עודו צעיר לימים כבן שלש היה כשנתייתם מאביו. מבלי שאביו ידריכו, נטה שכמו לסבול עולו של תורה, למד בשקידה, וראה סימן ברכה בלימודו. אמו מסרה אותו למלמדים טובים, עד שאמרו שאינו צריך להם. ובעודו צעיר לימים למד בעצמו בבית המדרש. גודל התמדתו היה עד להפליא, למודו היה בקול נעים וחזק, מסופר: בעת שהתחיל ללמוד בבית המדרש שהיה סמוך לבית הכנסת דשם, עבדו פועלים נכרים בתיקון בדק בית הכנסת, ובאו לגבאים ואמרו: "שאי אפשר להם לעמוד ולבנות מקול הנער, הקול קול יעקב ששוקד על תלמודו כל היום".

רבינו רצה לקום בכל בוקר בשעה מוקדמת קודם אור היום, וביקש מאמו, שתעורר אותו, ואם מחמת איזה סיבה איחרה לעוררו היה מצטער עד מאד, והוכרחה להמתין עד עת קומו, ורק אחר כך הלכה לישן על מיטתה. ועליה נאמר (ברכות יז:) הני נשי במאי קא זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא, כי היא טרחה בעצמה בטירחה מרובה שיגדל בנה לאילן גדול בתורה ויראה.

אמנם רבינו לא מצא מנוח בבית המדרש, כי לא היה לו שם חבר, לכן עזב את בית אמו ונסע לבית זקנתו הרבנית לעיר בוסק, שם למד אצל הראב"ד הג"ר זלקא ויינרעב זצ"ל. משם נסע לפודקמין ולמד בישיבת המרא דאתרא שם. באותו תקופה קיים רבינו את המשנה (אבות פ"ו מ"ח) וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, כי לא היתה לו אכסניה כראוי מחמת חסרון כיס.

פרק האיש מקדש

שמע של רבינו יצא לתהילה בכל הסביבה, ונכבדות דיברו בו. זכה בו הנגיד רבי מרדכי אריה שליט זצ"ל מסאסוב, ולקחו לחתן לבתו מרת גיטל שיינדל. רבי מרדכי אריה הבטיח להחזיקו על שלחנו כדי שיוכל לשקוד על התורה והעבודה כאוות נפשו בלי שום מניעות. עוד קודם החתונה העניק לו מממונו, כדי שיוכל ללמוד מתוך הרחבה. אמנם אבי הכלה לא זכה לשמוח בשמחת התורה, כי נפטר באותה שנה לפני זמן הנשואין. אולם אם הכלה עשתה רצון בעלה ומילאה אחרי כל התחייבויותיו, הכינה דירה נאה וכלים נאים לחתנה, וכלכלה אותו בכבוד.

אחרי החתונה ישב רבינו בעיר סאסוב, והוסיף תורה על תורתו וקדושה על קדושתו. כח הריכוז שלו היה להפליא, בשעה שישב ולמד שכח מן העולם ומלואו, יושב היה שעות ארוכות ומתעמק בסוגיא שלפניו, מבלי לחוש באנשים שנכנסו לחדרו. קודם חצות הלילה לא נח על משכבו, ובשעה ארבע בבוקר קם והלך לבית המדרש ללמוד, עד זמן תפלת שחרית.

ענותנותו

רבינו הסתיר את גדולתו בתורה. לעתים תכופות נהג לנסוע לבעלזא להסתופף בצל הקודש של הרה"ק המהר"י מבעלזא זי"ע. נהוג היה שתלמידי חכמים ורבנים שבאו לבעלזא, נכנסו לבקר אצל בנו הרה"ק מהרי"ד זי"ע, ופלפלו עמו בתורה, והיה המהרי"ד מקרב אותם, אולם רבינו הצניע את עצמו, הלך ללמוד בבית המדרש בהצנע לכת, ולא הלך אליו, לכן לא הכירו המהרי"ד.

