לכבוד יום הילולת הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון אביו של הגה"ק מליובאוויטש זי"ע

מכל מלמדיי

ייתכן לייחס דרך דרשה זו גם ליסוד היסודות שבתורת מורנו הבעש"ט נ"ע בנושא ההשגחה הפרטית, שלשיטתו היא מאוד פרטית. היינו, שהיא מיוחדת גם על הפרט הזעיר ביותר, וגם כזה שהיא מלמדת את האדם ומכוונת דרכו בחיים, איך למלא את השליחות האישית נשמתית שלו עלי אדמות; וכביאור הבעש"ט הקדוש נ"ע, על פסוק "מכל מלמדיי השכלתי" (תהילים קי"ט צ"ט) – שהוא כולל את כל המזדמן לאדם בכל משך ימי חלדו,היינו פגישות ומאורעות, מקרים ממקרים שונים וצירופי-מקרים. הכול כאשר לכול באים לו לאדם להורות לו את הדרך יילך בה, ואלו מצוות עליו לקיים במיוחד, באופן שכל התרחשות – גדולה כקטנה – משמשת לו בחינת "מלמד" להשכיל להיטיב ולמלאות את כוונתו הפרטית, בכלל ובפרט.

ואם כך הדברים בחיי היום-יום, הנחשבים לכאורה לחיי חולין, קל-וחומר הדברים בכל הקשור לענייני תורה – נביאים, תנאים ואמוראים. סיפורי חכמים – בהם בוודאי הכול מתוכנן ומדוקדק יפה, ולכל פרט בהם משמעות עמוקה, בחינת פרי ללא קליפה. והכול תכלית ולא אמצעי, עיקר בלא טפל. וידוע משל עניין מ"ב המסעות שנסעו ישראל ממצרים להגיע לארץ ישראל, שכל חנייה וחנייה היא מטרה לעצמה, ולא רק דרך מעבר לארץ-חמדה.

כפרת עוון

חידוש מעניין אנו מוצאים בשלל כתביו של בעל ההילולא, שלא פסח מלדרוש גם את שמותיו וקורות חייו הוא, ברשימה הנדפסת בספר 'ליקוטי לוי יצחק' – הערות לספר התניא, שכתבה בעיר גלותו צ'יאלי – ושם אנו מוצאים:

"אני לוי יצחק בן זעלדא רחל. הגליתי על משך ה' שנים למתא צ'יאלי במדינת קאזאחסטאן. ומהם, היינו מהמשך הזה בתחילתו, ישבתי בבית האסורים מן ט' ניסן ה'תרצ"ט עד ט"ו שבט שנת שת"ה (בס"ה בחמשה בית האסורים, בתחילה בדניפרפטרווסק, ואח"כ בקיוב, ואח"כ עוד הפעם בדניפראפעטראווסק, ואח"כ בחארקאוו, ואח"כ באלמא אטא). היינו משך ש"ג ימים כמספר שב"א. ואימתי הודיעו לי שמשפטי נמסר להאסאבאסאוועשצאניע דנ' ק' ו' ד' סס"ו – בליל הושענא-רבה, קרוב לאשמורת-הבוקר, בבית-האסורים בדניפראפעטראווסק

והם שפטו אותי על גלות ה' שנים הנ"ל. ומובן שכל זה הוא בהשגחה פרטית מלמעלה על כל חטאתי ועוונותי ופשעי המרובים. ויהיה זה לי כפרת-עוון. וה' הטוב אשר לא כלו רחמיו ירחם עלי ועל ב"ב שיחיו בתכ"י בזכות אבותי הקדושים נ"ע זצוקללה"ה זיע"א, ובמהרה יוציאני מן המצר למרחב, וישיבני לביתי, היינו לאשתי ולזרעי יחיו ואהיה עמהם יחד במנוחה. שלווה והשקט על התורה ועל העבודה ועל גמילות-חסדים לאורך ימים ושנים טובים ונעימים בתכי"א אכי"ר".

