הורי רבינו התמסרו לחינוכו, ולמרות היותם עניים שילמו סכומים הגונים לטובי המלמדים שילמדו עמו. בעודו ילד הצטיין רבינו בכשרונות נדירים, וכשהיה בן י"ב שנים לא נמצא יותר בטורעץ רב מתאים בשבילו. אז שלחו אביו לישיבת מיר המעטירה, שמה למד במשך כשלוש שנים מפי הר"מ הגאון רבי חיים לייב טיקטינסקי זצ"ל, עליו אמר הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל: "כל החפץ להבין דף גמרא כדבעי ילך להאזין לשיעוריו".

בשנת תרל"ה עבר ללמוד בישיבת וואלוז'ין, שם קיבל תורה מפי הגאון הנצי"ב זצ"ל. מסופר: בתחילת בואו לישיבה לא התלהב משיעורי הנצי"ב, ומיעט להשתתף בם. פעם אחת באישון לילה, התקשה רבינו בהבנת קטע תמוה מדברי רשב"ם בפרק יש נוחלין, ולא מצא מנוח לנפשו. אותה שעה נמצאו בהיכל הישיבה לומדים מועטים, לפתע הבחין בדמותו של הנצי"ב שחלף ליד הסטנדר שלו, אז שטח רבינו לפניו את שאלתו. הסתכל הנצי"ב בגמרא הפתוחה, ומשך בכתפיו, והתנצל בפנים מביעות צער: "הידעת בני, כבר כמה פעמים השטחתי על קברי אבות בתפילה, שהקב"ה יאיר את עיני להבין פשר הקטע הזה. אך עד עכשיו לא זכיתי". אחרי שהלך הנצי"ב, גמר רבינו בלבו לבוא אל שיעוריו: "גברא רבה כמותו, והוא מסוגל להשתטח בתחנונים על קברי אבות בגין קטע מן הרשב"ם, כדאי לי שאסכית לאמריו".

רבינו למד תורה מתוך הדחק בששת השנים שלמד בוואלוז'ין, סבל עוני ומחסור, ימים רבים רעב ללחם פשוטו כמשמעו, וגם מלבושים להתחמם בחורף לא היו לו. אולם רבינו שבר את רעבונו בלימוד התורה, והתחמם לאורה. כל ימיו שח אודות ששת השנים שלמד בוואלוז'ין כעל התקופה היפה ביותר בחייו. פעם כשהביא את בנו הגדול רבי משה מרדכי ללמוד בוואלוז'ין, הראהו את מקומו על אחד מספסלי הישיבה, ואמר: "במקום הזה התענגתי שש שנים עם הדבר הגדול בתענוגי העולם".

פרק האיש מקדש

בשנת תרמ"א, כאשר מלאו לו כ"א שנה, לקחו ר' משה מרדכי אידלביץ ז"ל מסמרגון כחתן לבתו לאה ע"ה. בחתונה השתתף הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל ראש ישיבת טלז, אחיה של אם הכלה מרת רחל ע"ה. בסעודת המשתה כאשר השמיע החתן דברי תורה מחידושיו, התפעל רבי אליעזר מעמקות הדברים, והתענג במיוחד על אופן הרצאתו ועל גודל כחו בהסברה, עד שעלתה בלבו מחשבה למנותו לר"מ משנה בישיבתו.

אחרי הנישואין ישב רבינו על שולחן חותנו, שהבטיח לכלכלו שנים רבות בכדי שיוכל לעסוק בתורה מתוך מנוחת הנפש. אמנם לא ארכו הימים ותפרוץ דליקה גדולה בחווה החקלאית של חמיו, ותאכל האש בנכסים עד שיצא נקי מרכושו, ונבצר ממנו להחזיק עוד את חתנו על שלחנו. מכריו של רבינו נתמלאו רגשי חמלה עליו שנתקפחה פרנסתו. אולם הוא עצמו חשב אחרת, וכפי שהתבטא בערבית ימיו: "אלקים חשבה לטובה". וכך היה אומר: "אלמלא נשרף בזמנו הרכוש של חותני, בודאי הייתי נשאר עמו במשק, ואולי הייתי באחד הימים נהפך גם כן לבעל משק, נניח בעל משק מכובד".