בשנת תרמ"ז היה עליו להתייצב בעיר ברארי לפני ועדה רפואית צבאית, כדי לקבל פטור מהצבא, ומסיבה כל שהיא לא התייצב בזמן, יעצוהו ידידיו להתייצב בעיר בערזאן, והיה חייב לשהות בבערזאן פרק זמן עד שיקבל רשות להתייצב שם. בכל ימי שהותו שם היה יוצא ונכנס בבית האב"ד דשם הגאון מהרש"ם זצ"ל, שכיבדו וחיבבו מאד, כי הכירו לגדול בתורה מהמכתבים ששלח אליו זה כמה שנים. באותו זמן נסע המהרש"ם מביתו, וביקש מרבינו שישב בביתו בזמן העדרו מן העיר להורות הוראה יחד עם חתנו הגאון ר' שמעון זצ"ל. כאשר שב המהרש"ם לביתו ציוה לתלמידיו שיאמרו לרבינו שיקבל סמיכה ממנו, ושמע בקולו, וכתב לו המהרש"ם סמיכה כאחד מגדולי ישראל.

באותו פרק בא לבערזאן אחד מנכדי הרה"ק מבעלזא לקבל סמיכה מהמהרש"ם, אמר לו הגאון: "היה כאן אחד מחסידי בעלזא הר' יעקלי מסאסוב, והוא גדול בתורה ויראה, וראוי להיות מורה הוראה בישראל". כאשר שב הנכד לבעלזא, סיפר להרה"ק מהרי"ד את דברי המהרש"ם, התפלא המהרי"ד: "אברך שכזה בא לבעלזא ואני איני מכירו"? ופקד למקורביו שכשיבא רבינו לבעלזא, יאמרו לו שיכנס אליו. בבוא רבינו לבעלזא לראש השנה נקרא לבית המהרי"ד, ופלפל עמו הרבה בתורה בחיבה יתירה.

בשנת תרמ"ז פרצה שריפה גדולה בעיר סאסוב, כמעט כל בתי העיר נשרפו, ובתוכם גם בית חמותו וכמעט כל רכושה, ואוצר הספרים של רבינו עם הקונטריסים שכתב בהם את חידושיו. חמותו החלה לבנות בית חדש אך מצבה החומרי, לא היה טוב, כי רוב רכושה ירד לטמיון, והיה קשה לה מאד להחזיקו על שולחנה, אף על פי כן לא אמרה לו דבר, רק בקשה מבתה, שתאמר לבעלה לחפש משרת רבנות. אך גם היא לא רצתה לדבר עמו מזה, שלא יטרידוהו מלימוד התורה אף בשעת הדחק כזו. אבל הוא בעצמו הבין שעליו לחפש מקום פרנסה, ושם ה' מבטחו.

תמיד היה רגיל על לשונו מאמר בן עזאי (יומא לח.): בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלא נימה. וכפירוש רש"י שם, לא ידאג אדם לומר פלוני יקפח פרנסתי, כי על כרחך בשם יקראוך לבא ולשוב במקומך, ומשלך יתנו לך, כלומר לא משלהם יתנו לך מתנה, אלא מזונות הקצובים לך מן השמים.

על כס הרבנות

הרה"ק ר' שלמה מסאסוב זצ"ל השתדל בעבור רבינו בעיר פרוביזנא עם מנהיגי הקהילה לקבל את רבינו לרב בעירם. כשקיבל את הצעת הרבנות דפרוביזנא, שאל בעצת רבו הרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע, והסכים לכך. מקודם כבר שאל רב גדול את הרה"ק מבעלזא על רבנות זו, וענהו: "רבנות הזו אני צריך לאחר".