 גבורות ומיתוקן

"והנה שמי רומז על גבורות. הן לוי והן יצחק (ועיין ברשימה על מארז"ל ע"פ לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני, בענין לוי ויצחק), כידוע. וכן מספר שניהם יחד שהוא מספר נד"ר. הנה נד"ר הוא בבינה מקור הגבורות וכן בהצטרף לזה מה שאני כן זעלדא רחל. הנה יעלה ביחד מספר תרנ"ו, שהמספר הזה רומז על שמות אלקים במילוי יודי"ן ש'. וברבוע ר', פשוט פ"ו, והנקודות דשם אלקים הם ע' ביחד הוא תרנ"ו, מספר שוש"ן. (ש"ו מספר לו"י יצח"ק ב"ן, ש"ן מספר זעלדא רחל). (שושן הוא אדום כמו שושנה אדומה, והיינו בינה מקור הגבורות. ולכן ביום הכיפורים בחי' בינה מתחיל הפייט דתפילת מוסף בתיבת שושן. שושן עמק איומה, והמחתה דקטרת של יוה"כ הייתה של זהב אדום. ויום הכפורים הוא כמו פורים כידוע. הנה כפורים היה כל המעשה בשושן הבירה. וי"ל שושן הבירה שהיתה עיר גדולה, עיר המלוכה. רומז על בינה. וד"ל). וזהו שישבתי בבית האסורים משך שב"א ימים. נקודת שב"א הוא בגבורה כידוע. והגליתי על משך ה' שנים, לנגד הה"ג (ומשן זמן הלימוד דעבודת הלוים הוא ה' שנים. כמ"ש בפרש"י בחומש בפ' בהעלותך בפסוק זאת אשר ללוים כו' ע"ש. כי לוים (מספר אלקים) הם בחי' גבורות. וה' שנים הוא לנגד ה' גבורות. ודע שה"פ שנ"ה הוא מספר כל הכ"ב אותיות עם אותיות מנצפ"ך הכפולים. כי האותיות שרשן ה' מוצאות הפה שהם בחי' ה' גבורות כידוע, ולכן מן ה' שנים למקרא, כדי שידע מתחלה כל הכ"ז אותיות. (להעיר ג"כ מענין האלף ושבע מאות ושבעים וחמשה שקל שמהם נעשה ווים לעמודים כו' כמ"ש בפ' פקודי). וישבתי בה, בתי אסורים (דניפראפעטראווסק, קיוב, דניפראפעטראווסק. חארקאוו, אלמא-אטא) לנגד הה"ג. (ואם כי עיירות הם ד'. אך בדניפרטפעטראווסק ישבתי בב' בתי אסורים שונים, שבתוך העיר ומחוץ לעיר. גם ע"ד ד' ה' דיהודה, שם ב"ן אותיות הפשוטים ד' ואותיות המלוי ה. וכמ"ש במ"א). והודיעו לי שמשפטי נמסר כו' בליל הו"ר שאז הוא גמר הדין סיומא דדינא. וישכ יצחק ויחפור כו'. ואז חובטין הה' ערבות מיתוק הה' גבורות, ובליל הו"ר אז הוא הצל הבבואה דבבואה שהוא משם אהי' דההי"ן. ועיין בפע"ח בכוונות דהו"ר. זהו ששפטו אותי לגלות למתא ציאילי שהוא מלשון צל, ומספרו צ"ל אל, מספר אהי' דההי"ן. ובאתי לציאילי ביום ב' י"ט שבט. יום ב' הוא לנגד מדת הגבורה, ועם י"ט הוא כ"א מספר אהי' (ע"ד כמו הו"ר שהוא כ"א בתשרי). גם הכתב בציאילי מנ' ק' ו, ד' נתנו לי בכ"א שבט ביום ד' (כמו הו"ר שהוא בכ"א בתשרי. והי' ביום ד'). וסימנך ב"ד הרומז על גבורות שלכן אין מתחילין בב"ד כידוע (ב' הוא בינה ד' הוא גבורה כמו פ' שניי' ופרשה רביעית דתפלין שהם המוחין השמאלים בינה גבורה. וכתיב אני בינה לי גבורה). ויהי רצון שבמהרה בימינו יומתקו כל הגבורות והדינים ויהפך הצל לאורה וטובה נגלית ואשוב לביתי שלום בב"א".

לוי ויצחק – ע"י הקב"ה

לפני שנפרש שיחתנו, ברצוני להעיר כי שני השמות – גם לוי וגם יצחק – בשורשם נקראו והוטבעו ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. בנוגע לשם לוי ראה רש"י בראשית כ"ט לד ד"ה 'קרא שמו לוי': "ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה, ששלח הקב"ה את גבריאל, והביא לפניו וקרא לו שם זה ונתן לו כ"ד מתנות כהונה. ועל שם שליווהו במתנות קראו לוי". ובנוגע לשם יצחק, מפורש בתורה: "ויאמר אלקים: אבל שרה אשתך יולדת לך כן וקראת את שמו יצחק וגו'" (בראשית י"ז, י"ט).

