הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • רבי אפרים הכהן זי"ע

אחת מדמויות ההוד של ירושלים העתיקה, היא דמותו של הארי שעלה מבבל. מראשי החכמים שבישיבת פורת יוסף ומגדולי המקובלים שבדורו היה הגאון רפי אפרים הכהן זצוק"ל.

חכם אפרים נולד בבגדאד שבעיראק לחכם מנשה ולאמו מרת שמחה זלכה.

כבר בילדותו התנכר נער, ועוד בהיותו עול צעיר לימים נכנס לפני ולפנים והחל לשקוד על תלמודו בישיבת מדרש בית זלכה של הגאון רבי עבדאללה סומך זצוק"ל שאך לא מכבר חל יום השנה לפטירתו.

בשנותיו בישיבת 'בית זליכה' למד חכם אפרים אצל רבו, ראש הישיבה רבי אברהם דנגור, אך לא הסתפק בכך. בעודו צעיר לימים כבר החל את דרכו בעולם הקבלה אצל רבו, רבי שמעון אגסי שהיה מגדולי בבל בעת ההיא זאת לאחר שראה את גדולת תלמידו זה. על אף גילו הצעיר של חכם אפרים הכהן שמו יצא למרחקים כעילוי גדול.

במשך שנותיו בבגדד הסתופף הוא בצילם של האריות שהיו בבבל ובראשם ריש גלותא מרן ה-'בן איש חי' רבנו יוסף חיים זצוק"ל שאצלו היה כבן בית ועליו התבטא כי "בנער אפרים חבויה נשמה גדולה אשר עתידה לזרוח ולהאיר בשמי היהדות".

עוד בצעירותו כאשר היה חוסה בצילו של האילן הגדול מרן רבינו יוסף חיים מבגדד זיע"א, התאווה לקיים משנה זו של 'הוי מתאבק בעפר רגליהם' כפשוטה ולזכות ולנשק ולו פעם אחת את נעליו של רבינו יוסף חיים, אלא שמתיירא היה שלא יקפיד עליו רבו, והנה דרכו של רבינו יוסף חיים הייתה שבשעה שהיה מוסר את שיעורו הקבוע בשבת, היה חולץ את נעליו טרם עלותו על הדוכן, ואחר היה יושב בשיכול רגליים וכך היה מוסר את שיעורו, ובאחת השבתות עלה בידו של רבי אפרים להידחק ולעמוד בסמוך לדוכן, ומיד לאחר שחלץ רבינו יוסף חיים את נעליו, נטלן וקרבן לפיו ונשקן בחרדת קודש, והיה שמח שמחה גדולה על שזכה לקיים דברי חכמים.

העלייה לארץ הקודש

בחודש אב ה'תרפ"ד עלה חכם אפרים לארץ הקודש. בספר "חכמי – בבל" מאת הרב שמעון שר שלום בפרק העוסק ברבי אפרים הכהן, מובא ציטוט מתוך הספר "פני – משה" של הגאון רבי משה יחזקאל צאלח, תלמידו של רבי שמעון אגסי, בו הוא מספר על עליתו של ר' אפרים הכהן לישראל, וכך הוא כותב בספר: "הנה ביום ג' לשבת קודש, י"ב לחודש אב שנת תרפ"ד, נסע ידידנו חכם רבי אפרים הכהן, מעיר בגדד לעיר הקודש ירושלים תובבא. ויצאו חכמי העיר ללוותו עד העיר פלוג'ה, ושם ערכו לכבודו סעודה, ובתוך הסעודה ביקש חכם אפרים מהרבנים שכל אחד יאמר דבר – תורה על הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", וכך היה שכל אחד פרש את הפסוק הזה בדרך הסוד…".

עם עלייתו ארצה השתכן חכם אפרים בעיר העתיקה בירושלים שם החל ללמוד בישיבת 'פורת יוסף' אצל ראש ישיבת המקובלים רחובות הנר, המקובל רבי חיים שאול הכהן דוויק, אשר שימש מלפנים כרבה של חלב שבסוריה.

בהמשך שימש חכם אפרים בעצמו כראש ישיבת המקובלים שעל ידי 'פורת יוסף' במשך 20 שנה.

במשך תקופה מסוימת שימש כמלמד בתלמוד תורה "תורת אהרון" בשכונת בית ישראל שבירושלים, עם עליתם של עולי עיראק לישראל לאחר פרעות תש"א כתתו ר' אפרים ר' בן ציון חזן ור' סלמאן מוצפי רגליהם ממעברה אחת לאחרת, עודדו את העולים ודאגו לחזקם ולסייעם ככל האפשר בגשמיות וברוחניות. בסוף ימיו התגורר רבנו בשכונת קטמון, ומדי שבת היה דורש בבית הכנסת "אוהל רחל" זאת לצד לימודיו בישיבת "שושנים לדוד".

