הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע

הרב אלימלך וייסבלום מליז'נסק זצ"ל הידוע כבעל 'נועם אלימלך': נולד בשנת ה'תע"ז בכפר טיקטין שבפולין למשפחה בת שישה ילדים. נקרא על שם סבו. עוד בצעירותו למד את תורת הנגלה והנסתר וסיגף עצמו בתעניות. הלך בעקבות אחיו ר' זושא ללמוד אצל המגיד ממזריטש.

ערך "גלות" של כשמונה שנים עם אחיו הבכור ר' זושא ר' משולם זוסיא מאניפולי כדי לסגף את גופם ולטהר את נפשותיהם, אך מטרתם העיקרית הייתה, לזכות את בני ישראל ולהחזירם למוטב. לאחר פטירת המגיד ממזריטש מונה במקומו למנהיג תנועת החסידות. בעל רוח-הקודש. רבים פנו אליו ונושעו. חילק את כל כספי הפדיונות עוד באותו יום לעניים ולא השאיר פרוטה בכיסו. נפטר ב-כ"א אדר ה'תקמ"ז  בליז'נסק. חי כ-69 שנים. בנו ר' אלעזר שימש במקומו.

סבא: ר' אלימלך מצד האב. אביו: ר' אליעזר ליפא. אמו: מרת מירל מיריש. נשותיו: מרת גיטל זיווג ראשון מרת שפרינצא זיווג שני. אחיו: ר' אברהם, ר' נתן אב"ד סטוצין ור' זושא. אחיותיו: מרת חווה, מרת עלקא. בניו: ר' אלעזר מליז'נסק ממלא מקום אביו, ר' אליעזר ליפמן מחמלניק מח"ס אורח לצדיק ור' יעקב ממוגלניץ. בנותיו: מרת אסתר עטיל נישאה לר' ישראל לייב אלבוים, מרת מירל מיריש נישאה לר' משה אליה אלוויץ. מרבותיו: ר' דב בער המגיד ממזריטש.

מתלמידיו: ר' יעקב יצחק הלוי הורביץ ה'חוזה מלובלין', ר' ישראל הופשטיין המגיד מקוז'ניץ, ר' אברהם יהושע השיל הצדיק מאפטא, ר' אהרון לייב מפרמישלאן, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, ר' מנחם מנדל מרימנוב, ר' משה לייב מסאסוב, ר' נפתלי צבי הורביץ מרופשיץ, ר' מרדכי מנשכיז. מספריו: • נעם אלימלך- ספר חסידות ע"פ פרשיות השבוע •ליקוטי שושנה

במשך שנים רבינו ואחיו ערכו גלות. במקומות רבים, שלא הכירו אותם פגעו בהם ואפילו חשדו בהם בגניבה. פעם נכנס רבינו בדרכו לבית- מרזח כדי לרחוץ את ידיו. לשם כך פנה למטבח. בזמן ששהה שם, אפו במטבח לחם, והניחו את הכיכרות על השולחן. והנה התגנב פנימה איש נוכרי וגנב אחד מהלחמים. כשנתגלה חסרונה של הכיכר, אמרה אחת המשרתות: "בוודאי האיש העני לבוש הקרעים, שנטל את ידו, גנב את הכיכר". כששמע בעל הבית דברים אלו, רגז מאוד, וציווה על עבדו הגוי לרדוף אחר העני, לתפוס אותו ולהכותו כראוי לגנב.

העבד השיג את רבינו, והיכהו מכות נמרצות. ר' אלימלך קיבל את היסורים באהבה, ולא אמר דבר, אך בשמיים לא נמחל כבודו ובאותה עת שהעבד הכהו, פרצה דלקה בבית המרזח. בהלה אחזה בבני הבית, והם מיהרו למלא דליי מים ולנסות ולכבות את האש, אך הלהבות התפשטו והם לא הצליחו להשתלט עליהן. "אולי דלקה היא עונשי, ששלחתי את עבדי להכות יהודי עני, אשר ייתכן כי הוא חף מפשע", חשב בעל בית-המרזח. הוא עלה מיד על סוסו, ורכב במהירות לעצור את העבד בדרכו אך ראה את העבד מולו והוא סיפר לו שהיכה את העבד. "היכן הוא?" שאל האדון, "ביער ממול", השיב העבד. מיד פתח בעל הבית בדהרה לעבר היער.

