פרקי התבוננות והסתכלות פנימיים בנושא השמחה באספקלריא חסידית לרגל חודש אדר שמרבין בו בשמחה וימי הפורים שחובת ה"בסומי" בהם, היא למעלה מהגבלה, רישומיה העמוקים על כל השנה ועל איכות קיום המצוות, השפעתה על עיצוב וביסוס האמונה הטהורה והיותה ביטוי איתן ונאמן לחוסנה ולתוקפה, ביצירת תשתית לחומת אהבה ואחווה אמיתית בין איש לרעהו בתוככי עם הקודש.

עטרת ימי ההוד של השמחה ופסגתם בשנה היהודית המבורכת ומשופעת בשלל צבעים של רוממות פנימית וחדוות הנשמה כפי שהוא מעוגן בתורה, בתלמוד בהלכה ובמסורת ישראל, בפועל, בכל הדורות, כולל שנות דור של טלטלה וגלות ארוכה, שכולה מלווה ושלובה עם סממני עייפות, אופייניים, לעם מנותק מארצו נודד מפוזר ומפורד בין העמים, הלוא הם ימי הפורים הנמשכים בקרני השמחה הזוהרים ומזהירים את כל חודש (וחודשי) אדר, כדבר הפסוק: והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל "ליום טוב" (מגילה ט' כב) וכמאמרים ז"ל "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט ע"א).

הרי שיא השיאים של השמחה ביום הפורים (דהיינו החובה בזה) מופיע במאמרו של אחד מגדולי ותקיפי האמוראים זה הלשון: "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" (מגילה ז' ע"ב).

ביאור הדברים מקבלים את המשמעות הנכונה והרוממה והמדוייקת במאמרו של רבנו הגדול בעל התניא והשו"ע נבג"מ זיע"א בספרו תורה אור (צח ע"א) חייב אינש לבסומי בפוריא עד וכו' [שהוא מאמרו הנזכר של רבא] בשאלתו שם "וצריך להבין מפני מה שמחת פורים גדולה הרבה משמחת יום-טוב (דחייבינן בהו מדאורייתא ועם כל זה ודאי אין לבסומי כל-כך וכמו שכתב הרמב"ם גבי שמחת יו"ט (הלכות פ"ו הלכה כ') לא יימשך ביין וכו') ובמעלה הרי הימים-טובים קדושים יותר שאסורים בעשיית מלאכה מה שאין כן בפורים דמרדכי גזר ולא קבלו וכו' – מגילה ה:)

והנה במענהו הייחודי על קושיא אלימתא זו שהנהו כל-כך מגוון ומאוד כללי ומופיעות בו הבהרת כמה וכמה נקודות השופכות אור גדול בהסברת המהות הפנימית של "ימי הפורים" אשר כפי ההבטחה של המגילה שנאמרה ברוח-הקודש (מגילה ז ע"א) לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם (מגילת אסתר ט-כח) אשר בתכנם גנוז אוצר בלום – מופיעות השורות הבאות שיש בהן לרומם את ההיבט הכללי על עצם "ימי הפורים" וגם תיאור פנימי ונפלא על "הכנתם" הגדולה של היהודים בכל ימות שנת הגזירה שקדמה "להתגלות נס פורים" ואורו הגדול, ואשר בזכותה של "הכנה דרבה" זו הגיע אז עמנו להישג הגלויים הנפלאים שביום זה עד שהשווהו חכמי הזוהר בתיקונים ליום-כיפורים ויתירה מזו שחשיבותו עולה במדרגה על "יום-כיפורים" ורמזוהו בשמו של יום-הקדוש היינו שביארו את תיבת "כיפורים" שמשמעותה היא כמו פורים היינו שאות הכ' של כיפורים משמש כב' הדמיון, ומי נתלה במי הווי אומר קטן נתלה בגדול, ובכללות, הרי העלייה של ישראל בפורים הייתה מרקעת שחקים ושייכת לדרגא הכי גבוהה שבנשמות ישראל והיא בחינת ה"יחידה".