בכל יום חמישי היה מתקיים שיעור בחכמת האמת בביהכנ"ס שושנים לדוד, והיו מתאספים שם חכמי המקובלים וזקניהם והיו עוסקים בצוותא בספר הק' 'עץ חיים', והנה באחד הימים הגיע לשם חכם אחד והתחיל לפרש הדברים בדרך של פלפול וקושיות, על פי דרכו של אחד מגדולי החכמים שחברו חיבורים בתורת האר"י, ורבי אפרים מטבעו היה שתקן ועל פי רוב לא היה משמיע את קולו, אך באותה שעה כששמע את דברי אותו חכם, מיד הרים את קולו וגער בו שאין אנו לומדים תורת הקבלה לפי דרכו של אותו מחבר אלא דרכנו היא לפי רבינו הרש"ש, ואף שהדברים הללו נראים יפים ומושכים את לב הלומד, בהיותם על דרך הפלפול כלימוד הנגלה, מ"מ בלימוד הקבלה א"א ללכת אלא לפי המסורת. קשר עז היה לו לחכם אפרים עם מרן רבנו הגדול, הגר"ע יוסף זצוק"ל והיה הוא לגדול העומדים לימינו של מרן זצוק"ל בעת שהחל למסור את שיעוריו על סדר ה-'בן איש חי' והעלה להלכה פסקים שונים מדברי רבנו יוסף חיים. הבבלים, שעל דעתם נמנה גם מרן זצ"ל כעסו עד למאוד וחרון אפם גבר נגד מרן שהיה אז צעיר לימים. הם הרבו להשמיצו ולרדת לחייו עד שהוא נפל למשכב. מי שנחלץ לעזרתו באותם הימים היה רבי אפרים הכהן שכאמור נחשב לבן בית בביתו של בעל ה-'בן איש חי' ומשראו זקני העדה את הגיבוי הנחרץ שהעניק חכם אפרים למרן הגר"ע יוסף זצוק"ל שוב לא ההינו לעשות עוז ולהמשיך את הרדיפה כנגדו. בהיותו כבן שבעים חלה רבנו אפרים במחלה קשה ממנה לא קם. ביום שבת, ג' בתשרי ה'תשי"ז, התבקש חכם אפרים לעולם האמת ומקום מנוחתו כבוד בהר המנוחות.

ההספד שנכתב שבע שנים לאחר מכן

שניים מילדיו של חכם אפרים נפטרו בחייו אולם מלבדם עוד הותיר אחריו זרע ברך השם כשבראשם

עומד בנו, נשיא מועצת חכמי התורה מרן ראש הישיבה הגר"ש כהן שליט"א. שבע שנים לאחר פטירתו של חכם אפרים, בערב חודש אלול תשכ"ג התיישב בנו חביבו, 'חכם שלום' וכתב מעט מזעיר על אביו הגדול תוך שהוא מתקשה לכתוב בשל קושי הפרידה. "במלאת שבע שנים לפטירתו, הנני עומד מזועזע מרגש של כבוד והוקרה, והכרה מלאה את מור אבי זצ"ל, לכתוב שורות אחדות לזכרו, ממה ששמעתי ממנו, ומה שעיני ראו בו" פותח נשיא המועצת את תיאורו ועובר לפר על שנות הילדות של אביו והכמיהה לעולם הקבלה "הוא נולד בשנת תרמ"ה בעיר בגדד ובקטנותו חונך בבית המדרש, ובהיותו בן ח"י שנים התחיל בלימוד הקבלה בינו לבין עצמו, ובמקרה נודע הדבר להרה"ג המקובל האלקי ר׳ שמעון אגסי זצ"ל, הידוע ומפורסם למקובל גדול, ואמר לו חדל לך כי לא תוכל עשוהו לבדך. אף הוא השיבו, האם יואיל כב' לשאול אותי בכך וכך דפים שלמדתי. והתחיל לשאלו וראהו כמעיין המתגבר שלא השמיט שום דבר מכל אשר למד ובהבנה מלאה. ומאז מצא חן בעיניו וקבע ללמוד אתו כמה לילות בשבוע עד חצות. וכך למדו שש שנים רצופות." "באותו גיל ובאותו זמן הוצרכו הוריו לעזוב את העיר והלכו לעיר אחרת מפאת מצבם הקשה. והדבר הזה הביאו במבוכה, האם ללכת אתם או לאו, כי העיר אשר הלכו, אין בה לא מדרש ולא חכמים, ומאידך מהיכן יתפרנס, כי מהפרוטות שהיה מקבל מביהמ"ד לא יכול היה להתקיים אפילו בדוחק. וע"כ הלך ושאל את הגאון הגדול הידוע רבנו יוסף חיים זצ"ל מה לעשות כי הוא היה מאוהביו וממקורביו ביותר, והגאון הנ"ל היה מעריצו מאוד עד שהיה אומר לו חביבי, בכל עת ובכל שעה שתרצה לבא אלי, תוכל לבוא, כי כבר

