רבינו דוב בער נולד בשת תס"ד בעיר לאקאטש (רוסיא), לאביו הצדיק רבי אברהם זצ"ל, ולאמו מרת חוה ע"ה. מסופר: שבזמן שהיה רבינו ילד קטן פרצה שריפה בבית הוריו, ונשרף אגרת היחס עד לדוד המלך. פרצה האם בבכי על האבידה. ניחם אותה הילד ואמר: "היחוס יתחיל מחדש על ידי".
כשהגיע לפרקו נשא את בתו של הגאון ר' שלום שכנא זצ"ל אב"ד טורטשין. בנעוריו למד אצל הגאון רבי שלמה דוב בער הלברשטאט זצ"ל אב"ד לאקאטש, וע"פ עצתו נסע אח"כ לחותנו הגה"ק הפני יהושע זצ"ל, בעת שכיהן ברבנות לבוב. בתחילה כיהן רבינו כמגיד ישרים בעיר טורטשין, משם עבר לקוריץ, דובנא, ראוונא, וכפי שמוזכר בהרבה ספרים בשם 'הרב המגיד מראוונא'. משם עבר למעזריטש. ובסוף ימיו התגורר בעיר אניפולי, וכפי שמסופר להלן.
תקופה היה רבינו מלמד דרדקי, ועל אותו תקופה מסופר: פעם אמר הבעש"ט זי"ע לאחד מתלמידיו, שבדרך עברו בעיר פלונית, ימסור פריסת שלום בשמו להחסיד רבי בער שנמצא באותו עיר. בהגיעו שם נזדרז לקיים שליחות רבו, ושאל את אנשי העיר אם יודעים הם על מי היה כוונת רבו הקדוש. והמה הראו לו על גביר העיר שנקרא בשם זה. אבל בדברו עמו מלים ספורות, הבין כי לא אליו היה כוונת רבו הקדוש. אכן חיפש ודיבר עם כל האנשים שנקראו בשם זה, ולא נרגע רוחו בזה, עד שלבסוף אמר לו אחד: "אולי הכוונה על מקרי דרדקי הנמצא בקצה העיר, אשר לומד עם כמה בני עניים", האיש הראה לו את הדרך לשם, ומיד הלך לשם.
באותו היום היה ראש חודש, ובעמדו לפני החלון הפתוח, שמע איך שהמלמד מסביר לתלמידיו כמה פסוקים מהפרק ברכי נפשי (תהלים קד) אשר נהוג לאמרו בר"ח. בהגיעו אל הפסוק: 'מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך', הסביר: דלכאורה קשה, דפסוק זה אין כאן מקומו, דמקומו היה או בראש הדברים, לפני שמתחיל לספר כל נפלאות ה', ובריאת מעשה בראשית, או בסופו, ולא באמצע. אמנם הענין הוא, כי דוד המלך בשוררו ובחשבו נפלאותיו יתברך, בא לכלל התלהבות גדולה כל כך, שלא היה יכול להמשיך לפרט פירוט מעשיו, ונתן קולו בדבר הכולל את הכל 'מה רבו מעשיך ה' וגו", ובזה נתן ביטוי להתפעלות לבו היוקד מאהבת השי"ת. אח"כ המשיך הלאה בפירוט מעשי ה'. בשמעו דברים נפלאים אלו מפי המלמד, הבין השליח כי אכן אליו נתכוין הבעש"ט, ומסר לו פריסת שלום מרבו לרבינו, אשר ברבות הימים נתפרסם כממלא מקום רבו הקדוש. (אמירה יפה אות קצט, בשם הגאון ר' אברהם שלמה כץ זצ"ל אבד"ק ריסקיווע)