מיד בבואו לעיר ביצר רבינו את חומת הדת. מסופר: סמוך לבואו אירע, שמלמד אחד סידר קידושין לכהן שנשא גרושה, כאשר שמע רבינו מזה, אף כי עדיין לא הכיר את אנשי העיר, ועוד לא נתבסס ענין הרבנות, לא נח ולא שקט, ושלח לקרוא את השו"ב דמתא הר' בנימין שכטר זצ"ל, לעוררו על זה. אמר לו השו"ב: "שהזוג המה פחותי ערך, ויען כי כבודו עוד זר כאן, ויש לו מתנגדים, הוא ממש פקוח נפש להתגרות בהם".

אך רבינו לא שת לבו לדבריו, וקרא להגאון רבי אהרן בארטפעלד זצ"ל שהכירו מבעלזא, וסיפר לו את אשר קרה, אך גם הוא אמר לו: "שאי אפשר לעת עתה לעשות דבר, כי הלא פיקוח נפש יש בזה". כששמע את דבריו נתמלא ריתחא דאורייתא בדברים היוצאים מן הלב: "איך יכולים לראות שעוברים על איסור תורה ולשקוט". נתרגש הרב ר' אהרן מאד מדבריו, והבטיח לעמוד לימינו בכל האפשר. מיד קיבל רבינו על עצמו מצות לא תגורו מפני איש, ונתן צו בעיר שכל מי שיש לו בן שלומד אצל המלמד המסדר קידושין, יקח אותו ממנו, כי אסור לו להיות מלמד, ואף כי המלמד היה זקן, וכל בני העיר היו תלמידיו, בכל זאת שמעו כולם לדברי הרב, ולקחו ממנו את כל התלמידים. ביום השני השכם בבוקר בא המלמד וקיבל נזיפה מרבינו, והתנצל על אשר שגג לעשות. אז ראה רבינו כי ה' עמו.

בערב שבת נתן רבינו צו לגבאי בית המדרש בו התפלל העבריין, שאם יבא להתפלל יעזבו כל הקהל את בית המדרש, כי על פי דין תורה הקדושה אסור להתפלל עמו, וכן היה כאשר בא לבית המדרש יצאו כל הקהל, והוא נשאר לבדו. ראה העבריין כי כלתה אליו הרעה, והלך לביתו, ואחר שבת גירש את האשה הפסולה.

כמו כן תיקן ענין השחיטה בעיר. רבינו הרים את קרן התורה בעיר אצל בעלי הבתים, וגם הקים ישיבה. כל שנה ביום אחרון של פסח נתן רבינו קידוש בבית המדרש, על שזכה שלא היתה שאלה על חמץ בפסח בקהלתו. ביתו היה פתוח לכל איש קשה רוח, ורבים נהרו אליו להנות ממנו עצה ותושיה.

בתחילת כהונתו בפרוביזנא, נסע לשבות שבתו בטשורטקוב הסמוכה, לקבל פני הרה"ק ר' דוד משה זי"ע, ונתקבל בכבוד גדול ע"י הרבי, ובנו תפארת ישראל זי"ע, שם נפגש עם הגאון ר' מאיר אריק זצ"ל, ופלפל עמו בתורה ונתקשרו בידידות עזה. הרה"ק מטשארטקוב העריץ מאד את רבינו, ודיבר הרבה בשבחו, וכל שאלה שאירעה בבית הרבי שלחו לפרוביזנא אל רבינו.

מרביץ תורה לעדרים

תלמידים רבים נהרו מרחוק אל ישיבתו, לקבל לקח מפיו, ויצאו מבית מדרשו גדולים בתורה, מורי הוראה בישראל, ויראי ה'. בכל יום ויום באו חבילות מכתבים מרבנים ות"ח שכתבו אליו מכתבי תורה, הן בשאלות הלכה, הן בפלפול, והוא השיב כהלכה לכל שואל. מכל הגליל באו לפניו לדין תורה, וכמה פעמים נקרא לעיירות הסמוכות להכריע בסכסוכים שפרצו שם בענין השוחטים, וכן לדון בדיני ממונות, כי ידעו שאמת ליעקב.