וממילא אין המדובר רק בנס הצלה מגזירת שמד וכליה רח"ל, אלא הרבה מעבר לזה וכאשר יבואר. וזה לשונו הזהב והקדוש של רבנו שם: ולכן המן שהוא בחינת גסות הרוח רצה להשמיד ולהרוג את כל

"היהודים" שהם בבחינת ביטול הפך היש והגסות ואם היו כופרים ח"ו לא היו עושים להם כלום שהרי לא גזר אלא על היהודים".

אך כולם כאחד לא עלה על דעתם מחשבת חוץ ח"ו ומסרו נפשם על אחדותו יתברך "ולכן היה אז מסירות-נפש בפועל ממש אצל כל ישראל שלא להיפרד מאחדותו יתברך".

הווי אומר: הגילויים העצומים שזכו להם נשמות ישראל בפורים באו בעקבות עמידתם שנה שלמה ועגולה במעמד ומצב של "מסירות-נפש" בפועל על אחדותו יתברך.

[כותב הטורים רואה לנכון ונחוץ להדגיש בזה אשר "שביב נוגה" זה המבקיע ומגלה זוהר חדש ומבהיק על הודם הזך ורוממות הימים של "ימי הפורים" חסרה בתודעת רבים מישראל גם בקרב החושבים והמאספים]

לנושא דידן ולעניינינו:

חשוב מאוד גם לצטט בזה אי-אלו שורות מפרי-עטו הקדושה של הוד כ"ק אדמו"ר בעל 'צמח צדק' מתוך ספרו הנפלא "דרך מצוותיך" במצוות נר חנוכה (עמוד עא) שיש בהם משום חידוש בביאור נס ההצלה ותוכן השמחה בפורים.

וזה לשונו שם: "הנה עיקר ההפרש עפ"י פשוט בין נס דפסח לנס דחנוכה ופורים, שנס דפסח הוא היציאה מעבדות לחירות, דהיינו מייסורי הגוף ששיעבדו בהם מצרים בפרך בעבודה קשה מה שאין כן נס דחנוכה ופורים הוא שניצולו משכחת הדת שעל זה לבד הייתה עיקר הגזירה כמו שאומרים ביקש להשכיחם תורתך כו' וכן בפורים ודתיהם שונות מכל עם וגו' (מגילת אסתר ג ח) שאם היו ישראל מכניסים לדתם ח"ו לא היו מבקשים יותר אלא שישראל עם קדושו נתנו נפשם על הדת להלחם עבור זה [צ"ע בכ"ז תשובת רשב"י בזה לתלמידיו שפלחו לצלמא וכו' (מגילה י"ב)].

ונתן השי"ת וגברה יד ישראל ונצחום ונמצא הנס הוא מה שנתקיים וכו' [וראה שם בביאור הדברים בשרשם, בהמשך המאמר]

אלא שמכיוון שבא הדבר לידינו חובה עלינו לבאר את דברי קודשו של הרבי צמח צדק זיע"א בזה שקישר את נס ההצלחה בגאולת פורים עם הצלת הדת התורה וכו', ברוחניות ולכאורה בנוסח "על הנסים" שבחנוכה ופורים מסתמן, ובולט הבחנה גדולה ובמבט ראשון קיים שינוי גדול ביניהם שהרי בחנוכה אומרים "כשעמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואילו בזה שבפורים נאמר כשעמד עליהם המן הרשע ביקש להשמיד ולהרוג וכו' היינו שהגזירות בפועל נשתנו בזה פורים מחנוכה, שבפורים הייתה עיקר הגזירה על הגופים, מה שאין כן בחנוכה הייתה עיקר הגזירה על השכחת התורה והמצווה, ומעין זה מבואר ב"טורי זהב" הלכות חנוכה (סימן תר"ע ס"ק ג') בקשר לחיובי הסעודות והשמחה בחנוכה עיי"ש אולם פשוט הדבר שבפורים עיקר השנאה והגזירה הייתה גם מצד היות דתיהם שונות מכל עם וממילא באם ח"ו וח"ו היו ממירים דתם הייתה מתבטלת הגזירה, נמצא אשר ישראל עם קדושו נתגלה בהם אז כוח המסירות-נפש בפועל במשך כל השנה (כמבואר ואמור לעיל) וזה האיר אצל ישראל ממילא היה בזה משום הכנה גדולה ומתאמת לגמר קבלת התורה עם הגילויים והאורות שנתלוו לזה, ביתר שאת וביתר עז ממתן וקבלת התורה שבסיוון אחר יציאתם ממצרים, ממילא השמחה בפורים היא למעלה שלא בערך משמחת כל יום-טוב אחר וגם מהשמחה שבעצרת עליה אמרו הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם יום שניתנה בו תורה (פסחים סח:) [ושם ברש"י ד"ה דבעינן נמי לכם "שישמח בו במאכל ובמשתה להראות שנח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו"].