תקופת טלז

אחרי שנותר רבינו בלא משען לחם, חשב הדוד הגאון רבי אליעזר, כי השעה מוכשרת להביאו לטלז. ושלח לקרוא אחריו, ואף שפקפק רבינו אם הנהו ראוי לאותה איצטלא להגיד שיעורים בישיבה גדולה, מכל מקום נענה לקריאתו, מאחר שראה בהשתלשלות הענינים אות מן השמים.

עוד צעיר לימים היה אז רבינו, בן עשרים וארבע שנים היה בעת שנתמנה כר"מ בישיבת דודו הגדול. הוא אמר שיעורים לפני כתה של תלמידים צעירים. וכן השמיע שיעור כללי לעתים מזומנות. רבינו נכנס במלא הרצינות לתפקידו. שעות עמל כדי להכין שיעור, עד שנאלץ לעטוף את ראשו באלונטית לחה בכדי להפיג כאביו. אולם תוך זמן לא רב כבש לעצמו את הדרך, נמוגו כל ספיקותיו, והרבצת תורה נהפכה לחלק מישותו, עד שהתבטא: "כעת אפילו יגרשוני במקלות, לא אחדל מאמירת שיעורים".

משך כח"י שנים כיהן רבינו כר"מ בטלז. במשך תקופה זו נתפרסמו שיעוריו המופלאים, והרבה נהרו אל ישיבת טלז כדי לקבל לקח מפיו. גם תלמידים המבוגרים שלמדו אצל הראש הישיבה היו באים להקשיב לחידושים, ובעיקר להגדרות ולמונחים של רבינו. רבים מתלמידיו נתפרסמו לימים כגדולי ישראל, ביניהם: הגה"ק רבי אלחנן בונם ווסרמן מברנוביץ זצ"ל הי"ד, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן ראש ישיבת פוניבז' זצ"ל, הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל. הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל משגיח בישיבת לומז'ה, הגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל ר"מ בישיבת פתח תקוה, ועוד רבים.

רושם עז השאירו שיעורי רבינו והליכותיו על תלמידיו. בפרט התפעלו תלמידיו בראותם, איך רבינו מתחנן לפני כל שיעור בדמעות שליש לפני נותן התורה, שיחון אותו בעת השיעור, להיות עיניו אורות באור האמת.

וכה רשם תלמידו הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל ברשימותיו: "הודות לרבינו נתיישבה בי דעתי והבנתי לא רק בתלמוד, כי גם בכל הענינים הרוחניים ומילין דעלמא זכיתי להבין דבר לאשורו. הודות לחכמתו של רבינו זכיתי להבין תורתו וחכמתו הגדולה במוסר ויראת ה' של ר' שמחה זיסל זצ"ל מקלם".

ואילו הגאון רבי יוסף אריה ננדיק זצ"ל מנהל רוחני של הישיבות שער התורה בגרודנה ועץ חיים בקלצק, העיד על עצמו: "כשהיינו מתפללים תפילת מנחה אחרי שיעורו, הייתי מתפלל כמה פעמים בדביקות גדולה לא לפי ערכי, אך ורק מפני גודל ההתפעלות משיעוריו, שאורו עיני לראות גדלות התורה ונותנה יתברך, והביאני לאהבה חזקה לה' ולתורתו".

דאגתו לתלמידיו

נוסף לייחודו כמשובב נתיבות בהלכה, הצטיין רבינו כאבא רחימאי לתלמידיו, כמי שמבין להלכי נפשם וחפץ בטובתם בכל לבו. מגודל אהבת תורה שפעפעה בישותו כולה ברמ"ח ושס"ה, היה מחבב כל בן תורה כילד טיפוחים שלו. מעולם לא פנה אפילו אל הזוטר שבתלמידים בלשון "אתה". אף פעם לא השתמש בתלמידיו לצרכיו. אפילו לעת זקנה סרב להיעזר בתלמידיו. וכשמישהו הזדרז וחפץ לשמשו, היה אומר בפשטות: "איני צריך ברוך השם בעזרה, כשלא אוכל, אפנה לעזר הזולת".

מסופר: פעם כשהגיע תלמיד חדש אל רבינו כדי להתקבל לישיבה, הבחין רבינו בכפתור אחד שנתלש ממעילו. הוא ביקש מהתלמיד להתקרב אליו, קרא לזוגתו הרבנית ואמר: "הואילי נא לתפור לעלם שלנו את הכפתור. לא יאה לבן תורה שילך במלבושים בלתי מתוקנים".