צוויתי לביתי שכאשר אתה בא אלי אפילו אם אני ישן תעירני בשבילך, ובעבור הקשר הנפשי הגדול שהיה ביניהם העז והלך לשאול עצתו, הרב נענה לו ואמר: "אל תלך אתם וה' יעזור". וכן עשה. והנה לתקופת השנה הגיע למצב קשה מאוד מבחינת כלכלתו, ועבר עליו חודש של צרות צרורות. הגיעו מים עד נפש ממש". מרן חכם שלום מעדיף לדלג על הצרות שפקדו את אביו באותה העת "לא אוכל להעלות הפרטים על הכתב, אבל כאשר אני נזכר מזה רעדה אחזתני. ובאותה שעה שסיפר לי זלגו עיני דמעות" הוא כותב בהספד. לא קלה הייתה היא ההחלטה להיוותר בדד מאחור, המניע שגרם לצרות הקשות שפקדו את חכם אפרים היה כמו במקרים רבים אחרים – הכסף "כל זה מפני עדינותו שלא רצה לקבל פרוטה משום אדם, וגם אף אחד לא ידע ממצבו. והנה הוא עדיין במצוקתו התפרץ בבכי ואמר בזה הלשון: 'רבנו יוסף חיים כבודו הוא יעצתני ללכת בדרך זו וכן עשיתי, ראה עתה את המצב הקשה אשר אליו הגעתי, וידוע לך שאין אני יכול להשתטח על קברך )כי באותו זמן הוא כבר נפטר( שאני כהן לכן אני רוצה שתתפלל עלי ואוושע'. והנה למחרתו בצהרים הוא הולך הביתה ומקבל מברק מהוריו: היום אנחנו חוזרים. כך למד תורה מתוך עוני וצער".

מרן הגר"ש כהן ממשיך לגולל את קורות חייו של אביו הגדול "בשנת הארבעים לערך, עלה ארצה, ונתקבל אז לישיבה הגדולה ישיבת "פורת יוסף", ושם המשיך בלימוד הקבלה עם הרה"ג המקובל הידוע ומפורסם בגדולתו ר׳ שאול דוויק זצ"ל. ובזה הפליג מאוד בחכמת הנסתר". הגר"ש אף מפר על הדרך בה נהג אביו בהיותו מורה דרך לרבים "כעשרים שנה שימש בישיבה הנ"ל כראש המקובלים. העמיד הרבה תלמידים מהישיבה ומחוצה לה. מעולם לא דחה אדם שבא ללמוד הן ביום והן בלילה, ובשבת, עם כמה תלמידים אני יודע שקבע ללמוד איזה לילות עד חצות. וקרו מקרים שבאו תלמידים מחוץ לעיר ללמוד את סדר הכוונות. והזמן היה יקר להם ללכת ולחזור, אז ישב אתם כמה לילות עד אור הבוקר ללא לאות, וכ"ז ע"מ שלא לקבל פרס. "אפשר לומר לא עבר עליו לילה שלא קם שעתיים ושלוש לפני עלות השחר ואמר תיקון חצות ואח"ז עסק בחכמת הקבלה )כידוע שהעוסק בתורה באותה שעה יש לה ערך גדול(, גם כשהיה ער בתחילת הלילה עד חצות היה קם כשיעור שעה לפני עלות השחר" מעיד הבן הגדול.