סיפר הגה"ח ר' יוסף שטייכל זצ"ל: "בבחרותי רציתי לגלות למקום תורה, והייתי מסתפק, אם לנסוע לישיבת הגאון מפרוביזנא זצ"ל, או לישיבת גאון פלוני. נכנסתי לשאול את פי הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע, והשיב: "בדורנו הרב מפרוביזנא הוא גדול הדור". מזה הבנתי שעלי לנסוע לפרוביזנא, וכן עשיתי".

כאב רחום דאג רבינו לתלמידיו לכל מחסורם. כשהגיעו לפרקם, השתדל למצוא להם שידוכים הגונים. הוא התנגד למנהג אכילת 'ימים' אצל בעלי בתים, שהיה נפוץ בימים ההם. לכן חייב היה כל תלמיד מחוץ לעיר למצוא לעצמו אכסניא קבועה בשכר אצל משפחה יהודית. ורבינו נתן לו קיצבה כספית לצורך זה משנתרבו ספסלים בישיבה וההוצאות גדלו, החלו להתרים לישיבה, גם מחוץ לפרוביזנא.

הרבה תלמידי חכמים באו אליו לקבל סמיכה. סיפר נכדו ותלמידו הגאון רבי שמואל הורוביץ זצ"ל אב"ד תל חנן: "זכורני שפעם אחת בא אברך תלמיד חכם להבחן אצלו, ולפני שנכנס אל רבינו, היה מפוחד מאד. חששתי שמא מחמת הפחד לא יזכור תלמודו, ויכשל בבחינה, לפיכך נכנסתי לזקיני, וסיפרתי לו על כך. כשמעו כאב לו הדבר מאד, קרא לאברך והתחיל לפייסו בדברים רכים, כדבר אב אל בנו: "למה לך לפחד ממני, אין אני רוצה להכשילך, ולצער אותך, רק להראותך דרך הלימוד בתורתינו הקדושה, ושלא תכשל ח"ו בהוראת איסור והיתר", ונחה דעתו של אותו אברך.

לכל בשרו מרפא

סיפר נכדו הגאון רבי שמואל: בימי נעוריו ארע לו שניחר גרונו, ולא יכל להוציא הגה מפיו. הרופאים בעירו לא ידעו פשר הדבר. אחד אמר שזה מהלב, ואחר אמר שזה מהריאה, ונעשה רעש בעיר שהרב חולה מסוכן ר"ל. באו אליו נכבדי העיר ונתנו לו סכום כסף הגון כדי שיסע למקום מרפא להעלות ארוכה למכתו. שמע להם רבינו ונסע. בעברו דרך עיר לבוב הלך ברחוב, וראה שלט על בית מסוים שגר בו רופא גרון. נכנס רבינו אליו, וסיפר לו על צרתו. הרופא בדקו היטב, ואמר לו: שאין לו מחלת לב, ולא מחלת ריאות, אלא מפני שמדבר הרבה בקול רם, כי כשלמד היה נשמע קולו בכל השכונה, עלתה יבלת על מיתרי הקול, וזה גורם לצרידות. את היבלת אפשר להסיר על ידי ניתוח, אם יחליט הרב לעשות את הניתוח אקבע לו זמן בבית חולים בעוד כמה ימים. שאלו רבינו: "האם אפשרי לעשות את הניתוח בביתך בתשלום מיוחד"? השיב הרופא: "כן"? אמר לו רבינו: "אני כבר החלטתי לעשות את הניתוח, ואבקש לעשותו עכשיו". התפלא הרופא על אומץ לבו, ונענה לבקשתו. אחרי הניתוח קם ודיבר כאחד האדם. הרופא ציוה עליו להשאר בלבוב, ולבא לבדיקה בעוד שבוע ימים, ובינתיים לא לדבר כלל. אולם כשנודע לאנשי העיר, שרבינו נמצא בעירם, באו תלמידי חכמים לבקרו, ולדבר עמו בדברי תורה. ודיבר עמם, ואמר: "ששיחה בדברי תורה לא תזיק לו, שהרי על התורה נאמר (משלי ד כב) ולכל בשרו מרפא", וכן הוה, מאז לא סבל יותר מצרידות.