רבינו בהיותו מתבודד עדיין בעניות ובדחקות, פעם אחת באת אשתו, והתחילה לספר לו בבכיה מגודל דחקות בניו, איך הם רעבים וצמאים, ואין כסות בבית, אזי שמע דבריה, והיה מתאנח מעט. והנה שמע בת קול שאמרו לו מן השמים: שכבר אבד חלקו מן עוה"ב. והנה עמד מרעיד כרגע בהתבוננו בדעתו, שכבר אין לו ב' עולמות, דעוה"ז כבר אין לו, דהנה הוא ובניו מדוכים בחיצי רעב עד למאד, וגם עוה"ב אין לו. והנה בהתבוננות הזה הפסיק מעט מתורתו, עד אשר שם אל לבו בקדושת עיונו: "אדרבא הנה כעת אהיה עובד עבודה אמיתית, שכבר אבד סברי משני עולמות, ותהיה עבודתי באמת רק לעשות נחת רוח", והתחיל שוב ללמוד בקדושה. אז בשרוהו מן השמים שהחזירוהו לחיי עוה"ב, רק מהיום והלאה יהיה נזהר שלא יעשה כזאת, היינו שלא יתאנח עוד מגודל רחמנותו על בניו, כי אין לך רחמנות מרובה מרחמנותו ית"ש. (אגרא דפרקא רמז ב)
התקרבותו להבעש"ט זי"ע
אודות התקרבותו להבעל שם טוב זי"ע יש כמה גרסאות, ונביא כאן אחד מהם: כאשר הגיע שמעו הגדול של הבעש"ט לאזני רבינו, שהרבה נוסעים אליו ופועל בתפלתו פעולות גדולות ונוראות, נתיישב בדעתו לנסוע אליו כדי לנסותו. כאשר נכנס אל הקודש פנימה, סבר שבודאי ישמע ממנו דברי תורה, אך הבעש"ט סיפר לו מעשיות ממילי דעלמא. רבינו התחרט מאד על שנסע אל הבעש"ט, כי הוא היה מתמיד גדול, והתחרט על הנסיעה, כי בדרך לא היה יכול ללמוד כדרכו בקודש. מיד צוה לבעל העגלה להכין הכל לנסיעה לביתו.
ויהי בחצי הלילה, שלח הבעש"ט את משרתו לקרוא לרבינו אליו. כבואו, שאלו הבעש"ט: "אם יש לו ידיעה בחכמת הקבלה"? השיבו: "הן". לקח הבעש"ט ספר עץ החיים והראה לו מאמר אחד שיאמר לו פירושו. כאשר עיין בו רבינו, ופירש את המאמר, אמר לו הבעש"ט: "אינך יודע כלום". וחזר ועיין בו, ואמר: "הפשט הוא כמו שאמרתי. ואם יודע מעלתו פשט אחר, יאמר ואשמע, ואדע האמת עם מי הוא". אמר לו הבעש"ט: "עמוד על רגליך", ועמד. כשאמר הבעש"ט המאמר נתמלא הבית אורה, ואש היתה מלהטת סביבותם, ואמר לרבינו: "אמת שהפשט הוא כמו שאמרת, אבל הלמוד שלך היה בלי נשמה". רבינו נשאר במעזבוז שם שאב מרבו הקדוש מלא חפנים תורה וקדושה, עד שנעשה מגדולי תלמידיו, וממשיך דרכו. (כתר שם טוב נד:)
על כס ההנהגה
יש כמה גרסאות איך מילא רבינו את מקום רבו הבעש"ט, בבית רוז'ין מקובל שהבעש"ט בחיים חיותו סמך את ידו על רבינו שהוא ימלא את מקומו. גירסא אחרת וכפי שמקובל אצל חסידי חב"ד. שבשנה ראשונה אחרי הסתלקות הבעש"ט מילא בנו הרה"ק ר' צבי זי"ע את מקומו. ובחג השבועות הראשון שנת תקכ"א, העביר את כתר ההנהגה לרבינו, באמרו: כי אביו בא אליו בחלום הלילה, ואמר לו: כי השכינה וכל פמליא של מעלה העתיקו ועברו ממעזיבוז למעזריטש. מיד החליט הרה"ק רבי צבי להכניע עצמו תחת מרותו של המגיד הגדול ממעזריטש (ראה היכל הבעש"ט קובץ כ עמ' קלב).