ובירושלמי ברכות פ"א ה"ו: "תניא, יצחק – מפני-מה נשתנה שמו של אברהם ושל יעקב (ראה רש"י בראשית כ"ה כ"ו ד"ה ויקרא שמו יעקב הקב"ה כו' וצ"ע), ולא של יצחק? מפני שאלו אבותיהם קראו להם שם, אבל יצחק הקב"ה קרא לו שם, כדכתיב: 'ויאמר אלקים: שרה אשתך יולדת לך בן, וקראת את שמו יצחק'".

מקשה של תמיהה

והנה באשר ליצחק אבינו [שהוא האמצעי שבשלושת האבות הקדמונים, שנתקדש בקדושת העקדה כעולה תמימה; מדריגת נשמתו הוגדרה בספרות הקבלה והחסידות כבחינת הגבורה, הקשורה עם מידת הדין והצמצום, ובעבודת השם היא היראה והפחד. ככתוב "ופחד יצחק היה לי" (בראשית ל"א מ"ב)] – מצינו גמרא תמוהה:

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן : מאי דכתיב [מהו שכתוב] 'כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו. אתה ה' אבינו, גואלנו מעולם שמך' (ישעיה סג, טז)?

לעתיד לבוא יאמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: "ריבונו-של-עולם, יימחו על קדושת שמך; אמר [הקב"ה]: אימר ליה [אומר לו] ליעקב דהוה ליה [שהיה לו] צער גידול בנים – אפשר דבעי רחמי עלייהו [אולי יבקש רחמים עליהם]. אמר ליה [אמר לו הקב"ה]: בניך חטאו. אמר לפניו: ריבונו-של-עולם, יימחו על קדושת שמך; אמר [הקב"ה] לא בסבי טעמא ולא בדקדקי עצה [לא בזקנים – היינו אברהם – טעם, ולא בילדים – היינו יעקב – עצה]; אמר לו [הקב"ה] ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו: ריבונו- של-עולם, בניי ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם 'בני בכורי' (שמות ד') , עכשיו בניי ולא בניך?!, ועוד: כמה חטאו? – כמה שנותיו של אדם? שבעים שנה – דל עשרין דלא ענשת עלייהו [הורד עשרים שנה שאינך מענישם עליהם] (שכן מצינו בדור-המדבר שלא ענש הקב"ה אלא מעשרים שנה ומעלה וכו'. רש"י שם), פשו להו חמשין [נשארו להם חמשים]; דל כ"ה דלילותא [הורד עשרים וחמש של הלילות], פשו להו כ"ה [נשארו להם עשרים וחמש]; דל תרתי סרי, ופלגא דצלויי ומיכל וכו' [הורד שתים-עשרה וחצי של תפילה, אכילה ועשיית צרכים], פשו תרתי סרי ופלגא [נשארו שתים- עשרה וחצי]. אם אתה סובל את כולם – מוטב, ואם לאו – פלגא עלי ופלגא עליך [חצי עלי וחצי עליך]. ואם תמצי לומר, כולם עלי – הא קריבית נפשי קמך [הרי הקרבתי עצמי לפניך]. פתחו ואמרו 'כי אתה אבינו!'" (שבת פ"ט ע"ב).

כאמור, סוגיה תלמודית זו היא כולה מקשה אחת של תמיהה. הייתכן שאברהם – בעל מידת החסד – ויעקב – בעל מידת התפארת, רחמים – לא ימצאו לימוד-זכות ודרך סינגור על בניהם יוצאי-חלציהם, ודווקא יצחק (בעל מידת הגבורה) ישמש סניגורם האמיתי והמשכנע של ישראל לפני הקב"ה? על מדוכה זו ישבו רבים, גדולים וטובים וכל אחד מהם ענה את חלקו ביישוב תמיהה זו [גם בתורת החסידות יש הסברים שונים. מדוע לעתיד לבוא תתגלה מעלת יצחק אבינו ודרך עבודת נשמתו – וראה 'תורה אור' כראשית י"ז ע"ג וכ' ע"ב כ"א ע"ג ל"ט ע"ב, וב'תורת חיים' לכ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע פרשת תולדות ובכ"מ, בדרכים שונות, שבוודאי משתלבות זו בזו].