לא בכדי היתה נפוצה בחוגי הישיבות מימרא זו: "כדאי לנסוע לטלז אך בשביל לזכות לשלום עליכם הראשון של רבינו".

מסופר: בחור אחד ממשפחה ענייה, ביקש ללמוד בישיבת רבינו, אולם להוריו לא היה אפשרות לממן את הנסיעה. נהוג היה שבתחילה נבחנו אצל רבינו כדי להתקבל לישיבה. בחור זה שנפשו חשקה בתורה התחיל ללכת רגלי לישיבה. שבועיים תמימים ארכה לו הדרך עד שהגיע לישיבת גרודנא. במשך כל אותם הימים כמעט לא אכל, ולא הניח ראשו על כר וכסת. כל משך הדרך שינן הבחור את הדף שעליו ייבחן, עד שהיו דברי הסוגיא בהירים ונהירים לו כל צרכו.

והנה לאחר טורח הדרך הקשה, הגיע הבחור סוף סוף לשערי הישיבה. והנה הוא זוכה לעמוד מול רבינו. "מה רצונך"? שאל רבינו. "רוצה אני ליבחן אצל ראש הישיבה" השיב הבחור, שעמל הדרך הארוכה עוד היה ניכר עליו. "בסדר גמור" אמר רבינו "אפשר לשאול אותך את השאלה הראשונה"? הבחור הכין את עצמן בשארית כוחותיו להשיב כיאות על השאלות שתצא מפיו של רבינו. "אז שאלתי היא כזו", והבחור היה בשיא של האימוץ המוחי. "אמור נא ידידי, מתי הכנסת לפיך לאחרונה מנה חמה". הבחור התבלבל לרגע, ולא האמין ששמע אל נכון את הדברים יוצאים מפיו של ראש ישיבה מפורסם. רבינו חזר על שאלתו שוב: "מתי היתה הפעם האחרונה שאכלת ארוחת מבושלת וחמה". "לפני שבועיים" ענה הבחור. מששמע ראש הישיבה את התשובה, אחז את הצעיר בידיו הרחמניות הובילו למטבח הפרטי שבביתו, והכין לו ארוחה טעימה. משסיים לסעוד את לבו, אמר לו רבינו שיכנס אל היכל הישיבה, ובעוד כמה דקות יעריך לו את המבחן.

עתה כל דקה נדמתה לו כנצח. והנה ראש הישיבה נכנס לבית המדרש מסמן לבחור שיגש אליו, והלה מתכונן בדחילו ורחימו לשאלות שתוצגנה בפניו. "אפשר כבר לבחון אותך"? שאל רבינו. הבחור שהיה בטוח שעתה יגיע כבר השאלה המיוחלת היו כל שערפיו נתונים בסוגית הגמרא שלמד בדרך. אבל רבינו הפתיע שוב: "מתי ישנת בפעם אחרונה שינה של ממש במיטה נוחה"? שאל את הבחור, תוך שהוא מלטפו ברוך ובחיבה. ענה הבחור: שמזה שבועיים לא ישן במיטה. אחז שוב רבינו בידיו של הבחור, והוביל אותו אל חדר מסוים בביתו, הציע עבורו סדינים ושמיכות, והשכיבו במיטה שלו.

בבוקר כשנכנס הבחור אל ראש ישיבה קיבלו בסבר פנים יפות ואמר לו: "התקבלת בני, התקבלת. האם הנך מעלה בדעתך, שלאחר שראיתי את עמלך הנורא ושאיפתך לזכות בכתרה של תורה לא אקבלך לישיבה".

הבחור למד בישיבה רק תקופה קצרה, כי מיד לאחר מכן פרצה המלחמה הנוראה, והוא נאלץ להתגלגל ממחנה מות אחד למשנהו. והנה למרות שעבר את כל אימי השואה ומורותיה, נשאר בדעתו הצלולה, ולא איבד את אמונתו הזכה בבורא עולם. לימים סיפר לצאצאיו שהדבר העיקרי שנתן לו כוחות לעמוד בנסיונות אלו, הוא קלסתר פניו ודמות דיוקנו של הראש הישיבה: "כל פעם שעמדתי ליפול ברוחי מאימת הצרות והיסורים, העמדתי את דמותו מול עיני. ואמרתי לעצמי אם העם היהודי ותורתו הקדושה מצמיחים דמיות הוד כאלה, גם היטלר וקלגסיו הארורים ימ"ש לא יכלו לנו". (עלינו לשבח ח"א עמ' תסו, מובא בזכרונם לברכה)

