על כל השאלות, למעט שאלתו האחרונה. דבר שחיזק ואימת את השערתו של רבי אברהם, כי מחבר הספר איננו מאשר רבי יוסף חיים.

ולשאר ספריו: 'נפלאים מעשיך' – סיפורי נפלאות נבחרים, המסוגלים להשריש אמונה ויר"ש. 'קאנון אל נסא' – חוקי הנשים (גירסא מזרחית ל'צאינה וראינה'), דברי תורה הלכה ומוסר בערבית־יהודית מדוברת. 'לשון חכמים' – בקשות ותפילות לכל ימות השנה, ולפני עשיית המצוות. ועוד ספרים רבים וחשובים, אשר כל ישראל נהנים לאורם.

נקב בצד פלוני

לגודל פקחותו וחריפותו, השכיל רבי יוסף חיים, להוציא מתחת ידו פסקי דין אמיתיים וקולעים השערה. פסקי דין כאלו ואחרים פורסמו לימים בספרו 'חסדי אבות', בעילום שמו של הרב הדיין. ואולם לפי עדותו של תלמידו הגאון רבי בן ציון חזן, הרי שסיפורי המעשיות אירעו עם רבי יוסף חיים בבית דינו, ובענותנותו הרבה כמס והעלים מהם את שמו.

באחד מן המעשיות מסופר כך:

מעשה באדם אחד שהלך ברחוב, וראה זהוב מתגלגל על הארץ ונטלו. אך הנה בא למולו אדם אחר שראה מרחוק כשזה הרים את המטבע, והלה טוען לאמר הזהוב שהרמות, שלי הוא ונפל ממני זה עתה. ואולם הראשון מכחיש ואומר לא ממך נפל אלא מאחרים, כי בעת שמצאתיו לא היית ברחוב ולא איש אחר זולתך, וזכיתי בכסף מדין אבידה.

באו השניים לפני הרב, ושטחו את טענותיהם, וכל איש טען שכך היה המעשה, ומוכן הוא לישבע בספר תורה לאמיתות הדברים. הרב הבחין בחכמתו כי התובע שקר בפיו, והשתדל להצילו משבועת שקר. מה עשה? אמר להתובע שיצא לחוץ כי ברצונו לחקור את הנתבע ביחידות.

כשיצא התובע מן החדר, דיבר הדיין אל הנתבע בקול רם – לפי שידע שהרמאי מטה את אזנו לשמוע את דבריהם. ואמר לו: "הלא במטבע יש סימן מובהק, נקב בצד פלוני, ויכולני לשאול התובע אם יודע הסימן, כי על פיו אשיבנו לידו בלא שבועה".

הנתבע האזין לדבריו והחריש, לאחר שהרב קרץ לו בעיניו, לאות שעושה תחבולה לבחון את דברי הרמאי אם צדקו או לאו. וכעבור רגע נוסף קרא הרב את התובע להיכנס פנימה ואמר לו: "הזהוב נמצא בידי, ורואה אני שיש בו סימן, אם תאמר לי הסימן – אתה מקבלנו בלא שבועה".

פתח הרמאי ואמר: "הן, ידעתי הסימן, יש בו נקב בצד פלוני".

"הזה הסימן ואין בלתו"? שאל הרב.

"אינני יודע בזהוב שלי שום סימן אחר, השיב הרמאי, מלבד סימן הנקב".

מיד נצטחק הרב ופתח את ידו הקמוצה, והראה לאיש הרמאי את המטבע, ויאמר: "הרי לפניך המטבע שאתה תובע מבעל-דינך אשר מצאו והנה אין בו שום נקב לא בצד פלוני ולא בשום צד אחר". וייכלם האיש ויצא מעל- פניו כהרף עין…

בתרמילי חיילי הגרמנים

ספריו של רבי יוסף חיים מבבל, גמאו מדינות וחבלי ארץ, מצפון ומדרום מן המזרח ועד למערב, ועד לאהליהם של חיילי הגרמנים, במלחמת העולם הראשונה.