ובכל זאת השמחה פורצת גדרים [להעיר ממה שמבואר בירושלמי מגילה בנוגע לפורים שחל להיות בשבת שאז עושין את הסעודה ביום ראשון אעפ"י שלגבי המגילה אמרו (מגילה ב, א. ירושלמי פ"א ה"ה) "ולא יעבור כתיב" (אסתר ט, כז), היינו שזמנה מוגבל, ואילו בנוגע לשמחה היא פורצת גבול זמן זה, וכך נפסקה ההלכה בהלכות מגילה אורח-חיים סימן תרפ"ח (וכן נוהגין למעשה, לא כהרלב"ח ששיטתו הובאה בט"ז ובמג"א שם, לעשות את הסעודה בשבת).

ואף שמפוסקים רבים נראה שניסו לצמצם מבחינה הלכתית את החובה של הבסומי בפורים וכו' כפשוטו, ובפרט אחר העובדא שבגמרא שם שקם רבה ושחטיה וכו', מכל מקום הרי עובדה היא שביטוי כמו זה מפי קודשו של אחד מאדירי האמוראים [ששמו הקדוש מסמל את עומק ורוחב הסוגיות שבים-התלמוד, נשמת כל תורה שבעל-פה, וכמו שכינו חכמים את זאת בשם הוויות דאביי ורבה (סוכה כא, א)] – לא מצינו דוגמתו גם בנוגע לחגי ומועדי ה' שבתורה הכוללים את שלוש הרגלים וכו', וגם מנהג כל ישראל – אשר גם אם לא נביאים הם בני נביאים הם (פסחים סו, ב) – מדור דור בכל תפוצות ישראל ממש, שהשמחה בפורים היא בלתי רגילה.

פורים – זמן מתן תורתנו

ובכן, כדי לקרב את הקוראים ל"מאור" שב"ימי הפורים" עפ"י תורת החסידות, עלינו להביא ביאור קטע גמרא ידוע העוסק בדרגתה הגבוהה והמיוחדת של קבלת-התורה ע"י כנסת ישראל בימי אחשוורוש – וכפי שימים אלו מוארים באור תורת קודש הקודשים הוד כ"ק רבנו הגדול נבג"מ זיע"א בספרו הקדוש "תורה-אור".

וכך לומדים אנו בגמרא (שבת פח, א):

"ויתייצבו בתחתית ההר (שמות יט). אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלין התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רבי אחא בר יעקב מכאן מודעה רבא לאורייתא [וברש"י שם מודעה רבה, שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס].

אמר רבא (רבה, בהגהת הב"ח, ולהעיר בזה אשר גם כפי הגירסא בגמרא שלנו וגם לפי הגהת הב"ח הרי "רבא" הוא גם בעל המאמר 'חייב אינש לבסומי בפוריא' ו"רבה" הוא זה שבעקבות מאמרו של רבא שם אמרו עליו דקם רבה ושחטיה לרב זירא), אף-על-פי-כן הדור קבלוה בימי אחשוורוש דכתיב קיימו וקבלו (אסתר ט).