גם מידת-הדין מסכימה

מאחר ששבעים פנים לתורה, ארשה לעצמי להציע הסברה מקורית למאמר מופלא זה – כדרך קרובה אל הפשט ומיוסדת על תורת-הנפש ונטיותיה, וכן על חלוקת תכונות אופייניות של בעלי המידות הנבדלות, כלומר אנשי החסד לעומת אנשי הדין והגבורה.

איש החסד, הרכות שבטבעו היא מקור המניע שלו למצוא זכות בכל אדם, וכן להפך, בטבעו, למצוא בו כל צד חיובי אפשרי. אין הוא נמשך לדקדק ביותר בצד השלילה והחובה של הזולת, וגם בלי כל חישובים מיוחדים אינו נתפס להסכים להענשה וכיוצא בזה. אולם דווקא משום נטייה זו, כשהוא נלחץ וכשמוכיחים לו בהוכחה ברורה, בחינת שחור על גבי לבן, את חטאו של הזולת – אזי רכות טבעית זו נהפכת לו לרועץ, מכיוון שבעל אופי כזה קשה לו ואינו מסוגל למצות דברים בחישוב מדוקדק. וממילא הוא נסוג בקלות מעמדתו, והוא משלים עם המצב, ונכנע לדברי הקטיגוריה.

לא-כן מי שבטבעו הדין והגבורה: זהו איש החשבון והמיצוי, ויש בו קשיות טבעית, עומד הוא על שלו ועמדתו אינה ניתנת למיקוח ולתנודות בקלות. הוא מחשב כל דבר בדקדוק ובדיוק רב. אצל אדם מסוגו אם החשבון נוטה לצד חובה, הרי דרכו וצורת גישתו תהיה תמיד בכבחינת ייקוב הדין את ההר ואינו חת ונרתע מעשיית דין ועונש – בתנאי שהחישובים והנתונים שלו מוליכים לכך; ברם, מאידך גיסא, טבע זה של מיצוי-הדין הנובע גם מחוסן נפשי מיוחד, צופן בחובו גם כיוון מקביל הפוך – היינו שאינו מקבל בקלות גם את הקטגוריה, שהיא לפעמים מוגזמת מאוד, לפני עשיית החשבון המדוקדק. ומכאן מקורה של עריכת החשבון הנפלא של יצחק אבינו, עד כדי הורדת חשבון החטאים למינימום, באופן שגם מידת-הדין מסכמת שכדאית אהבתו של הקב"ה לישראל לסבלם ובוודאי זכותו של יצחק זה שהקריב עצמו לפני המקום להגן עליהם. אלא שגם לפי ההסברה הזאת צריך לומר שצד זה של הגבורה יתגלה ויחול דווקא לעתיד לבוא.

בין אבינו יצחק ללוי יצחק

והנה השתלשלות החסד ע"י יצחק אבינו, בעל הגבורה, ע"י עריכת חשבון דווקא, ההיפוך מן הרגיל והמקובל תמיד שהדין והחשבון כרוכים יחד [וגם בפנימיות-התורה אמרו ב'פתיחת אליהו' לתיקוני-זוהר "אנת הוא חד ולא בחושבן" (אתה הוא אחד ולא בחשבון); בחסידות מבואר  ש"אנת הוא חד" היא מדריגה עליונה לפני ההתחלקות של הספירות, שהן בחשבון ובמספרים. כלומר, החשבון והמספרים מהווים ירידה וצמצום. שהרי כל התחלקות היא ירידה לגבי האור הפשוט] – מעלה מחשבה שקיים איזה שהוא מכנה-משותף עמוק בין חשבונות האין-ספור המעטרים את חיבוריו של רבי לוי יצחק לחשבון רב האיכות והמשמעות של יצחק אבינו בהגנתו על תולדותיו לעתיד-לבוא.

מעשה קטן – לכאורה – של האבות מהווה סימן גדול לבנים.

ועל דרך שכתב הרמב"ן בפירושו על החומש על פסוק "ויעבור אברהם בארץ עד מקום שכם" (בראשית י"ב ו): "אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול. הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו: כל מה שאירע לאבות – סימן לבנים, ולכן יאריכו בכתובים בספר המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים, אין בהם תועלת וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלושת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו"].