ליד אחד העצים, פניו מופנות אל האילן, עמד רבינו וקרא: "ריבונו של עולם! לא אתפלל מנחה לפניך, עד שתכבה את השרפה שפרצה בביתו של היהודי". כך צעק. הבין בעל בית-המרזח, שלפניו עומד איש קדוש, והוא נפל לפני רגליו, והתחנן כי שמחל לו. "הנני מוחל בלב שלם", אמר. לאחר מכן שב האיש אל ביתו, וכאשר הגיע אליו, ראה כי האש כבר כבתה.

באחת השנים בר"ה לפני התקיעות ר' אלימלך שהה בחדרו הצדדי, והכין עצמו לתקיעות, והנה בא אליו אליהו הנביא, ועמו זקן אחד בעל הדרת פנים. סיפר אליהו לרבינו שהיה קטרוג גדול בשמיים וכמעט נגזר על העולם להיחרב, אלא ששני אנשים סמכו את העולם שלא יפול, והתבטלה הגזרה. שאל הרב את אליהו הנביא: "מי הזקן העומד לידך", "אברהם אבינו", השיב. "ומי הם האנשים שהחזיקו את העולם?" "אחד מהם הוא ר' שמלקא מניקלשבורג". "ומיהו השני?" שאל: "זאת לא אוכל להודיע לך". אחרי ראש השנה נסע ר' אלימלך לניקלשבורג להודות לרבי שמלקא שבזכותו ניצל העולם. כאשר פתח את הדלת, אמר לו ר' שמלקא: "שלום עליכם! הלא יודע אתה כי לולא אני ואתה,

היה העולם עלול ליפול". עתה נודע לר' אלימלך, כי הוא היה השני. (ה'אחים הקדושים')

כאשר נפטר רבי דוב בער, החליטו התלמידים למנות את רבינו כרבם. בדרך לליז'נסק שקעה השמש, והם נכנסו לאכסניה וביקשו מבעל האכסניה להקצות עבור רבם חדר מיוחד. בבוקר, לתמהונם הרב, רבינו עדיין ישן. התפלאו החסידים והחלו להתחרט שקיבלו אותו כממלא מקומו של המגיד. את המגיד לא ראו מעולם יושן שעות מספר. משעברו עוד שעות מספר, והרבי עדיין יישן, פנו לר' זושא וביקשוהו להעיר את אחיו. "אם רצונכם להעירו, אין דבר קל מזה", אמר. הוא הלך אל חדר, הניח את ידו על המזוזה שבפתח. מיד באותו רגע הקיץ רבינו וקם ממיטתו. התפלאו החסידים ור' זושא הסביר: "כל אדם צריך לצייר לנגד עיניו את שם הויה. כמו שנאמר: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". אך כאשר

האדם הולך לישון, כיצד יכול שם הויה להיות מול עיניו? אלא שסומך הוא על השם שכתוב על המזוזה. לכן כאשר הנחתי את ידי על המזוזה, לכסות את השם, לא יכול עוד ר' אלימלך לישון, כי לא היה לו עוד על מה לסמוך. משום כך מוכרח היה לקום מיד ממיטתו ולצייר את השם לנגד עיניו". כששמעו החסידים דברים אלו נחה דעתם, ואמרו: "ראוי ר' אלימלך למלא את מקום ר' בער המגיד".

הקטע בספה"ק 'נועם אלימלך' המסוגל לשמירה ולרפואה

כאשר נסע הגה"צ רבי מנחם ארנסטר ראש ישיבת ויז'ניץ שליט"א להשתטח על ציון קדשו של הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע בכ"א אדר תשמ"ח, הורה לו חמיו הרה"ק הישועות משה' מויז'ניץ זי"ע ללמוד על יד הציון הק' למען ישועת הכלל והפרט את דברי קדשו של הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע בספרו הק' נועם אלימלך בפרשת בשלח על הפסוק (טו, כו) "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" וזה לשונו הקדוש:

"רש"י ז"ל הקשה בוודאי כאשר לא ישים למה לרפואה. ונראה לפרש, הנה כתיב (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ומקשים למה לא אמר 'אשר בראתי שמים וארץ', שלפי הנראה זה חידוש יותר.