תקופת מאלטש

בקיץ שנת תרס"ג עזב רבינו את טלז, ועבר לעיר מאלטש לכהן שם ברבנות. במאלטש טרח ועמל רבינו מלבד בשיעוריו התלמידים, לייצב את נפש התלמידים, וחתר לכך שתהא יראתם קודמת לחכמתם, לחסנם מפני רוחות הזמן, ולמטרה זו נהג להשמיע בפניהם רעיונות מוסריים שיחדירו בלבותם.

אחרי תקופה עבר לכהן בעיר בריינסק הסמוכה לביאליסטוק. הוא לא קיבל את המינוי עד שבני הקהילה התחייבו במפורש כי תינתן לו האפשרות להקים ישיבה.

רב להושיע

בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהעיר בריינסק היתה נתונה במצור ובסכנה, שימש לבני הקהילה כרב להושיע, כשפלשו לפולין גייסות הצבא הגרמני והתקרבו לבריינסק, ונתעורר חשש לשפיכת דמים. הציעו נכבדי הקהל לרבינו: כי יימלט למקום מבטחים. אולם הוא סירב בטענה: "כל עוד יישארו יהודים בעיר, אפילו מתי מעט, מחובתי לא לעזבם בעת צר".

כשהבחין כי רבים מיהודי העיר נתפסו לבהלה, וחושבים לברוח בעירום ובחוסר כל, קם וגזר עליהם בגזירת מרא דאתרא, לבל יעזוב איש את המקום. אף הוא ציוה עליהם להכין תקרובת עבור אנשי הצבא הרוסי, לשחד אותם כשיבואו העירה. הם קיימו את דברי רבינו ונשארו בעיר. כשקרבו הרוסים לעיר בעצם יום השבת, יצא רבינו עם משלחת נכבדה, וה' נתן את חנו בעיניהם, עד שהמפקד הראשי ניגש אליו בהצדעה ונכנס ביחד עמו אל העיר. כשהראו לו את התקרובת שהוכנה עבור חייליו התפתה המפקד והשתחד, והעביר הוראה חמורה אל חייליו, לבל יגעו לרעה באחד מאנשי העיר או ברכושו. כן הציל רבינו את אנשי קהילתו מהקוזאקים שהגיעו שם אחרי הרוסים.

אחרי שעזבו הקוזאקים את העיר, באו הגרמנים שנשארו בעיר עד גמר המלחמה באמצע שנת תרע"ט. ביום האחרון כשיצאו אחרוני החיילים הגרמנים את העיר, התרחש אסון אחד הז'נדרמים שלהם נהרג מכדור תועה. הגרמנים כדרכם, מיד תלו את הקולר ביהודים, ורצו לנקום בהם. בפאתי העיר ניצבה ביקתה קטנה מעון למשפחה יהודית בת שבע נפשות. מיד הציתוה הגרמנים באש על יושביה להישרף חיים, בתואנה כאילו מכאן נורתה היריה. אחר כך הקיפו את העיר מארבע רוחותיה והציתו אש גדולה, כשהם מעכבים בעד האזרחים מלכבות את האש המסוכנת, תחת איומי מוות, וברד כדורי רובים ומכונות יריה. אנשי העיר לא ידעו את נפש, לא היה להם מקום להימלט.

היחיד שלא איבד את עשתונותיו היה רבינו, שנחפז לרוץ אל ראש הז'נדרמים ולהפציר בו שיחוס ויחון את העיר החפה מפשע. הגרמנים קידמו את פני רבינו בחירופים וגידופים, אך רבינו לא נרתע מפניהם, ועמד בתוקף על דרישתו. לבסוף ריכך את לבו של ראש הז'נדרמים, והשיג מידו רשיון לכבות את האש הגדולה. מיד חזר ורץ ברחובות העיר, מבלי לשית לב למטר הכדורים אשר נורו מכל עבר, כשפניו מועדות לעבר בארות המים, כאן ניגש במהירות אל הז'נדרמים שפיקחו לבל יהין איש לכבות את הדליקה, הציג בפניהם את הרשיון הרשמי שקיבל מידי מפקדם, והתחיל במו ידיו לשאוב מים לכיבוי השריפות.