היה זה בעת שהעולם כולו רעש וגעש מהמלחמה העולמית שהתנהלה בכל החזיתות, בשנת תרע"ד. בקרב חילי המצביאים, גוייסו רבים ממיטב בני התורה שבמדינות רוסיה, גרמניה, ליטא, צרפת ועוד. לא אחת הועמדו החיילים בפני מצבים שונים, אשר דרשו פתרונות הלכתיים מידיים.

הגאון רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, מראדין, בעל ה'חפץ חיים'. חיבר לשם כך את ספרו – מעט הכמות ורב האיכות – 'מחנה ישראל'. הספר יועד לחיילים היהודים המשרתים בשדה הקרב, ובו עיקרי דינים והוראות כיצד להתנהג במיצר ובמשבר, על פי תורת ישראל.

בין החילים היהודים בליטא, שגוייסו לשורות הצבא הגרמני, היו כמה מתלמידיו של הגאון רבי חיים הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, מבריסק. הללו באו לפני רבם, ונפשם בשאלתם: איזה ספר המועיל יקחו עימם בתרמילם, אשר בו ימצאו את ההלכה הפסוקה והברורה, ובו יהיו משולבים דברי חז"ל ואגדותיהם, שהם בבחינת דברים המושכים את הלב. הגר"ח זצ"ל, יעץ להם שיקחו עמם את ספרו הקדוש של רבי יוסף חיים מבבל' בן איש חי' שהוא ספר הכולל הלכה ואגדה גם יחד, והמסודר על סדר פרשיות, מדי שבת בשבתו.

יצויין עוד כי הערכה זו שהיתה שמורה בליבו של הגר"ח סולובייצ'יק, עברה במסורת גם לתלמידו הגאון רבי ברוך דב ליבוביץ זצ"ל, מקמניץ. אשר שמו הטוב של רבי יוסף חיים, נישא בפיו ובפי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, עד עצם היום הזה, לתהילה ולברכה.

שר המסכי"ם

שלא כמקובל במחוזותינו, ספריו של רבי יוסף חיים אינם מעוטרים בכתבי הסכמה מחכמי ורבני דורו. ואם לא די בכך הרי שהוא עצמו נמנע מלהעניק מכתבי הסכמה לספרי המחברים בני דורו. כך סיפר רבי צבי הירש פרבר את ששמע מפ"ק של הגר"ש אליישוב זצ"ל בעל ה'לשם': "ילדות הייתה בי כי שאלתיו למה לא יקבל הסכמות, ואמר לי כי אחד הוא יודע חד בדרא בנגלה ובנסתרות והוא הגאון הנורא רבינו יוסף חיים מבגדד זי"ע, כי ראה ספריו בנגלה ובנסתרות והכיר רוב גדולתו יחיד בדורו. ושלח לו כתביו ונתעכב הרבה שבועות תשובתו, זאת אומרת כי עיין בהם הרבה והסכים".

מדוע משך רבי יוסף חיים את קולמוסו מלכתוב הסכמות לספרים, לא נודע בשערים, מלבד השערה מענינת שכתב תלמידו הגרב"צ חזן ['דעת ותבונה', בהקדמה] "על שום ספר לא רצה ליתן הסכמתו, לא חלילה בשביל זלזולו במחברי הזמן ח"ו, שהרי אפ' על ספר 'זבחי צדק' להרב מורינו כמוהר"ר עבדאללה סומך זלה"ה לא רצה לכתוב הסכמה.

"אלא הטעם שמעתי כי הרב מור זקינו רבינו משה חיים ז"ל כתב הסכמה בשנת תקצ"ז לספר 'פאת השלחן' להר"י משקאלו תלמיד הגר"א ז"ל, ובאותה שנה חליש [נפטר] ולא זכה לראות הספר. וכן הרב מור אביו רבינו אליהו ז"ל כתב הסכמה בשנת תרי"ט על ספר 'קול ששון' להרב המקובל וכו' כמוהר"ר ששון מרדכי ז"ל, ובאותה שנה חליש ולא זכה לראות הספר, אשר על כן היה לבו מהסס מליתן שום הסכמה".