אך נראה דבאמת זה חידוש יותר שהוציאנו מארץ מצרים, דהנה בריאת עולם היה מחמת שהשי"ת ב"ה רצה להיטיב לברואים, ואין הבריאה חידוש נגד השי"ת, כי טבעו להיטיב. אבל יציאת מצרים שהכה השי"ת את המצרים במכות מופלאות וזה נגד טבעית הבורא ב"ה, כי מפי עליון לא תצא הרעה, אך מחמת שזה היה הטבה לישראל מה שהכה את מצרים ועיקר הטובה היה לישראל, עשה השי"ת נגד הטבעית להכות אותם וזה חידוש יותר גדול.

וזהו "כל המחלה לא אשים", אך איך הכה אותם הלא מפי עליון לא תצא הרעה, לזה אמר "כי אני ה' רופאך" ונמצא היה ההכאה הזאת הטבה לישראל, אבל להשים חלילה שום מחלה על ישראל זה בלתי אפשר, כי מה הטבה יבא מזה, וק"ל.

הרה"ק ה'ישועות משה' מויזניץ זי"ע, הורה מאז לרבים שנסעו להשתטח על הציון ללמוד על הציון מאמר זה.

(שרפי קודש עמ' רצד)

סגולת ההשטתחות על ציונו הק' ונסיעת התפארת שלמה ביומא דהילולא

ענין נסיעתו של התפארת שלמה לליזענסק כמעט בכל שנה הי' ענין נורא ופלא אצל כל העולם, והי' מרעיש מאוד בנסיעתו זאת ואף שהי' כהן ולא הי' יכול לילך על הציון ממש אעפ"כ הי' לו מקום מיוחד שם מחוץ לבית החיים אצל אילן העומד כנגד החלון של האהל ושם העמידו לו ופרשו לו ג' מחיצות בינו ובין העם ושולחן וכסא, ומחיצה הרביעית היתה פתוחה כנגד החלון וישב ולמד שם, וכל העולם פרשו משם באימה ופחד ובעת שסיים לימודו באו כולם בפתקאות ושתו יי"ש לחיים ושם הראה נפלאות ומופתים ופעל ישועות עד להפליא, ועשה שם תיקון גדול שתיקן מחיצות האהל בחומת בנין וגג, ותיקן שידליקו בפנים נר תמיד ועד היום הזה כן המנהג, ומאז התחילו לנסוע מכל מדינות גאליציע על ציון הנ"ל בקביעות, ואמר בזה"ל: "ברוך השם אז מיר האבן דערהויבן דעם כבוד פון רבין ר' אלימלך'ל, ופ"א אמר שהזקן הזה שכח לגמרי מאתנו בעולמות העליונים, וב"ה שהזכרנו אותו קצת שיזכור אותנו, מיר האבין איהם אביסל דערמאנט און אונז".

ועי' בס' י"ג אורות (ח"ב, עמ' ס') כי פעם אחת כאשר נסע התפארת שלמה לליזענסק עבר דרך העיר קראקא, ואמר שהמתנגדים מעיר קראקא, בוודאי יתמהו למה אינו הולך על קברם של הצדיקים השוכנים בקראקא, אלא – אמר – שצדיק אחר הסתלקותו אין לו שייכות לעוה"ז, חוץ הרבי ר' אלימלך שזיכך עצמו שגם אחר הסתלקותו יהי' בתוכנו.

ועי' שם עוד בשם הרה"ק בעל דברי שמחה מצעישנוב ז"ל שאמר בסגנון זה, שאין מה לנסוע לקברי צדיקים, כי נשמת הצדיקים אינם יורדים לעלמא הדין במשך כל השנה חוץ ביומא דהילולא שלהם, מה שאין כן לציונם של הרר"א והגה"ק מצאנז זי"ע טוב לנסוע גם במשך השנה, כי פעלו שיהי' להם שייכות עם עולם הזה בכל זמן ועידן.

