רבי נפתלי כ"ץ בעל סמיכת חכמים
נולד בשנת ה'ת"ט בעיר אוסטרהא לרבי יצחק הכהן, אב בית הדין בעיירה סטפאן ודרשן בפראג ולאידל בת מנחם שטנגן (מרגליות) אב בית דין פרמישלן. בצעירותו נלקח בשבי הטטארים, אך הצליח להימלט.
נשא לאשה את אסתר שינדיל, בתו של הרב שמואל שמעלקא, אב"ד אוסטרהא, אשר מינה אותו כראש ישיבה וכגבאי בית המדרש, שאותו בנה מכספו. ונחשב רב העיירה.
רבי נפתלי כיהן כראש החברא קדישא וכאב בית דין בעיר פוזן (כיום פוזנן בפולין). בעיר זו הותיר קמע בתוך ראש צבי, שנחשב בידי יהודי העיר ורבניה כסגולה מוצלחת נגד שריפה. אחרי תקופת מה עבר לעיר פרנקפורט שבגרמניה, שם התעמק בחכמת הנסתר.
ב-כ"ד בטבת ה'תע"א פרצה מסיבה בלתי ידועה שריפה, והעלילו על הרב כ"ץ שהוא אשם בפריצתה. הוא הואשם בידי השלטונות הנוצריים בנזק שנגרם, ונאסר. הוא זוכה במשפט, לאחר שהוברר כי השרפה פרצה באשמת אדם אחר, אך הוא נאלץ לעזוב את העיר בעקבות השמועות הרבות עליו. משם עבר לפראג. סיפור השריפה הופץ ועבר גלגולים רבים במסגרת המלחמה נגד השבתאות, ומאוחר יותר מלחמת החסידים והמתנגדים ובעיקר מלחמת המשכילים והיראים, בעד ונגד הקבלה. לפי גרסה אחת השרפה בערה במשך יממה שלמה, האש כילתה בתים בעיר, וכן ספרי תורה, ארבעה יהודים אף נספו בשריפה, והרב הואשם בהצתת השריפה עצמה. ההאשמות כללו שימוש בקבלה נגד הצלב הנוצרי והעברתו באש. טענות אלו תורגמו מאוחר יותר להאשמתו בכך שהשריפה פרצה כתוצאה משימוש בקבלה מעשית ומאגיה שחורה, או האשמתו בכך שנמנע בזדון מקריאה לכבאים על מנת לבדוק את כח קמעותיו. יהודי העיר לא הצטרפו להאשמות, ובהמשך להאשמתו באמונות תפילות או מאגיה שחורה, היו מי שפירשו זאת כתמיכת יהודי העיירה ברב ובהליכותיו.
בפראג שימש כרב בישיבתו של הרב דוד אופנהיים, ושם פגשו נחמיה חייא חיון, שהיה תלמיד-חבר לשבתי צבי. הרב כ"ץ רשם הסכמה לספרו של חיון.
בתו נישאה לאריה לייב, בנו של החכם צבי ואחיו של רבי יעקב עמדין הלוחם הגדול בשבתאות. בעת "פולמוס חיון" הרב כ"ץ הסכים עם החכם צבי על חרם נגד ספריו של חיון, והתכחש להסכמה שנתן, טען שהוטעה בידי חיון ואף חלה כתוצאה מכך. בשנת ה'תע"ו נכדתו רחל, בת בנו מרדכי, נישאה לרבי יעקב עמדין, אף הוא בן החכם צבי.
כשנתיים מאוחר יותר, בשנת ה'תע"ח (סביבות ) החליט לעלות לארץ ישראל, אך נפטר בדרכו, במהלך שהותו באיסטנבול שבטורקיה, שם נקבר.
מתורתו ומעשיו
הג"מ רבי נתן גשטטנר זצוק"ל כתב ששמע מדורות הקודמים דבר פלא שלפני הסתלקותו של ה'סמיכת חכמים' ביקש מה'חברא קדישא' שהמצבה שעל קברו תעמוד בשיפוע ובסופה יעשו בית קיבול, כדי שהטל שמתאסף על המצבה ישפך לתוך הבית קיבול, וכך יוכלו העופות לשתות מימי הטל. מנו"כ באסטמבול סמוך לים, והעופות באים ממדינות רחוקות דרך הים. ואי' בגמ' ב"ב שכל מה שיש לו לאדם מוריש לבניו, אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים בלבד, אך מה כן יש למת, מקום מנוחתו. הקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה, כל מה שיש לו לאדם, בניו יורשים אותו והבכור נוטל פי שנים, רק הקבר אינו עובר בירושה. וכמבואר שם בגמ' 'נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו', ואפילו ביובל אינו חוזר.