שבחי המגיד
דברים נוראים כותב עליו תלמידו הרה"ק ר' שלמה מלוצק זי"ע בהקדמה לספרו מגיד דבריו ליעקב: "ומי יכול לספר גודל שבח מעלת קדושת הרב אדונינו מורינו ורבינו, אשר לא יאומן כי יסופר, כי מופתים נפלאים אשר תפילתו ודיבורו הרבה נשמעת, והקב"ה גוזר והוא מבטל, ועליו נאמר ותגזור אומר ויקם, אשר עינינו ראו ולא זר, גודל השגת מדריגתו גבוה מאוד, והיה עניו ושפל ברך, והיתה יראת ה' תמיד על פניו, וכבוד ה' חופף עליו כל היום".
על גודל מדריגתו כתב הרה"ק מקאמארנא זי"ע (נתיב מצותיך נתיב התורה שביל א אותת ט): "כמו שאמר רבינו הקדוש, קודש הקדשים, מלאך אלקים ממש, חיות נפשינו, רבינו דוב בער מראוונע, שעסק כמה שנים עד שטיהר לגמרי מדה אחת, ואחר כך ישב ועסק עד שהעביר חשך ודין ורע של מדה אחרת, עד שזכה ונעשה כסא השכינה ממש".
בילדותו שאל פעם הרה"ק ר' אברהם יעקב מסאדיגורא זי"ע את אביו הרה"ק מרוזין זי"ע: "מדוע קראו להרב המגיד הקדוש – רבי דוב בער זי"ע ממעזריטש 'דער גרויסער מגיד'"? והשיב לו: "כי המגיד היה בחינת מרדכי – 'דורש טוב לעמו', וע"י דרשותיו המתיק הדינים מעל ישראל, 'ודובר שלום לכל זרעו', שע"י דבורי תורה היה ממשיך שלום ושפע על ישראל. וכשאמר המגיד תורה לא אמר אלא כשלא הרגיש ולא ידע ווי ער האלט, שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו, אבל כשהרגיש וידע וויא ער האלט, פסק אפילו באמצע תורה". (אהלי צדיקים בשם קדושת אהרן פר' חיי שרה)
תלמידו הרב בעל התניא זי"ע אמר: "בבית רבינו היו שואבים בהין [עממער ווייס, כלי מדידה], והמופתים היו מונחים תחת הספסלים, ולא היה פנאי לשחות ולהגביהם". (בית רבי)
פעם בעת ישבו החברייא קדישא תלמידי רבינו ביחד במעזריטש בליל שבת קודש, והיו חוזרים על הדברות קודש של רבם. באותו עת עמד הרה"ק ר' אהרן מקארלין זי"ע בחדר בפני עצמו, ושפתיו היו מרחשן. פתאום שמעו קול דופק בדלת מהמשרת של רבינו, ושאל: "היכן הוא רבי אהרן? הנה רבינו הרב המגיד צוה שתפסקו מלומר שיר השירים, כי באמירת שיר השירים שלכם אתם מרעישים העולמות, ורבנו אינו יכול לישן". הרה"ק ר' הלל מפאריטש זי"ע, בעת שסיפר זאת זלגו עיניו דמעות, ואמר: "מזה נוכל להבין אפס קצהו מגדולת הרב המגיד, שהגם שהשיר השירים של הרה"ק מקארלין היה מרעיש עולמות, עכ"ז השינה של הרב המגיד היה יקר ביותר". (בית רבי)
סיפור נורא על הצלת בחור אחד משמד
סיפר הרה"ק הבעל התניא זי"ע: בעת שהסתופף בצל רבינו, התארח בביתה של אלמנה אחת. פעם מצא את האלמנה בוכה ומיללת כמו על מת. שאלה הבעל התניא על סיבת בכייתה. וענתה: "שאין לה בנים, כי אם בן יחיד, והוא מסר עצמו להכומרים כדי להמיר דתו רח"ל, והוא מוסגר בבית חומה בידם". הבעל התניא הרגיע אותה, ואמר לה: "אל תדאגי כלל, אי"ה בנך יהיה יהודי בעזר ה'". דרכו בקודש של רבינו היה להתבודד בחדרו, והיה קשה מאד לבוא במחיצת קדשו לדבר עמו, ובפרט שהמשרת שלו היה איש קשה מאוד. אמר לה הבעל התניא: "מחר בערב שבת קודש אחר חצות, כאשר המשרת יהיה בבית המרחץ, אפתח את פתח מחיצת קדשו, ותכנסי ותספרי לו המקרה הרע, ובודאי בעזר ה' יעזור לך רבינו".