בנו הגאון אב"ד בנילא סיפר: בסוף מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ח נסעתי יחד עם אאמו"ר לקבל פני הרה"ק המהרי"ד מבעלזא זי"ע, שישב אז בראצפערד שבהונגריא. וקבלתי מכתב מאחותי מפרוביזנא, שאסע עם אבינו מראצפערד לבודאפעסט לדרוש ברופאים, כי הרופאים בעירו אומרים שנחלש לבו. ובפולין אי אפשר לנסוע כי עדיין שעת חירום. סיפרתי זאת להרה"ק מבעלזא. והשיב לי: "מה מבינים הם על לב יהודי כזה, אני אומר לך שאביך יש לו לב טוב, ואינו צריך לרופאים". ומאז ועד אחרית ימיו לא סבל רבינו על לבו.

אף שהיה רבינו דבוק מנעוריו בצדיקי בית בעלזא, נסע לפרקים גם לאדמו"רים אחרים. כשהמגיד מטריסק זי"ע היה במחוזו נסע אליו. כשהרה"ק ר' דוד מטולנא זי"ע השתקע בבראד, נסע לשבות אצלו. דרכו בחסידות היתה לקבל השפעה מכל צדיק אמת, והשתדל להרחיק פירוד לבבות ששרר בין כתות שונות של חסידים, ולהשכין ביניהם שלום וריעות. בהיותו מבקש האמת לא סבל חסידים שוטים האומרים שרק רבם הוא צדיק אמיתי, ואין מבלעדו צדיקים בדור. גם לא היתה דעתו נוחה מאותם המגזימים בגדולת רבם. בפרוביזנא היה דר חסיד אחד שהיה אומר: "אלמלא היה ברור לי שהרבי במדריגת הנביאים, לא הייתי נוסע אליו". שחק עליו רבינו ואמר: "הראיתם בעל גאוה שכזה, לא מתאים בשבילו רבי שאינו במדרגת הנביאים".

אחרית ימיו

באלול שנת תרצ"ט פלשו הגרמנים ימ"ש לפולין, וכבשו בהתקפת בזק עיר אחרי עיר. רבבות יהודים ברחו לגליציא המזרחית שעדיין לא נכבשה על ידי הגרמנים. יהודים רבים הגיעו לפרוביזנא. רבינו נתן להם את כל מה שהיה לו, חילק ביניהם את מצרכי המזון שהיו בביתו, וגם את מטתו מסר להם.

כאשר באו הגרמנים הארורים לפרוביזנא בקיץ שנת תש"א, קרא מפקדם לרבינו, וציוה עליו שיגזוז את זקנו, ושיקרע ספר תורה, ואם לאו יהרגנו, בבית רבינו היתה תאניה ואניה, כי יראו מאד, שכיון שנתנו הרשעים עיניהם בו שוב לא יחזור לביתו. אבל הוא בגודל בטחונו בה', ענה לרשע: "עשה עמי כרצונך, אני לא אעשה דברים אלו". פתאום נפל פחד על הרשע, ופטרו לביתו בשלום, וחי עוד שתי שנים, והיה שקט בעיר בדרך פלא, כי החריבו הרבה עיירות ונהרגו אלפים מישראל בסביבה ההיא. תלמידו הגאון ר' יעקב רינגל ז"ל אב"ד הוסיאטין, כאשר הגיעה הגזירה לעירו, אמר: "אני נוסע לפרוביזנא לרבי הגאון, ושם לא אירא, כי שם לא ישלוט הרע", וכן היה, כי כל זמן שרבינו היה חי לא שלטו ידי זדים בקהלתו.