ואגב יש לציין מש"כ בס' אביר הרועים, כי פע"א בל"ג בעומר כשישב הגאון בעל "אבני נזר" ז"ל בסעודה לכבוד הילולא דרשב"י, בעת שולחנו הטהור, אמר הגם שיש צדיקים שזכו להוביל גופם מכאן לארץ ישראל, אבל גופו הטהור של הרבי ר' אלימלך עדיין הוא פה בחו"ל, ואמר עוד מי שיודע סוד שמחת הילולא דרשב"י יותר משאר תנאים, יודע גם הטעם, מדוע דוקא גופו של הרב אלימלך זי"ע נשאר בחו"ל.  (קול התאחדותינו)

במה שיש נוהגים שלא לאכול ממה שהורה חכם

פעם אחת נשאל רבינו זי"ע, מאיש אחד על הנוהגים בדרכי החסידות שאינם אוכלים בשר שהורה בה חכם, דממה נפשך אם הוא טריפה הרי הוא טריפה לכל העולם, ואם לאו היא כשרה לכל.

וענהו הרבי ר' אלימלך, דמצינו בתורה דאסרה אלמנה לכהן גדול ולכהן הדיוט מותר. גרושה וחלוצה אסורה לכהן הדיוט, ומותרת לישראל. ובזה ג"כ קשה כקושייתך, אם אסורה תיאסר לכל, ואם מותרת תהא מותרת לכל, רק האמת הוא שהכהן הגדול שקדושתו יותר גדולה, נאסר לו אף אלמנה, כדי שלא יפגום ח"ו קדושתו, משא"כ שאר הכהנים. וכן גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ולכן מי שנוהג בדרך החסידות, אסור לו סירכא, אבל לא לכל העולם, ודפח"ח.

(גליון רחשי לב)

מתורתו

הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל. נראה ע"פ דאיתא בגמרא בחולין דף ז' רבי פנחם בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויים פגע ביה בגינאי נהרא חלוק לי מימך כו' חלוק ליה נמי להאי כו' חלוק ליה נמי להאי כו' אמר רב יוסף כמה נפיש גברא ממשה כו' אלא כמשה כו' ולכאורה מהיכן מוכח דנפיש גברא ממשה ודילמא משום דלא היה צריך משה רבינו עליו השלום לקרוע הים אלא חדא זימנא. ואך דהענין הוא דאבות סימן לבנים. והפירוש הא כך שכל דבר ודבר בתחילתו לפעול איזה נם הוא קשה מאד אבל כיון שכבר נעשה פעם אחת כבר יכולים הצדיקים שיהיו אחר כך לעשות כזאת אפילו כמה פעמים כיון שנפתח השער  והפירוש בגמרא הוא כך כמה נפיש גברא כלומר מהיכן בא לו זה שהיה יכול לפעול דבר גדול כזה ומפרש ממשה ושתין רבבן שהם פתחו השער והיה זה יכול לפעול דאלו התם חדא זימנא פירוש אף שלא היה התם כי אם חדא זימנא היה רבי פנחס יכול לפעול הכא תלתא זימני'. והפסוק ממילא מובן הפך ים ליבשה פירוש משה רבינו עליו השלום הפך פעם אחת ים ליבשה ופעל במעשיו הקדושים שבנהר יעברו ברגל שרבי פנחם בן יאיר עבר ברגל תלתא זימני. עם הטייעים וכו' ולכך מתורץ הדקדוק שפתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים וגם שפתח בעבר וסיים בעתיד:

או יאמר ע"ד שפרשתי ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים דהנה ישראל בשעת קריעת ים סוף ראו נפלאותיו יתברך שמו ורוממותו וגדולתו  ויש צדיקים שהולכים תמיד בדביקות ולבם תמיד ברוממות אל ובגדולתו אף שלא בשעת קריעת ים סוף שגם ביבשה רואין נפלאותיו איך הם עד אין קץ וערך בכל דבר ודבר הנמצא בעולם. וזהו הפירוש ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים פירוש שביבשה הלכו בזה הרוממות אל כמו בים  וזהו הפך ים ליבשה שהצדיק הנסים והנפלאות הנראין בים הוא רואה ביבשה לאשר הולך תמיד ברוממות אל וגדולתו יתברך שמו.