מאפילה לאורה

ממרתפי המודיעין העיראקי לארכיון הלאומי בארה"ב

דרישת שלום עדכנית מאוצרותיו התגלו לפני למעלה מעשור במרתפי המודיעין העיראקי, עם כיבוש המדינה והפלת משטר סדאם חוסיין על ידי צבא ארצות הברית. במקום נמצאו כאלפיים ושבע מאות ספרים במצב ירוד ביותר וגם עשרות אלפי מסמכים שנשדדו מהקהילה היהודית. לאחר בדיקה מקצועית והשוואה לכתבי יד אחרים, זוהו חלקם כדפים בכתב ידו של הבן איש חי. הדפים הכתובים באותיות עבריות בשפה הערבית (כדוגמת האידיש והלאדינו), מכילים יותר ממאתיים עמודים, חלקם מהווים טיוטות של ספרים שכבר פורסמו וחלקם כוללים ככל הנראה דרשות לא מוכרות על פרשת השבוע. ספרי תורה אחרים מבגדד שנמכרו על ידי סוחרי עתיקות ערבים, עשו את דרכם לארץ הקודש והגיעו לבתי כנסת שונים של כוחות הביטחון.

חלק מהכתבים נתגלו באורח פלאי בארכיון הלאומי nara. כתבים אלו הועברו ע"י חיילים יהודיים בצבא ארה"ב לאחר שפצצה שהוטלה על מרתפי המודיעין בארמונו של הצורר סאדם חוסיין העיראקי, גרמה לפיצוץ צינורות הביוב במרתף, ואלו שטפו את מרבית המסמכים שנבזזו מבתי היהודים ומביתו של רבי יוסף חיים. החיילים היהודיים שזיהו מיד כי מדובר בכתבי קודש טרחו להציל את הכתבים ממימי הביוב והוטסו לארה"ב שם טופלו המסמכים במקצועיות בכל הכתבים שהגיעו מארמונו של הצר הצורר, ולאחר סריקה ממוחשבת פורסמו באתר הארכיון הלאומי.

מטבע הדברים, חכמי הספריה הלאומית שלא ידעו להבחין בכתב 'חצי קולמוס' שנפוץ בין חכמי הספרדים, סברו לתומם שהמדובר בכתבים בשפה הערבית, ומכיון שכך כל הכתבים שנצלו מהשטפון הוכנסו למאגר ספרות בערבית ונותרו כאבן אשר אין לה הופכים.

בסיעתא דשמייא מיוחדת, אחד מהאברכים בישיבת 'כף החיים' בירושלים, שעסק בחיפוש דבר מה באתר הארכיון הלאומי, הקיש על מקלדתו ב'טעות' ספרה מסויימת ומיד נתגלה לפניו המאגר הענק של הכתבים שנכתבו כאמור ב'חצי קולמוס', ולאחר מספר שורות זיהה כי המדובר בכתבי רבי יוסף חיים בעל ה'בן איש חי'. ומכאן הדרך היתה קצרה לבשר את הבשורה למהדירי הספרים שנכנסו לעובי הקורה והחלו במלאכת הקודש בהדפסת הספרים שחלקם כבר עלו על שולחן מלכים בבתי המדרשות בארץ ובגולה.

קולמוס הלב

והיתה גם אסכולה אחרת בכתביו של רבי יוסף חיים: יצירתו הפיוטית העשירה שכללה כמאתיים פיוטים בקשות ופזמונים, מקצתם נתשמרו בקהילות ישראל, עד היום הזה. בקשות ופיוטים הרווויים בחרדת קודש, מלאי ביטוי לאהבת התורה שבערה בליבו, ובערגה כסופה לגאולה העתידה של עם ישראל מגלותו רבת השנים והתהפוכות.