כשראו יהודי העיר את מעשה רבם, הבינו שניתנה לו הרשות לכבות את הדליקה, והצטרפו אליו, לכבות את הדליקה. מישהו הציע לרבינו כי יפוש קמעא, אבל הוא לא נח ולא שקט, התרוצץ ממקום למקום, והשגיח על פעולות הכיבוי במהירות הבזק, עד שנדמה היה כאילו נמצא ומופיע בבת אחת בכל פינות העיר יחדיו. פרנסי העדה הפצירו בו לנוח מעט, כי עליו לשמור על בריאותו. אך רבינו בשלו: "לא אשקוט עד כי תשקוט האש".

תקופת גרודנה

התקופה הפוריה ביותר בחייו הארוכים חיים, היתה תקופת עשרים שנותיו האחרונות, כשעמד בראשות הישיבה 'שער התורה' דגרודנא. אחרי שנים מספר כשנשאל רבינו: מה הניע אותו לקבל עליו מחדש בגילו המבוגר את העול הכבד של ראשות הישיבה, השיב: "בזמן שבית המקדש היה קיים, נמצא כהן אחד בן קמצר, שידע לכתוב את השם בארבע אצבעותיו בבת אחת. והזכירו חכמים את שמו לדראון, על כי סירב לגלות את סודו לאחרים. אף אני מחונן בכשרון מיוחד לחנך ולהרביץ תורה, וחוששני מאד, שלא אהיה נמנה אם אותם ששמרו את הסוד לעצמם".

אחרית ימיו

כשהתקרב לגבורות באחרית ימיו, תקפתו לרבינו חולשה גופנית יתירה, בניגוד לרעננותו הרוחנית. פקד עליו איפוא רופאו האישי, לחדול מאמירת שיעורים, "ההתאמצות וההתרכזות מפריעה לפעולתו הסדירה של הלב" הזהיר. אולם רבינו סרב להישמע לו ואמר: "יכולני לציית לכל מיני הוראות רפואיות חוץ מזו, מפני שכל הזהירות לא נודעה כי אם לשמור על הלב, ולחזק את מקור החיות שלי, והרי השיעורים הם עצם החיות שלי".

כאשר נכבשה גרודנא בין כסה לעשור בשנת ת"ש על ידי הצבא הסובייטי, סגרו את ישיבת 'שער התורה', והרבה מתלמידיה ביחד עם המשגיח רבי שלמה הרכבי נמלטו לוילנא, שמה המשיכו ללמוד בצוותא עם יתר פליטי הישיבות. רבינו עצמו לא היה מסוגל להצטרף עליהם מרוב חולשתו. בלית ברירה נשאר בגרודנא, אתו נמצא קומץ של תלמידים מסורים, אשד מיאנו להיפרד מעל רבם ויהי מה.

כחודש אחר סגירת הישיבה, ביום ט' מרחשון בשנת ת"ש, עוד השמיע רבינו את דברו באסיפת רבני הסביבה, שבאו לביתו להתייעץ בנוגע למצב החינוך בשעת החירום. כתום האסיפה עמד רבינו להתפלל תפלת מנחה. לפתע באמצע תפלתו בשפכו צקון לחשו לפני בוראו, קרס תחתיו, והשיב נשמתו במיתת נשיקה.

ספריו

רבינו השאיר אחריו את ספרו שערי ישר, שנתקבל בהערצה רבה אצל הלומדים. גם נדפס ממנו ספר חידושי רבי שמעון יהודה הכהן, שיעוריו על כמה מסכתות הש"ס, וסוגית. כתבים אלו נשארו לפליטה הודות מסירות נפשו של תלמידו הגדול מו"ר הגה"ק רבי יצחק דב קאפעלמאן זי"ע ראש ישיבת לוצערן, וכמו שכתב בן רבינו בהקדמתו.

צאצאיו

רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים ואלו הן: בנו הגאון רבי משה מרדכי זצ"ל סייעו הרבה לאביו ובפרט בהדפסת ספריו. בתו מרת נחמה ע"ה, אשת הגאון ר' שרגא פייבל הינדס זצ"ל, ר"מ בישיבת רבינו.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן

באדיבות גיליון בית יוסף להבה דושינסקיא – נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.