עשרות שנים בלי בשר

צדקותו, חסידותו ומנהגיו בחייו האישיים אי אפשר למנות. בהספד שכתב מרן הגר"ש כהן, הוא פורט מעט מזעיר מהנהגות החסידות של אביו "עשרות בשנים לא בא אל פיו בשר משחיטה עירונית, באמרו כי בשחיטה זו בוודאי אין מחמירין די הצורך. רק במקרה שהיתה איזו שחיטה פרטית, וידע והכיר את השוחט, אז אכל מהבשר, וכל פרי או ירק שהיה בו חשש תולעים, לא הכניסו לבית,כי לא רצה להסתמך על בדיקתם, וכיוצא באלו הרבה, וזה אחד מני רבים. "בפעם מן הפעמים שהיה מעודדני על התורה והיראה, אמר לי בלשון זה, בימי עמידתי קיבלתי עלי עשרים וחמישה מנהגים קשים, ועמדתי בהם שנים רבות. והא׳ מהם הוא שקבלתי עלי שלא תפסוק גירסא מפומי הן בשבתי, הן בלכתי והן בעסקי במשהו. וכששאלתיו מה הן שאר הדברים, לא רצה להגיד ואמר לי: אמרתי לך רק מה שנוגע לך להתמסר לתורה ודי לך". על אף תפקידו הרם ורום מעלתו, היה חכם אפרים הכהן לאוזן קשבת עבור כל מאן דבעי. וכך מעיד בנו חביבו "ענוותנותו ומידותיו הנחמדים היו משתקפים על פניו, מלא רחמים, מלא אהבה. קיבל את כל האדם בסבר פנים יפות, הרבה שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו. תמיד הביאוהו כמתווך בין שני צדדים קשים ותמיד היו מרוצים מתיווכו, כי היה טורח מאוד לעשות רצון שניהם. אני יכול לומר כי כל האיש אשר בא אליו, הן בבעיה רוחנית הן בבעיה גשמית, מצא את נחמתו אצלו, בא בלב כואב וסוער, ויצא בלב שקט ונח".

ההנהגה, הדילמות והפתרונות

הנהגתו בציבור הייתה לשם דבר ורבים השיב מעוון, באמצעות דרשותיו נוטפות החן ובאמצעות יראת השם שהייתה נסוכה על פניו תדיר אולם על אף הכל לא חשך שבט ביקורתו מאלו שהיו ראויים לכך "בכל עת ובכל זמן שהייתה לו ההזדמנות להטיף מוסר לא חשך אמרותיו הן ליחיד והן לרבים, ודיבר והוכיח על עזיבת החטא ולשוב בתשובה מאהבה" מספר הבן חכם שלום ומוסיף "במיוחד אני רוצה להזכיר שכאשר דיבר באסיפת צעירים, הרבה לדבר על זהירות ההסתכלות ברחוב ולהשתדל מאוד להתרחק מזה. הוא היה אומר 'החשבון פשוט, האדם הולך ברחוב לעסקיו או שיצבור לו חמישים או מאה לאוין של 'לא תתורו' או להפך שאם ימנע יחשבו לו כמצוות'. גם אם היה צריך לנסוע בכדי לדרוש לא חס על טרחתו, אלא שמח מאוד להשיג עוד בעל תשובה ועוד ירא חטא. זכורני שפעם היינו בשמחת חתן ובקשוהו שיאמר ד"ת, אמר לי מה יצא לקהל זה אם אומר להם דרשה על ענין חתן וכלה, מה יניחו בכיסם ממנה. לכן אומר דברי מוסר, וכך פתח ואמר: שלמה המלך אמר: "החזק במוסר אל תרף", רצונו לומר אף אם השעה לא מתאימה כל כך לדברי מוסר אל תרף ממנו. והמשיך בדברי מוסר להלהיבם לתורה ויראה".