והנה, רבנו הגדול בספרו תורה אור ד"ה "חייב אינש" השני (צח, א) העלה שאלה במה עדיפה הקבלה בימי אחשוורוש מהקבלה בסיני. וכתב: "וצריך להבין מפני מה נחשב מה שכפה עליהם הר כגיגית כו' יותר אונס ממעשה דאחשוורוש".

[ואעפ"י שצ"ע מדברי רש"י ד"ה בימי אחשוורוש שכתב שם "מאהבת הנס שנעשה להם", אולם אפשר אשר רבנו הגדול מצא בזה ראשונים אחרים שסמך עליהם בשאלתו הדומים ומתאימים בתפיסתם של ביאור הגמרא כפי שעולה מקושיית רבנו, או שכך היה נראה לו פירוש הגמרא ונודע רב חילו עד שכתבו עליו רב תנא ופליג וכו' או שכך נתגלה לו פירוש הגמרא מסוד ה' ליראיו עפ"י פנימיות התורה, ואולי כך קיבל מרבותיו הק' מורנו הבעש"ט והרב המגיד ממעזריטש נבג"מ זיע"א וראה להלן בהמשך שכפיית ההר כגיגית היא בחינת החופה שקדמה לקידושין ומה שהבאנו מספר הפלאה לתלמידו הגדול של הרב המגיד.]

שני סוגי כפייה

והנה, במענהו של רבנו הגדול על שאלה זו, חשף את זרוע קודשו והלביש מחלצות לביאור וכוונת הגמרא ש"כפה עליהם הר כגיגית כו'" ונתמלא מאמרו זה של רב אבדימי כולו אורה ממש והכניס בו תוכן פנימי ומשמעות עמוקה המרענן בטעם עליון יותר, בחינת נשמה חדשה, שהוא קוטבי ממש לגבי התפיסה הפשוטה של המאמר כפי שהוא נראה בפשטות לעיני הלומד במבט ראשון.

וזו לשונו: "ואיך יבואו לידי ביטול גדול זה (של הקדמת נעשה לנשמע), הנה לזה היה עניין שכפה עליהם "הר" כגיגית, שהוא בחינת וימינו תחבקני דהיינו התגלות אהבה העליונה מלמעלה על ישראל כמו שכתוב אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א), שאהבה זו תחבקני לכנסת ישראל ומקפת אתו מכל צד, אפילו לבחינת אחוריים, עד שאינו מניחו לפנות ממנו ומוכרח להיות עומד עמו פנים בפנים דהיינו שעל-ידי התגלות אהבה עליונה זו, נתעורר גם כן האהבה בנשמות ישראל עד שבאו למעלה ומדריגה שהקדימו נעשה לנשמע.

"…וזהו פירוש מה שאמרו רז"ל מכאן מודעה רבה לאורייתא, דהיינו שהתעוררות זו קודם לקבלת התורה בבחינת מסירת-נפש לביטול, עד שהקדימו נעשה לנשמע לא היה זה מצדם בבחירה ורצון אשר מעצמם לבד אלא שע"י הגילוי מלמעלה דהיינו "אהבתי אתכם" על-ידי-זה דווקא נתעורר בזה הרצון והאהבה.

ושם (במוסגר): "וזהו עניין שכפה עליהם בחינת אהבה, הרי הוא בחינת אהבה עליונה שנקרא "הר" כמו שמבואר במקום אחר בעניין אברהם שקראו – לבית-המקדש – הר (פסחים פח, א) וכו', על שם בחינתו שהיא האהבה העליונה".

[והמשך הדברים שאמרו "ואם לאו שם תהא קבורתכם", לכאורה אין זה הולם כלל את הפירוש שבתחילה, שהכפייה הייתה בהתגלות האהבה העליונה על נשמות ישראל באופן שמצד זה לא היה באפשרות ושייכות בעולם שישראל יסרבו לקבל את התורה, ולאו סיפא רישא?