הלוויים – אז ולעתיד

בעניין השם הראשון – "לוי", הקשור עם קו הגבורה, כנזכר ברשימה [וכן הוא בזוהר בקבלה, ובחסידות בכ"מ] – ישנה הקבלה גדולה לשם יצחק בנוגע לעתיד-לבוא, בדבר מסירות-הנפש על קידוש-השם. וזה אמרם ז"ל: "לוי – זה עתיד ללוות את הבנים לאביהן שבשמים" בראשית רבא ע"א); ועוד: "שבטו של לוי [וגופא בתר רישא גריר] – שנתנו נפשם על קדושת השם; ולא עוד, אלא אמר הקב"ה: 'הפקד את הלוויים על משכן-העדות', שכל מי שנדבק בדבר ונמצא להקב"ה, מאמינו לעולם. ואף השבט הזה [ובדורנו אפשר להמליץ זאת בביטחון ובוודאות הכי גדולה על שבט ה'תמימים', המיוחד שבין שבטי-ישראל שעמד בהדרתו בכל מיני מבחנים וניסיונות מרים וקשים, וגם מתוקים, לכאורה, לשם ולתפארת ולתהילה] – בדקתי אותם, ונמצאו שומרים בכבודי" (תנחומא במדבר כ"ז).

ובתניא פרק נ: "ולעתיד, שהעולם יתעלה, יהיו הם [הלוויים] הכוהנים, וכמו שכתב האריז"ל על פסוק 'והכוהנים – הלוויים' – שהלוויים של עכשיו יהיו כוהנים לעתיד" [וראה ביאורו הנפלא של כ"ק אדמו"ר זי"ע (שליט"א) למאמרו זה של האר"י ז"ל, שלא יקשה מדברי הרמב"ם ביסודי-התורה רפ"ט שהתורה לא משתנית לעולם: וכן הוא בכ"מ בגמ' שאין נביא רשאי לחדש].

ולהעיר שזהו שמו של מליצן וסניגורן של ישראל, הגה"ק רבי לוי יצחק מבארדיצ'וב זיע"א [וקרוב לוודאי שזהו שורש השם, ואולי יש שייכות משפחתית].

זכו והעמידו שמשן של ישראל

כשעטי עודנו בידי, מתנוצצת בי מחשבה על בחינת גזירה שווה בשמם השני של בעל ההילולא נ"ע ומחותנו, גדול מקדשי השם בדורנו הוד כ"ק אדמו"ר יוסף יצחק זיע"א, שהשנה מלאו שישים שנה לשחרורו ממאסרו ההיסטורי על הרבצת תורה וחסידות, [וידועה בזה שיטת המקובלים, שגיל הזקנה מחייב את הסובבים בנוהג של דרך-ארץ מיוחד ובו מתחיל גדר שיבה וחיוב הקימה מפניו, ושל נעליך וגו'], אשר שניהם כאחד מהווים במעשיהם הגדולים בחינת סניגוריה על עם ה', בדוגמת יצחק אבינו, שיטעון "הא קרבית נפשי קמך"!

ואין לך סניגוריה גדולה מזו, גם מה שזכו והעמידו יחד את שמשן ומאורן של ישראל, הוד כבוד קדושת אדמו"ר זי"ע (שליט"א), בנו ותלמידו הגדול של בעל ההילולא – וגם תלמידו וחסידו הגדול של חותנו זיע"א המקושר אליו בכל נימי נשמתו הק'; הממזג בנפשו ובתורתו, בעקביותו, בעמקותו ובפוריותו את שני ההרים הגדולים האלה, אשר ראשם הגיע השמיימה, גאונים בדעת-אלוקים ונשגבים בעבודתם בדור שלפנינו – וביתר שאת וביתר עוז, החובק זרועות עולם ממש, ללא כל תקדים בדברי ימי ישראל [וכדברי זקנו כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק זיע"א, ב'אור התורה' על מארז"ל ועניינים (עמוד רכ"ב): "דבאמת גם הסתלקות שאר כל הצדיקים נקרא הילולא, אך הילולא למעלה, אבל למטה יש תעניות ע"ז, משום שנסתלקו מעולם הזה. אך בזאת יתירה מעלת רשב"י שנקרא למטה גם כן. מטעם זה הנזכר לעיל (במאמר זה באריכות הביאור). שעל ידו היה גילוי חלק הנסתר"].