למרות כל התלאות והבהלות, ישב ועסק בתורה, והתפלל כדרכו בקודש. ביום י"ד אלול תש"ב, היתה אקציה בגיטו טשורטקוב, אלפיים יהודים נשלחו למחנה ההשמדה, ושש מאות יהודים הרגו הנאצים בעיר עצמה הי"ד, השמועה הנוראה הגיעה לאזני רבינו, ומחמת גודל צערו וכאבו מצערן של ישראל נחלש מאד לבו הטהור, ולמחרת היום יצאה נשמתו בטהרה. כל תושבי פרוביזנא הרגישו את השבר הגדול שהשברו, כי נפלה עטרת ראשם בעת צרה שכזו, כל הקהל מנער ועד זקן הלכו אחר מטתו, הספידוהו חתניו הגאונים ותלמידו הג"ר יעקב רינגל אב"ד הוסיאטין. ומנוחתו כבוד בפרוביזנא.

רבינו הלך למנוחות ובני העיר לאנחות, כי אחרי זמן קצר נלקחו למחנה ההשמדה, בי"ט תשרי תש"ג הי"ד, גם את אוצר הספרים של רבינו וכתבי יד קדשו לקחו הרשעים ושלחו לארץ אשכנז, חבל על דאבדין כמה חלקים שו"ת שהשיב לשואליו הרבים, דבר ה' זו הלכה, חיבור גדול שו"ת צור יעקב חלק שני כבר היה באמצע ההדפסה, ונאבד, ה' ימלא חסרוננו.

צאצאיו

רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים, ואלו הן צאצאיו מזווגו הראשון מרת גיטל שיינדל ע"ה: בנו בכורו הגה"ק רבי מרדכי אריה זצ"ל אב"ד בנילא, בבוקובינה. בתו מרת רבקה ע"ה, אשת הגאון רבי אליעזר ליפא שליט"א אב"ד יעזירנא. בתו מרת סערקי ע"ה, אשת הגאון ר' אליהו קאליך זצ"ל, נכד הרה"ק בעל עטרת צבי מזידיטשוב זי"ע והרה"ק ר' יודא צבי מסטרטין זי"ע. זוגתו מרת גיטל שיינדל נפטרה בצעירותה בפרוביזנא. צאצאיו מזיווגו השני הרבנית מרת בת ציון הי"ד: בתו מרת גיטל ע"ה, אשת הגאון ר' דוד שלום לנדוי, נכד הנודע ביהודה, והאריה דבי עילאה. בתו מרת מלכה ע"ה, אשת הגאון ר' משה הורוויץ, בן הרה"צ ר' אברהם צבי מבייטש זצ"ל, נכד הרה"ק בעל אמרי נועם מדזיקוב זי"ע, והרה"ק בעל דברי חיים מצאנז זי"ע. בתו מרת פרידא ע"ה, אשת הגאון ר' יהושע ברוך זלטנרייך זצ"ל, נכד הגאון בעל מנוחת אשר זצ"ל.

כל בנותיו עם בעליהן ויוצאי חלציהם נשלחו למחנה ההשמדה, ונהרגו על ידי הגרמנים ימ"ש, בודדים קפצו מהרכבת וברחו ליערות, אך גם הם מתו מרעב וממחלות. לפליטה נותר בנו בכורו הגאון ר' מרדכי אריה, שניצל מן המלחמה עם בני ביתו, (חוץ מבנו הגאון ר' משה שנפטר בגלות טרנסניסטרא הי"ד), ועלה לארץ ישראל, וזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצות הולכים בדרכי אבות.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן

מקורות: נפשות חסידיו, נערך ע"י נינו הגאון רבי אברהם יעקב בומבך שליט"א. וגליון בית יוסף להבה דושינסקיא.

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.