וייתכן שנקודה זו מבוארת באיזה מקום בכתבי רבותינו נ"ע, אולם עכ"פ לעת עתה נעלם הדבר מכותב הטורים – ולכן נראה לו שהכוונה בזה היא אשר לפי מעמדם הגבוה בשעה זו שהיו עטופים ושטופים באהבה העליונה, שעוררה במקביל את האהבה הגדולה להקב"ה, חשו ישראל שבאם לא יקבלו את התורה ח"ו הם מתנתקים ממקור החיים, וההפסד יהיה עצום לנפשם עד כדי חידלון ממש, בחינת קבורה, וע"ד תשובת רבי עקיבא לפפוס בן יהודא וכו' במשל הדגים והשועל – ומה במקום חיותנו וכו' במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה וכו'].

וניתן לומר שביאור מעין זה על אופן הכפייה שהקדים את מתן-תורה, שהכוונה בזה לכפייה רוחנית אלוקית עילאית של שפע אהבה עליונה ב"איתערותא דלעילא" אשר עוררה במקביל את האהבה שבנשמות ישראל ב"אתערותא דלתתא" – קשור ביסודו עם הפלגת והעלאת דרך העבודה מתוך שמחה דווקא, כפירושו הידוע של האריז"ל (הובא בתניא פרק כו) שהיא גם אבן יקרה וצוהרת בכתר שם טוב בתורתו של יוצר החסידות מורנו הבעל-שם-טוב זיע"א, וודאי שכפייה מסוג זה אינה סותרת ולא מפריעה לעבודת השם בשמחה ויתרה מזו בכוחה להוסיף ולהגביר את השמחה.

בשמחה וברצון

ולחיזוק ואימות הדברים, נשתף את הקוראים במרגלית חסידית מאלפת בלתי-ידועה מתוך ספר "דרך מצוותיך" (במאמר ד"ה לרוקע) המדבר במעלת העבודה בשמחה דווקא גם בכל העולמות כולל הספירות העליונות, ועל דרך הנאמר בנוסח תפילת יוצר שבשבת-קודש "ששים ושמחים לעשות רצון קונם":

"ובזה יובן גם כן טוב טעם למה שהאורות מתלבשים בכלים ואין מסתלקים למעלה, שהרי מבואר למעלה שהאור מצד עצמו היה מסתלק ליכלל במקורו, כמו שכתוב אש אוכלה הוא (דברים ט, ג) כדלעיל פרק א, וגם הוא חיות פשוט ומופשט מכל תואר ותמונה שיהיה נקרא אור החכמה אור החסד כו', וצריך להבין מניין יש להם כוח, להכלים, להגביל את האור?

"ואין לומר שהאור מתאחז שם דרך אונס והכרח, כמו שהאש הגשמי מתאחז בפתילה ועצים אף-על-פי שטבעו להסתלק למעלה, מכל מקום הם מכריחים את הפך טבעו עד שמכלה אותם ואז מסתלק למקורו שזהו אי-אפשר כי צריך להיות בשמחה וברצון ולא דרך הכרח חס-ושלום".

ועיין שם מה שכתב בטעם היאחזות וירידת האור על הכלים וסיבת חיבורם מחמת גילוי שלמעלה מערך שניהם וכן מבואר בכ"מ שעם היות שקשה לנשמה צער הפרידה ממקור חוצבה העליון לרדת למטה בזה העולם התחתון, וכמבואר בתניא פרק מה "גודל הרחמנות על ירידת הנשמה למטה" (וכן הוא באגרת התשובה פרק ז), בכל-זאת מבוצעת הירידה בפועל כך ע"י שמראים להם את גודל העלייה שתוכל להגיע דווקא ע"י ירידה זו והיא מתעוררת בתשוקה לעלייה זו.

מדוע חופה לפני קידושין?

ונחזור לביאורו של רבנו הגדול שהטענה היא שהקבלה הייתה מתוך לחץ עליון של האהבה שנמשכה עליהם והיה קשה לעמוד בזה, שבעקבות אהבה עליונה זו לא היה שייך כלל שיסרבו להקב"ה כלל.