וכך הוי אחר חצות הלך המשרת לבית המרחץ, ורבינו עסק בהכנה דרבה לקבלת שבת. הבעל התניא פתח את הדלת, והאשה נכנסה בקול יללה וצעקה גדולה ומרה, אך מגודל מריריתה לא יכלה לדבר. נדנד רבינו בידו שתלך, והלכה בצרות נפשה בכפליים, כי זכתה לכנוס במחיצת קדשו ולא הועילה בזה כלום, כי לא הודיעתו מהענין הרע כלל. אך הבעל התניא הרגיעה, ואמר: הנה רבינו הרב המגיד בגודל קדושתו זה אצלו דבר קטן לידע הענין מעצמו, ואין מן הצורך לדבר אליו דבר מה".
תיכף כשבא המשרת, צוה שיכנסו את התלמידים כדי לקבל את שבת המלכה. והיה זה לפלא בעיני התלמידים והמשרת, כי היה עוד היום גדול, ומעולם לא היה דרכו בכך לקבל שבת בעת כזו. אחר כך ערך המשרת את השולחן, בעת הסעודה מיהר רבינו מאד שלא כדרכו, שדרכו בקודש היה להאריך בשולחנו הטהור, והיה כל זה לפלא בעיני התלמידים. גם ראו עליו דביקות נפלא שלא כדרכו, כי היה הצנע לכת בתכלית, וברכו ברכת המזון, ודרש לתלמידים דרוש בדביקות עצום ובקול רם, שלא כדרכו, כי דיבר בחשאי, כדברי חכמים אשר בנחת ישמעו. וכמה פעמים אמר בדרוש: "שמעו נא אחיי מתיקות התורה", אשר כל זה היה חידוש בעבורם, כי מעולם לא שמעו דברים כאלו מפיו הקודש, ונתפלאו מאד כל התלמידים. אך הבעל התניא הבין כוונת רבינו, שתיכף כאשר שמע קול בכיות האשה, התחיל לעסוק לעורר את נשמת בנה שיחזור בתשובה.
והנה באמצע הדרוש נתלהב מאוד עד שפניו היה כלפיד אש. ולפתע פתאום התחיל לנשב בחוץ רוח סערה מפרקת הרים ומשברת סלעים, ופחד גדול נפל על התלמידים. תוך כדי נשמע חבטה בכותל וכולם נזדעזעו, כי יראו שלא יפול הבית. מיד אמר רבינו להמשרת: "מהר קח את הסוס והעגלה והולך אותו בזריזות למלון הסמוך לעיר. ויתפלאו התלמידים מאוד מזה כי לא ידעו על מה מדובר. תיכף יצא המשרת לחוץ, וראה הנה הבן האלמנה שוכב ובוכה. הוא לקח אותו והוליכו במלון הסמוך לעיר. רבינו סיים את הדרוש בשמחה רבה, והלך לחדרו.