בשנותיו האחרונות חלה חכם אפרים, אך על אף הכל לא היה מניח לעצמו "בשנים האחרונות על אף חולשתו היה הולך ברגל בשבת תשובה מהעיר העתיקה, ובאחרונה משכונת קטמון עד לבית הכנסת 'אהל רחל' ודורש שם על התשובה, כולו עטוף לבן כמלאך ה׳ ומראהו אומר קדוש, וקהל גדול נוהר לשם ושותה בצמא את דבריו הנחמדים, מלאי התוכן, הולך וחורז מענין לעניין. המסתכל על פניו היה רואה "ענוה" ו"אהבה" משמשים יחד. ומתוך התפעלות והנאה היו דבריו נכנסים בלב השומעים" מספר מרן הגר"ש כהן ומוסיף לתאר את מראהו של הכהן הגדול "למחרת הדרשה היו משכימים לפתחו. כל איש התוודה לפניו על חטאיו, וביקש תיקון על העבר, ודרך על העתיד. זכורני שפעם אמר לי על אחד שאמר לו שהוא עומד בניסיון קשה עם שכנתו ומוטרד מאוד ופוחד פן ילכד ברשת היצר. אז יעץ לו להחליף את הדירה וכן עשה. לאחר זמן בא ואמר שלא הועיל הדבר כי עדיין הוא בא למקום מגוריה. אז אמר לו אם באמת אתה פוחד מזה ורוצה להנצל אין לך אלא לעזוב את העיר וללכת לעיר רחוקה. אמר לו ומה יהיה עם העבודה. אמר לו הזן אותך כאן הוא יכלכלך במקום אחר. נכנסו הדברים לאזנו ולא התמהמה, ותיכף ומיד עקר דירתו ומטלטליו לעיר רחוקה. כעבור חדשים מספר שלח מכתב כי הוא שמח מאוד, כי ה׳ כבר זימן לו עבודה, ומהאשה הנ"ל כמעט ששכח לגמרי. כך כולם קבלו את דבריו ושמעו לעצתו". זהו לא התיאור היחיד בהספדו של הבן הגדול על האב המגדול, "פעם סיפר על אחד שניגש אליו והתודה על עוון חמור מאוד ואחרי שהסביר לו את חומרתו של העוון אמר לו שלתיקון העוון הוא זקוק לתעניות רבים, אלא היות שאין באפשרותו להתענות, הציע לו להתענות כמה ימים ולפדות את השאר בצדקה דמי סעודה ליום. הפדיון הסתכם לסכום גדול. האיש הציע לשלם לו מקצת מן הכסף. אז הוא התנגד לו בכל תוקף ואף לא רצה לקחת את הכסף על מנת לחלקם לעניים מפני החשד. אז חזר האיש והציע לקנות לו גלימה מהכסף הנ"ל ומאוד הפציר על זה. התשובה ע"ז היתה מאוד מפליאה, 'ברצונך לצער אותי? כי כל זמן שאלבש את הגלימה אזכור את החטא שעשית', השפיל האיש את פניו ונכלם". לצד הביקורת החריפה שהיה מותח, ליבו הרחום לא היה עומד מנגד והיה מביא דברים אל פתרונם בתחבולות וכך מעיד הבן "זכורני כי פעם ניגשו אליו שני אנשים בחצות לילה, באמרם שיש להם עניין חשוב ותכוף. והוא שיש להם בחורה שרוצה להתחתן עם בחור מחלל שבת. ואם הם לא יסכימו יש חשש גדול לאיבוד לדעת, מה עליהם לעשות. השאלה הביאתו למבוכה, כי איך אפשר להסכים שתתחתן עם אדם שדינו כגוי. ומצד שני מי יערוב על איבוד נפש מישראל. אמר להם שברצונו להפגש עם הבחור תחילה ואחר כך ייתן תשובה. קבע זמן עם הבחור והתחיל להסביר לו מה ערכו של יהודי בישראל ומה ערכה של שבת ביהדות. האריך והרחיב והסביר בעניין הנ"ל במשך חמש שעות רצופות, עד שלא קם משם התפרץ הבחור בבכי ואמר שבאמת לא ידע שכה הדבר חמור והוא מקבל עליו לחזור בתשובה שלמה ולשמור את השבת כבבת עינו. אז בשמחה הלך והודיע למשפחה שיוכלו לעשות את החתונה בהצלחהובמז"ט, ובאמת מאותו יום נהפך הבחור לצדיק גמור.

"לא אגיד דבר כזה"

בהשקפתו בענייני חינוך הילדים ניתן להבין כיצד זכה חכם אפרים בבן שכזה, אשר יראת השם ניכרת על פניו ושמו יצא למרחקים "פעם אחת, מספר הבן בתיאורו "בהתווכחו עם אדם על עניני חינוך, וכן בסיום "מסכת" בדברו על שבח התורה ולומדיה, אמר בין הדברים בזה הלשון: 'באמת, באמת, אם יבוא אחד ויתן לי מליון לירות כדי להגיד שבני יצא מן הישיבה, לא כדי שאוציאנו רק שאגיד לו שיצא, ולמרות שאני יודע שלא ישמע לי, באמת שלא אגיד לו דבר זה. כי כיצד ארמה את עצמי שיוכל אדם לחיות בלי תורה'. כך היתה אהבתו והכרתו לתורה. חבל על דאבדין ולא משתכחין". לאחר השורות בהם מתאר נשיא המועצת את אביו המקובל, הוא מוסיף ונפרד "יודע אני שאין בשורות אלו בכדי לשקף גם חלק קטן מחייו, כי רבים המה מעשיו. וכל יום מחייו היה מלא תורה ומצוות ומעשים, וכל יודעו ומכירו יעיד על כך. היה טוב לשמים וטוב לבריות. אך יה"ר שנזכה אנחנו בניו ללכת בדרכיו ולמלא מקומו, ויקוים בנו "צדיק בתומו הולך אשרי בניו אחריו", וזכותו תגן עלינו אמן".