ולסוג כפי' מעין זו מהראוי לציין את תירוצו של רבנו תם (בתוס' ד"ה מודעה רבה לאורייתא) על קושייתם ממסכת נדרים דף כה שכרת משה ברית עם ישראל וכו', וממסכת סוטה דף לז שקיבלו את התורה בהר גריזים ובהר עיבל – דעל פי דיבור הרי היה זה כבעל כורחם. ויש בזה קירבת סברא והיגיון דומה לדברי רבנו הזקן.

וראה עוד בדברי רבנו הזקן להלן בהמשך המאמר הנזכר שם (צח, ד) ובהגהת הצמח-צדק שהכוונה בכפיית ההר כגיגית שהיה זה בגדר חופה. והדברים קשורים לנוסח הברכה בחופה שהוא "המקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין" שיש מערערים בזה על הקדמת חופה לקידושין שהוא לכאורה שלא כסדר הרגיל שהקידושין שהיא האירוסין קודמת לחופה שהיא הנישואין, וביאר את ההדגשה בזה לשייך זאת לקידושי הקב"ה עם ישראל.

[ובאמת יש בזה נוסחאות שונות וביאורים בפוסקים: יש הגורסים ע"י קידושין וחופה (שאילתות שאילתא ט"ז וכו'). ויש שפירשו שהכוונה בנוסח שלפנינו, שהתיר לנו, נשא אותנו ע"י חופה וקידושין שקדמו לה. ויש גורסין ע"י חופה בקידושין ויש שגורסין רק מקדש ישראל ולא יותר וכו'.]

והננו מצטטים בזה לשונו הקדוש של רבנו הגדול:

"וזהו עניין שכפה עליהם הר הוא בחינת אהבה עליונה שנק' הר, כגיגית שהוא בחינת דבר המקיף סחור כל עלמין שעי"ז נתעורר בהם האהבה".

ושם בהגה"ה של הצמח-צדק נ"ע: "ובזה יתורץ מה שאומרים מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין והקשו למה שינו הסדר להקדים חופה לקידושין אלא כי החופה הוא בחינת מקיף והוא עניין שכפה עליהם הר כגיגית שזהו בחינת התגלות המקיף כנזכר לעיל ולכן הוצרך להקדים החופה לקידושין שכדי שיבואו לקבלת התורה שהיא בחינת הקידושין הוא ע"י המשכת המקיף תחילה [וצ"ע לפי זה משום מה לא נהוג בכל נישואי בני ובנות ישראל להמשיך את המקיף תחילה, ואולי מכאן המנהג באמת להקדים הכניסה לחופה לפני הקידושין] שע"י זה באו לבחינת הביטול להקדים נעשה כו' ואז יוכל להיות ההמשכה והגילוי בחינת התורה כנ"ל.

ולהעיר בזה שגם החופה הרגילה שבין איש לאישה בישראל חייבת להיות מדעתה, גם אם נתקדשה לפני כן (קידושין ה, ב תוד"ה אף) וזה מסייע גם כן שהכפייה של ההר כגיגית אין הפירוש כפשוטו, לכפות על ישראל את קבלת התורה בעל-כורחם ובאונס.

ודבר מפתיע הוא המבואר בזה בספר הפלאה על מסכת כתובות (דף ז) להגאון החסיד רבי פינחס הלוי איש הורביץ זצללה"ה תלמידו של הרב המגיד, שהוא בר מזליה של רבנו הגדול הצמח-צדק בהגה שם בביאור נוסח הברכה של סיום ה"ברכה אחריתא" של מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין [וראה גם מה שכתב בפתיחתא זעירא על האהבה הטמונה בכפייה זו] והרי זה פשוט איך שלא יהיה.