שירתו המזהירה של הרי"ח, שהיה גם לאחד מגדולי הפייטנים של יהדות בבל, הרי היא רוויה בעולמות שלמים של רגש ודמיון, וכולם מיוסדים ומוקפים בדברי תורה וחכמה וברזי הח"ן. מבנה השירים, משקלם וחריזתם, הושפעה הרבה משירתם של פייטני ספרד, ובייחוד משירתו של רבי ישראל נג'ארה, ומשירי האר"י הקדוש וגוריו.

רוב מחרוזות שיריו של רבינו יוסף חיים הם מרובעות. ברם, יש שהן בעלות חמש או שש שורות ואף יותר. שירי תוכחות שחברם הרי"ח הם מסוג הפיוטים הנקראים בשירת ימי הבינים 'צימוד' – כלומר, הדלת והסוגר בכל בית מסתיימים במילים שהן דומות בצלילן אך שונות במשמעותן.

כך בפיוט שחיברו לכבוד כנסת ישראל, המתחיל בפזמון החוזר "איומה, קומי והתנערי". הוא קורא לכנסת ישראל להתנער "מתוך יון מצולות" ולהחיש, בסיעתא דשמיא, את גאולתה לארץ ישראל.

קומי אורי רעייתי

לך דרושה קראתי

אבנה לך בית תפארתי

אני אהיה לך חומה.

והפייטן קורא לא-להי ישראל בשיר אחר כי ישלח לעמו, שעדיין מפוזר ומפורד בגלות, עזרה וגאולה קרובה:

עד אנה יונה תצעקה

מבית חמדתה רחוקה

גולה וסורה, פזורה, אסורה, עשוקה

לך ה' שוקקה

מהר ושלח לה עזרה.

הרי"ח הקדיש פיוטים ופזמונים לכבוד השבת ולחגי ישראל, לשבעת אושפיזין קדישין, לשמחת תורה, לט"ו בשבט, לפורים, לפסח, לל"ג בעומר, לחג השבועות ופיוטים לאירועי מצוה. אודותם התבטא פעם הגאון רבי יעקב שאול אלישר זצ"ל בעל 'ישא ברכה' "האמינו לי, לא רק כאשר אני מעיין בספריו אני נדהם. אלא אף בשעה שאני מזמר אחד מפיוטיו – הנני מתעורר לתשובה שלימה".

בענין זה מסופר, שכאשר זכו להגשים את משאת נפשם להעלות מבגדד – ירושלימה, הרבנים הגאונים: רבי צדקה חוצין, רבי יחזקאל עזרא רחמים ורבי יעקב חיים סופר, זכר צדיקים לברכה. עלו ובאו תחילה למעונו של הראשון לציון הגאון רבי יעקב שאול אלישר זצ"ל בעל 'ישא ברכה', כדי להתענג מזיו תורתו ולהתברך מפיו. נפנה אליהם הרב יש"א ברכה, ושאל אותם "מדוע זה באתם אלי"?

– "באנו לחזות בנועם פניו". השיבו שלשת החכמים.

זקף הרב את עיניו ואמר להם: "הרי עמכם ריש גלותא דבבל, רבינו יוסף חיים, שאין כמוהו בכל העולם, ואתם באים אלי? האמינו לי, שלא רק כאשר אני מעיין בספריו אני נדהם, אלא אף בשעה שאני מזמר אחד מפיוטיו – הנני מתעורר לתשובה שלימה"…

אחד מפיוטיו שזכה לתהודה עולמית, הוא הפיוט הנפלא שכתב רבי יוסף חיים בעת ששהה על קברו של רבי שמעון בר יוחאי זיע"א שבמירון, שם היה שקוע כולו ורובו בספירות העליונות. פיוט שהתחבב על כל קהילות ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ומתנגן כיום בכל תפוצות ישראל, ובפרט ביום ההילולא של רשב"י "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי".

[באדיבות ידידי הסופר ר' בנימין כהן שליט"א נדפס בעיתון המבשר האי שתא]

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.