ביום ההילולא הבה נתפלל להשי"ת יחדיו הצדיקים הנזכרים, שלפי ערך גודל צדקתם כך היו שנואי נפשם הטמאה של שונאי ישראל והיהדות בעמק הבכא. [וכידוע שנושאי דגל החסידות בכלל נחשבו לגדולי השונאים והלוחמים, גם בקליפה הקומוניסטית וגם בזו של הנאצים ימ"ש. וכזכור, הגאונים הצדיקים מראשי גולת אריאל כ"ק אדמו"ר הרה"ק רא"מ מגור וכ"ק אדמו"ר הרה"ק ר"א מבעלזא נבג"מ זיע"א נחשבו למטרה ראשית של חיצי השנאה הנאצית ובנסים גלויים ניצולו מחיית-טרף זו. שורשה של שנאה זו מבואר היטב בספר יצירה, כי "זה לעומת זה עשה אלקים", וכשם ש"טוב מבחין רע", כך ה"רע מבחין טוב" ומפריע לו מאוד. השנאה בשעתו פגעה גם בכל מי שכל שייכותו וחוט-הקשר שלו ליהדות היה רק מה שדם-ישראל נזל בעורקיו, וגם מיהודי שכזה נקעה נפשם המסואבה, מחמת שחשו גם בו את הקדושה ונקודת-היהדות. מכל מקום, שנאתם לרבוה"ק נ"ע ולקדושי החסידות הייתה עמוקה ביותר, וללא כל פשרה, משום שקדושתם העליונה של צדיקים אלה הפריעה להם עוד יותר והם התייחסו אליהם כאל "מורדי-אור" רח"ל, ובכל-זאת יכלו להם בעז"ה. וכשם שזיכנו השי"ת להינצל מאותן 'קליפות', כן יזכנו השי"ת להינצל מהקליפה המשתוללת בדורנו אנו, הנובעת מקדושה וגדולה אמיתית. מחשש שמא יגיע העולם לכלל תיקון, היא מוצאת, כדרכה, דרכים מדרכים שונות למנוע זאת [וראה דבריו של אור שבעת הימים בספר 'כתר-שם-טוב', הוצאת קה"ת אות קמ"ח].

מחכים ומצפים ליום ישעך

יה"ר שמתוך חסד ורחמים – ובדרכי נועם של תורה וחסידות – נזכה לצאת מהחשכה והעלטה הגדולה הסובבת ועוטה אותנו כולנו, כל עם-ה' הדבקים בתורה ובמצוותיה, מכל צד. ייתן השי"ת בלב גדולים וטובים [בהם רבנים ודיינים יושבי על מדין, חכמים וסופרים ומושכים בעט, אשר בסתר לבם כואבים את כאבה של השכינה הקדושה], ויקיצו מתרדמתם ויפרצו את חומת השתיקה ויקראו בקול גדול לאחב"י לאהבת-ישראל אמיתית, ובמקום שנאת-חינם יעמידו ויעניקו אהבת-חינם. תיקון זה הוא הדרוש לנו כאוויר לנשימה, כדי לזכות לבניין הבית השלישי, שהרי את העבירות החמורות של הבית הראשון הרצינו בשבעים שנה של גלות (כמפורש בתורה "אז תרצה שבתותיה וגו'"), וזה שאנו סובלים עתה מאריכות הגלות הנוראה הוא בעוון שנאת-חינם של מתוארים ומוגדרים בפי חכמינו כ'צדיקים' (גיטין נ"ו ע"א), וכמבואר במסכת יומא ט: "מקדש שני, שהיו בתורה ומצוות וגמילות-חסדים, מפני-מה חרב מפני שהייתה בו שנאת-חינם. ללמדך ששקולה שנאת-חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה-זרה, שפיכות-דמים וכו'".

בתיקון עוון זה נקיים את המצווה "ועשו לי מקדש", שהרי בזה נגרום לירידת בית-המקדש השלישי, של אש, מן השמיים במהרה בימינו יחד עם משיח-צדקנו ונזכה גם למילוי משאלותיהם הטהורות של שוכני-עפר ובעל ההילולא בתוכם. כדברי המשורר, כהשתפכותו לציון וירושלים ולגאולה העתידה: "שוכני קברים מחכים ומצפים ליום ישעך, ואז יצמחו ויחיו ישניך".