עבודה עצמית

והנה לפי ביאור רבנו הגדול נ"ע בביאור, טענת "המודעה" הייתה משום היותם עומדים תחת לחץ הכפייה של התגלות האהבה העליונה בחינת "ימינו תחבקני", נמצא שאדרבה גם סילוק אפשרות הטענה מצד ישראל הוא בכיוון ההפוך – המקביל.

וכה הוא ביאור רבנו הגדול את ה"הדר קבלוה בימי אחשוורוש":

"ואע"פ כן הדר וקבלוה ברצון גמור בימי אחשורוש, שהיה מסירת נפש בכל ישראל מעצמם שלא ע"י התעוררות מלמעלה בתחילה ע"ד גילוי בחינת וימינו תחבקני, דהא אז היה בחינת הסתר פנים (ע"ד ועת לרחק מחבק) וכמארז"ל אסתר מן התורה מנין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, ואם כן הי' בחינת אתערותא דלתתא מצד עצמם וזהו הדר וקבלוה ברצון גמור".

לפנינו פנים חדשות גם בסיום ומסקנת הגמרא [וראה רש"י שם שזה היה מאהבת הנס, ולכאורה הרי פשוט שע' פנים לתורה ובפרט בכל הקשור לפנימיות ורזי תורה שהוא חזון נפרץ שדברי-תורה ומאמרי רז"ל מוארים על-ידיהם באור חדש ממש].

וביאור זה הולם מאוד ומשולב בנקודת מעלת העבודה העצמית מצד המטה במקומות אין-ספור בתורת חסידות חב"ד, ובחשיבות הביטול בה חדורה העבודה.

מה הועילה הקבלה השנייה לזמן שלפניה?

עם ביאורו החסידי הפנימי של רבנו הגדול למאמרם ז"ל על זה שכפה עליהם הר כגיגית, תסולק קושיית ראשונים (כמו הריטב"א במסכת שבת שם) מה הועילה הקבלה שבימי אחשוורוש לתקופה הארוכה שבין זמן מתן תורה עד לימי אחשוורוש?

[וראה שם תירוצו באריכות שביאר שהטענה של "מודעה" החלה רק עם גלותנו מארצנו אל ארצות גויים וכו', אולם בנוסף לזה שע' פנים לתורה, משמע שדרך זה אינו משתלב יפה בסגנון המחשבה החסידית בנושא זה הדן והעוסק בכוונת הבריאה ושליחות הנשמה של כל אחד מישראל להאיר את העולם ו"חשכת הצמצום" ולעשותו דירה לו יתברך דירה בתחתונים וברוח זו הדבר אינו ניתן כל-כך למיקוח בין הנבראים לבורא, ובין הנשמות למשלחם, וכיוצא בזה.]

והנה, לפי ביאור הכפייה והאונס בסגנון זה של רבנו הגדול, יש לעיין ולחקור באופן כללי אם סוג אונס כמו זה שייך מבחינה הלכתית לפטור את ישראל מלעמוד בקבלתם.

ולכאורה, עפ"י המבואר בכמה מקומות הסברא והצורך בכריתת ברית ופעולתה המיוחדת, שהוא עשיית הסכם בין שני אוהבים אשר ברגע ובזמן ההסכם האהבה ביניהם בהתגלות, אולם הם חוששים אשר במרוצת הזמן תפוג ותכבה האהבה הזאת ולכן הם כורתים ברית ביניהם להמשיך ביחסים של האהבה והידידות למעשה גם עם חלוף אהבה זה שבהתגלות עכשיו – יש לומר שהקבלה של "נעשה ונשמע" אינה פגה גם אחרי הסתלקות "האהבה" העליונה שהושפעה עליהם והוענקה בזמן של מתן-תורה.

ובכלל מסופקני מאוד אם בסוגיות העוסקות בדיני וטענות אונס וכד' (כמו "תלויהו וזבין" וכו') נזכר בשום מקום מעין טענת אונס דומה למה שנתבאר ע"י רבנו הגדול בסוג אונס דכפה עליהם הר כגיגית [ויש לעיין בזה גם עפ"י דברי הגמרא (בכתובות לא, ב) בקשר לכפייה שלילית, אולם שם מדובר על התייחסות לקולא או לחומרא בנוגע לקביעות מעשה שנעשה בכפייה, אבל לא על התחייבות כמו במכירה או קנייה] בדוגמת טענת מודעה זו שאנו עוסקין בה פה.