וכן כתב הסמיכת חכמים בצוואתו שיקנו לו קבר בכסף מלא, ולא יקחוהו בנדבה. כי הקבר זה רכושו ממש. ומצא הצדיק הזה המצאה נפלאה איך לעשות חסד ברכושו גם לאחר מותו, שיתאסף הטל על מצבתו ויוכלו העופות לשתות מהכלי קיבול. וכי זו בלבד עשה לנו רבינו נפתלי הכהן שהשקה כמה עופות באסטמבול, והרי מימיו אנו שותין בספריו הקדושים עד היום הזה. סמיכת חכמים, קדושה וברכה. אלא שאמרו חז"ל בגמ' מכות, 'אוהב כסף לא ישבע כסף', אוהב מצוות לא ישבע מצוות, ורצה לזכות לעוד מצוה, 'ורחמיו על כל מעשיו'. כך היתה צורת המצבה במקורה, בימינו כבר חידשו את המצבה.
הסמיכת חכמים כתב בספרו שיכיר טובה למי שיאמר דבר תורה משמו. והנה בתחילה כתב ספר 'קדושה וברכה' על מסכת ברכות, ועליו כתב הקדמה גדולה בשם 'סמיכת חכמים', ומרוב גודלה כגודל הספר עצמו, הדפיסוה כספר בפני עצמו. וכתב בספר קדושה וברכה על ברכות דף כד: חידוש נפלא, שאח"כ ראיתי שכ"כ העטרת ישועה מז'יקוב בשו"ת סי' א'. לגבי חבורת מודרנים שרצו לתקן
שיש להתפלל בבית הכנסת בשקט, כי זה לעומת זה עשה האלקים, לעומת חסידי קארלין הצועקים בתפילה בקול רעש גדול, רצו הם לתקן שצריך להתפלל בשקט מתחילת התפילה עד סופה. והדפיסו על זה כמה קונטרסים, והוכיחו מפסוק 'בבית אלקים נהלך ברגש', והוכיח העטרת ישועה שכל דבריהם שייך לבית תפלת הנוצרים ששם כולם בשקט, משם מגיעים רעיונותיהם. והיה איש כשר בימיהם שכתב קונטרס 'קול תפילה' להוכיח לעומתם שבוודאי צריך להתפלל בקול רם, וכתב שמה שהם הוכיחו מחנה שנאמר בה 'וקולה לא ישמע', אדרבה משם ראיה שמתפללים בקול רם, שהרי אמר לה עלי הכהן 'עד מתי תשתכרין', שנחשבה בעיניו כשיכורה וזאת משום שהתפללה בחשאי, הרי שאדרבה עיקר התפילה הוא בקול רם. בגמ' הוכיחו מחנה רק לגבי תפילת שמונה עשרה בלחש, וכמ"ש החת"ס בדרשות כ"ה אלול שלא ידע עלי שהיא מתפללת שמונה עשרה באותה שעה. התפילה הוא בקול רם. בגמ' הוכיחו מחנה רק לגבי תפילת שמונה עשרה בלחש, וכמ"ש החת"ס בדרשות כ"ה אלול שלא ידע עלי שהיא מתפללת שמונה עשרה באותה שעה.