הבעל התניא הלך למלון לחקור מבן האלמנה איך הצליח לצאת מהמנזר, כי הרי היה סגור ומסוגר שם בעליה השניה בבית חומה. כשנכנס מצא את הבחור קורא הסדרה בדמעות שליש. הבעל התניא פנה אליו ואמר: "בני, ספר נא איך היה אופן הצלתך". סיפר הבחור: "רוח עיוועים ניכנסה בי, והסיתה אותי להתכחש לדת אבותי ולצור מחצבתי, מבלי לחוש בשום נקיפות מצפון על כך. וכבר מסוגר הייתי מזה כמה ימים בין כותלי התיפלה שבעיר הסמוכה, לקראת הטבלתי בקרוב על ידי הכומר במי המרים המאררים של הנוצרים.
והנה ערך ב' שעות קודם הלילה בפתע פתאום דלקה לבי ממש להב אש, ונמשך לבי בעבותות אהבה רבה ליחד נפשי ורוחי לדת יהודים. וקמתי בחפזון לרוץ החוצה, אך לא הצלחתי לשבור את הדלת. חזרתי לאחורי ושכבתי על המטה חצי שעה. אך הרצון והתשוקה לדת היהודים בער כאש בקרבי, ובכל רגע ביתר שאת. הבנתי שאין זה מכוחי כי אם מתת אלקים הרחמן, לבלתי ידח נשמתי הטהור. ניסיתי עוד פעם לשבור את הדלת, אך ללא הצלחה. אז חשבתי הרי אני רואה שהתעוררות זו אינו מכוחי, כי אם מאבינו אב הרחמן, והוא בודאי יעזרני שאוציא מחשבתי הטובה לפועל. הלכתי לחלון ופתחתי אותו, אולם בראותי הגובה מהחלון עד לארץ אחזני פלצות, כי אם אדלג מהחלון לארץ על רצפת אבנים, בודאי כל עצמותי תשברנה, ולא אבוא לקבורת ישראל. חזרתי לאחורי, וכן היה כמה פעמים, עד שחשך הלילה.
והנה בפתע פתאום הוגבה גופי ממש מעצמי בלי בחירה כלל, ודלגתי על הארץ, והנה אני ב"ה בשלימות הבריאות בתכלית, כי אם הכאה קטנה הרגשתי בפרסות רגלי. עמדתי זמן מה, ונזכרתי שאני כעת בסכנה יותר גדולה, כי בחצר זה יש כלבים גדולים הטורפים ואוכלים בני אדם, וביום הם מאוסרים בשלשלאות של ברזל, ובלילה מתירים אותם, והם טורפים כמו אריות ונמרים. ומה גם מקול נביחתם ישמעו הכומרים, ויתפסוני ובוודאי ייסרוני ביסורים קשים ומרים. אבל חשבתי בדעתי: יהיה מה שיהיה אלך בעז"ה, והלכתי עד מקום הכלבים, ורצו כולם לקראתי כאשר ישמח הכלב עם אדוניו, ולא השמיעו שום קול עד שבאתי אצל חומת החצר. גובה החומה היה ב' קומות איש, והכותל הוא חלק בתכלית, ובגובה יש חתיכות ברזל מחודדים עד שאי אפשר על פי טבע אנושי לעבור המחיצה בשום אופן. נשאתי עיני לאבי שבשמים, ואמרתי: "יוצרי ובוראי עד כה מסרתי גופי ונפשי על קידוש שמך הגדול, ועשיתי מה שיש בכח אנושי לעשות, וכעת אין לאל ידי מה לעשות", ומדי דברי, תיכף היה רוח עזה, והרוח הגביהני למעלה מגדר החצר, והביאני עד לכאן". (סיפורים נוראים סיפור ז)
אחרית ימיו
