הערת אזהרה, אם אתם מסוג האנשים שלא אוהבים לקרוא דרמות הנפתחות במילים "גם אני היייתי שם" – חושו חופשי לדלג על השורות הבאות. חיש חש, תגללו עם העכבר, והתפטרתם. כי האמת, שאולי עוד כותבים רבים יכתבו ויתארו את הרגש הזה, את "הייתי שם" הנדרש. הנה הייתי שם שלי.
הייתי שם. בצומת הרחובות בר אילן שמואל הנביא, יום ראשון, ט"ו אלול, תשע"ט. הייתי, היה עצום. בתחילה, מודה, חשבתי שהפעם הכנס ייכשל. אנשים עייפים, עוד כינוס בחירות, ו"ממילא כולנו מצביעים ליהדות התורה, אז למה להגיע". (או ש"ס, כמובן, אין הבדל אמיתי למי משתי המפלגות מצביעים).
הייתי שם. ביחד עם כולם. סופג לתוכי את העוצמות המבעבעות, את הרתיחה, את העזות דקדושה שהקיפה קהל רב כחול אשר על שפת הים.
הייתי שם.
בתחילה, הרחוב היה חצי ריק. אנשים שוטטו אנה ואנה, חסרי מעש. הביטו באי עניין בילדים קטנים על המרפסות הנאבקים לתלות שלטי חוצות ענקיים ועליהם תמונתו של גדול הדור, הגר"ח קנייבסקי שליט"א, וסיסמאות בחירות.
בהמשך, התפללו מנחה. סביב כל איש היה אוויר, ספייס, מקום. לא היה עומס. מרחוק, במעלה רחוב בר אילן, ניכר שהגעו כמות גדולה של אנשים, אך זאת ותו לא.
ואז התחילה העצרת.
*
ראשון הדוברים היה ליצמןנינו, נחוש ולוחם עשוי ללא חת כתמיד, מסעיר את חושי הצעירים כתמיד. שר הבריאות העשוי ללא חת, האיש ששמר את הצעטלע של ציפי לבני ונהג להביך אותה בכל הזדמנות כשהוא מנופף בפתק מולה, מעשה מרדכי הצדיק בהמן הרשע. ליצמן שלנו, שאבוי לאיש שיכריז עליו מלחמה.
ואחריו עלה משה גפנינו. האיש והרטוריקה הלוחמנית. ו… אח, האיש יודע לעשות את עבודתו. יודע גם יודע. כאשר גפני החל לדבר, הרחובות היו דחוסים. לא היה מקום לנשום, לזוז, לגרד את הרגל. כלום. דבוקת אנשים אדירה, עשויה עשרות אלפים.
וגפני הרים את הדבוקה הזו. הוא שאג, האשים, הבעית, דיבר, רעם, התפלמס, גער, העיר, האיר, הבטיח, והקהל העלה אדים מרוגשים.
אישית, נהניתי מכל רגע. יש משהו נפלא בלהיות חלק מקהל עצום ורב, לחוש חלק ממשהו גדול. להיות חלק מעשרות אלפי אנשים שצועקים בהתלהבות ילדותית בוזזזז לשמע השם יאיר לפיד, או בוזזזזז עמוק ומהדהד למשמע שמו של אביגדור ליברמן המצהיר. נו, האיש שלא עשה כלום מעולם, אבל זה לא הפריע לו להצהיר הצהרות צ'רצ'יליאניות. נו, זה שהבטיח לפוצץ את סכר אסואן במצרים, או לחסל את הנייה תוך ארבעים ושמונה שעות.
בנוסף, היה עונג עצום לראות את הקהל כולו. בחורים ספרדים נמרצים, חסידים וליטאים, ישישים ואפילו מספר ג'ינג'ים סמוקים. ערב רב כביר, מגוון רבגוני מכל קצות הקשת החרדית. אלו באו כדי לראות את אדמור"ם, אלו באו כדי לשמוע את ראש ישיבתם, אלה באו כדי להתחבר למשהו, ואלה באו כדי לראות שר התורה. כולנו, האמת.
וזה מוליך אותי לרגע השיא, כאשר הקהל הבין כי רבי חיים מגיע.
טרם אמשיך, אקפוץ ללא כל בושה אל התמונה הבאה.
האם הינכם מזהים את האיש בתמונה?
אם כן – מגיע לכם פרס. כי מעטים האנשים המכירים את דמותו.
ומי בתמונה? מר ברל כצנלסון, אבי אבות מפלגת העבודה.
ואיך ברל המנוח קשור?
כי כשראיתי את ר' חיים שליט"א על הבמה, ואת ההתרגשות והתסיסה מכל עבר, את האש בעיניים של כולנו, את גלי הרטט בקהל, כולנו נעמדים על קצות נעלינו ומנסים לראות טוב יותר את רבי חיים – הבנתי כמה טוב לנו.
איזה כיף לנו שיש לנו מנהיג, בשר ודם, ההולך על אותה אדמה שאנו צועדים עליה – אך ראשו בשמיים.
כי בזמן שלמפלגות אחרות יש מנהיגים דגולים בגבוה הדשא, אנשים חסרי מעש או כישורים מיוחדים, ואין להם אלא להתלות באילנות עתיקים ומיובשים, ולטעון שהם ממשיכי דרכם, דוגמת בן גוריון או ברל כצנלסון – לנו יש דמות. דמויות. מלאכים בדמות אדם.
מפעים להבין שאצלנו, יהודי ישיש הוא המודל לחיקוי של בני הנוער או ישישם אחרים. חכמי הדור, עיניהם של ישראל, מארי תורה והלכה.
אינני יודע בשעה זו מה תהיינה תוצאות הבחירות, או מה תהיה ההשפעה הפוליטית של העצרת, אך אלו הדברים הזניחים, הקלים, הבלתי משמעותיים.
כי האירוע היה גדול יותר מכל הבחירות, מכל האנשים הקטנים שיזמו ודחפו לקיום הבחירות.
מופע של קידוש השם, של טהרה, של איחוד לבבות גדול.
הייתי שם, ראיתי.
(צילום ברל כצנלסון: ויקיפדיה)
מדהים. פשוט יפה גם התיאור וגם התוכן.
הייתי שם וזה מה שהרגשתי בדיוק.