וכתב הסמיכת חכמים ע"פ מה שחז"ל אמרו 'המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה' שנדמה לו שהקב"ה שומע רק כשצועקים בקול רם, ואנו מאמינים כולנו שהוא יתברך 'עונה לחש', וכתב שאי אפשר לדייק משם שצריך להתפלל בלחש. כי שמעתי מאבי אביו היה רב מופלג, וכן צוה לכתוב על קברו 'פה נטמן הרב מוהר"ר נפתלי הכהן בן הרב הגדול המופלג בדורו מוהר"ר יצחק הכהן זלה"ה' ע"פ מה שאמרו חז"ל 'ממעמקים קראתיך', שיש להתפלל במקום נמוך, שזאת גם משום קטני אמונה, שנדמה לו שהאלקים בשמים והוא על הארץ ולכן הוא רוצה לעלות על הר גבוה כאילו עי"ז יהיה יותר קרוב לה'. וכתב הסמיכת חכמים שאם אדם אינו מתפלל במקום גבוה, א"כ מותר לו להתפלל בקול רם מכיון שיורד למטה במעמקים, הוכיח שאינו מקטני אמנה שאינו עולה לגג, ובזה הוכיח שהקב"ה קרוב לכל ונמצא בכל מקום ושומע ועונה לחש, כי מלא כל הארץ כבודו, וא"כ יוכל גם לצעוק בתפילתו ולא יהיה בזה מקטני אמונה. וזה שכתוב 'ממעמקים קראתיך ה', ה' שמעה בקולי', כיון שירד למעמקים, אינו מקטני אמונה גם כשצועק בקול. וכן ביאר רבי נפתלי על מש"כ רש"י בפרשת ביכורים 'וענית ואמרת ארמי אובד אבי', וענית ואמרת בקול רם. וצריך להבין והרי מי שאומר בקול רם הוא מקטני אמונה, שנדמה לו שאין הקב"ה שומע בלחש. ובאמת ששם אין זה תפילה אלא קריאה ווידוי. אם אינו אומר בקול, זה חסר בהכרת הטוב. אך צריך להבין מהו החיוב בדווקא לומר בקול רם, כמו שפסק הרמב"ם וביאר שכל עיקר אמירת מקרא ביכורים הוא שהקב"ה הציל את יעקב אבינו מלבן הארמי שביקש לאבדו, ואמר לו בחלום הלילה, השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, ומהיכן ידע הקב"ה שלבן מבקש לאבד את יעקב, הרי זאת משום שהוא יתברך רואה הכל, ובוחן לבות וכליות וראה בלבו של לבן שכך הוא מבקש לעשות, א"כ לאחר שאומרים כזאת, שוב אין האדם מקטני אמונה בכך שהוא צועק בקול אלו הדברים, שהרי עצם הדברים מעידים שהקב"ה יודע מטמוניות שבלב, ולכן אין שום פגם באמירה בקול, אדרבה הקול מעורר הכונה.
בצוואת הסמיכת חכמים כתוב באות ג' יש כ"ה אותיות בצוואה, והדפיסוהו כ"פ שהרבה גופי תורה תלויים בה שמבקש מבניו שיהיו 'יראי חטא', ותוך כדי דיבור מבאר להם מה הכונה 'יראי חטא', האם יש להתיירא מהחטא עצמו, הרי צריך להתיירא מהשי"ת, אלא שבא זה לרמז על הנחש הקדמוני שכך היה שמו בתחילה נחש, ואח"כ החליף שמו לשטן. בתחילת הבריאה היה שמו 'נחש', האות האמצעית היא ח', ואח"כ נהפך שמו ל'שטן', אותיות ש"ן נשאר סביבו רק הוחלף מאות ח' לאות ט'. שיני רשעים הם סביב הח"טא, ובגמ' ב"ק אי' 'מבעה זה השן דכתיב איך נחפשו עשיו נבעו מצופוניו', רש"י פי' נבעו שנתגלו מטמוניו. והרי הבעש"ט גילה שהיצר הרע צובע ומסתיר את עצמו, להחליף מצוה לעבירה ועבירה למצוה. וצריך לשבר שינ"י רשעים, אלו אותיות ש"ן דנחש ושטן, ולגלות ח"ט שבו, ואז רואים את הפרצוף שלו האמיתי הפנימי, שורש הרע. מי שהוא 'ירא חטא', מכיר מיד שרצונו של היצר הרע להחטיאו, ובורח ממנו, מי שאינו ירא חטא רואה את השיניים מבחוץ ולא יודע שבא להורגו. וכמ"ש בגמ' 'ארס נחש בין שיניו עומד', בין אותיות ש' ונ' שם נמצא הארס, ח' דנחש וט' דשטן. וזה שאומרים 'הקהה את שיניו' שתגלה את נקודת הח"ט ותישמר ממנו. וזה שאמר רבי חנינא בן דוסא 'אין הארס ממית אלא החטא ממית', הם אותיות ח"ט שבתוך שיני הרשעים, ודרשו חז"ל אל תקרי שיני רשעים שיברת אלא שרבבת, כלומר שיתגלו הח"ט החוצה, ושוב לא יוכל לכסות את כוונתו להחטיא. וכך ידעו להזהר ממנו, הוא הנחש והוא השטן. וזהו יראת חטא, שיתיירא מהחטא עצמו ולא מהעונש.
[ערוך משיעור של ידידי רמ"י רייזמן שליט"א]
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.
השנה צריך להעלות את זכרו של הרב שלמה ב"ר יחזקאל האניג שנלב"ע בעשרת ימי תשובה ש.ז. מראשוני הנוסעים לציון מרן זי"ע ת"ח גדול מעמיק וידען נפלא.
שימש כרב העיר פרנקפורט דמיין