בסוף ימיו עבר רבינו לאניפולי, ומסופר: בסוף ימיו פרצה מגיפה בגלילות העיר מעזריטש, ונפטרו מכך הרבה אנשים, וגזרה אז הממשלה שאסור לשום איש מגלילות האלה לצאת, ולהתיישב בעיר אחרת, פן יביא עמו את החולאת. תלמידי המגיד רצו להציל את רבם ואת משפחתו מן הרעה, ולהביאם לעיר אניפאלי. הלך הרבי ר' זושא זי"ע מתלמידי רבינו, לשר העיר וביקש ממנו שיתן רשות להכניס את המגיד לעיר. כאשר ענה השר: שמתיירא שיביאו עמם את החולאת. אמר לו הרבי ר' זושא "אני מבטיח לך שבמשך שנה אחת לא יפטר שום איש באניפאלי". השר אף שהיה נכרי הכיר מכבר את גדלו של הרבי ר' זושא, ואמר לו: "אם תחתום בכתב על כך אתן הסכמתי", ויעש כן, ובא רבינו לעיר אניפאלי ביום י"ט כסלו שנת תקל"ב, ובדיוק לשנה אחרי זה ביום י"ט כסלו תקל"ג, נסתלק רבינו ונטמן באניפאלי. כמובן נתקיימו דבריו של הרבי ר' זושא במילואם, שלא נפטר באותה שנה באניפאלי שום אדם ואפילו גוי, ואפילו אנשים זקנים לא נפטרו. (זכות אבות ערך רבינו)
סמוך לפטירתו של רבינו כאשר התגברו הרדיפות נגד החסידים, ובפרט נגד הרה"ק ר' לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע. היה זה בעת שהסתופף הרה"ק מבארדיטשוב אצל רבינו. אז הציקו המתנגדים לבני משפחתו. הם שלחו מכתב להרה"ק מבארדיטשוב להודיעו מזה. הרה"ק סיפר הדבר לחבריו. הסכימו כולם שבשבת קודש בעת הסעודות שהיו אז כל התלמידים אצל רבינו, יקרא הרה"ק ר' לוי יצחק את המכתב בפני רבינו. וכן עשה, אך רבינו לא השיב מאומה. על כן במוצש"ק נתוועדו התלמידים יחדיו לטכס עצה בעצמם, ולא מצאו שום עצה רק להפך כל החרמות שמחרימין אותם שלא כדת, על המחרימים בעצמם, כי כן הדין. וביחוד על הרב החדש של פינסק שמבזה את הרבי מבארדיטשוב וב"ב, שמגיע לו זה עפ"י דין תורה.
הם היו שם ט' תלמידים, והבעל התניא היה העשירי, והוא לא היה עמהם בעת שנתוועדו. והיו מסופקים אם ירצה להשתתף עמהם, מחמת שרבינו לא השיב מאומה. אחד התלמידים יעץ, שישאלו את הבעל התניא, מה צריך לעשות באופן כזה על פי דין תורה, וכשישיב: "כך וכך", אז יאמרו לו: "קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא", וכן עשו, והבעל התניא השתתף עמהם, ועשו מה שעשו.
אח"כ שכבו התלמידים לישן. בתוך כך נשמע קול הקביים של רבינו (כי היה חולה על רגליו). ולקולו הקיצו התלמידים. אמר להם רבינו: "בני, מה עשיתם בלילה זו"? והשיבו התלמידים: "הנה כשל כח הסבל, ע"כ כזאת וכזאת עשינו". אמר להם רבינו: "תדעו שבזה הפסדתם הראש שלכם, [שנגזר שיסתלק רבינו) אך זאת הרווחתם שבכל עת שיהיה מחלוקת בין החסידים והמתנגדים, יהיה יד החסידים על העליונה". (עשר אורות)
צאצאיו
רבינו השאיר אחריו את בנו יחידו הרה"ק רבי אברהם המלאך זי"ע, ממנו נסתעפה שושלת הזהב של צדיקי בית רוזין זי"ע.
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