לאור כל האמור ניתן בהחלט לומר ולפרש שהמודעה רבא לאורייתא אינה באה כל-כך לבטל את עצם הקבלה של "נעשה ונשמע" – אלא לשמש מעין טענת סנגוריה להקל על מידת הדין והעונשים שהרי בכ"ז אין להשוות את כוח העמידה בניסיון קיום המצוות וכו' כשהאדם מישראל אזור ומצוייד בתוספת כוח של 'וימינו תחבקני' כבמעמד הר סיני, לגבי כוח העמידה בזה בעת ובזמן של הסתרת פנים בחינת הסתר אסתיר וגו", אבל אין זה בא לומר שכפייה ממין זה תשמש עילה לקביעה שאין לקבלת והקדמת נעשה לנשמע תוקף בזה כלל כשהקבלה הייתה על רקע הכפייה הרוחנית של 'וימינו תחבקני' [ובייחוד אשר פשוט שגם ללא קבלה הכנה והסכמה למתן-תורה מצד ישראל קיימת זכות ריבונית למלך מלכי המלכים הקב"ה לצוות על ברואיו ולכופם, ובייחוד את עמו אשר הוציא מבית-עבדים לשעבדם בתרי"ג מצוותיו גם בעל-כורחם].

סופם הוכיח על תחילתם

ויש להוסיף בזה שמרומז בכל זה גם מעין טיעון להמעטת ערך המעלה והחשיבות של קבלת ישראל ב"נעשה ונשמע", מאחר שהיו עטופים ומוקפים מכל צד באהבה העליונה ואין כאן כל-כך חידוש בנכונותם של ישראל לקבלתם זו, אבל לא לשלול בזה את עצם חובתם לעמוד בתוקף על קיום התורה ומצוותיה, וממילא השאלה והקושיא של הריטב"א וכו' לפי האמור אינה כל-כך חמורה ועוקצה החריף מסולק ממנה, שהרי אין בכוונת הקושיא בגמרא לפטור את ישראל בכל וכל מעצם הקבלה וההתחייבות מקיום התורה ומצוותיה.

ואולי אפשר גם לדייק בדברנו מלשון הגמרא שהרי אמרו שם בזה הלשון: "אף על פי כן הדר קבלוה בימי אחשוורוש", היינו לומר שגם נקודה זו שחסרונה היה מורגש עד לימי אחשוורוש, גם היא באה על תיקונה בימי אחשוורוש.

ויתרה מזו ניתן להסביר את הכוונה בזה ולומר שסופם הוכיח על תחילתם, שגם בזמן מתן-תורה היה זה ברצונם הגמור מכוח פנימיות נפשם הקדושה.

פורים ול"ג בעומר

ולסיום:

הנה בסימני הלוח בטור אורח-חיים בהלכות ראש-חודש (סי' תכח) אחר שהביא את סימני א"ת ב"ש לימי חג הפסח לגבי קביעות המועדים, הביא עוד סימן שלא מן המניין והוא פל"ג – היינו פורים (דפרזים) ל"ג בעומר. כלומר: כל אימתי שיחול פורים באיזה יום מימות השבוע, יחול באותו יום גם ל"ג בעומר.

ויש להבין את הקשר הפנימי שבין פורים לל"ג בעומר ( כמו שידוע גם על קשר פנימי בין ליל א' דפסח עם ליל תשעה באב).

ונראה שהקשר הוא שבשניהם הייתה התחדשות גדולה בתורה, בפורים ע"י ד'הדור קבלוה וכו" (לפי כל הפירושים בזה), ובל"ג בעומר ע"י התגלות פנימיות התורה ע"י רשב"י.