ה'תקצ"ג] נתנו תלמידיהם את עיניהם ברבינו שימלא את מקומם, אך הוא בענוותנותו הרבה סירב ואמר, שאינו ראוי להתעטר באצטלת האדמו"רות ולהנהיג חצר. לאחר הפצרות מרובות ומשלא הניחו לו החסידים, הפך לאדמו"ר.

במשך כ"ו שנים שימש כאדמו"ר לאלפי חסידים מגזע קרלין ולאכוויטש, שנהרו אל חצר קודשו עד לפטירתו. נהג להקפיד על טבילה במקווה, גם כאשר היה קר כקרח. נהג לקיים מנהגים רבים בקדושה וטהרה וכן לקבל את השבת מבעוד היום גדול.

כל ימיו עמל לעבוד את בוראו באמת ולשבר מידותיו. העיד על עצמו, כי מטבעו הרי הוא קפדן ביותר עד כדי חוט השערה, ועמל רבות כל חייו כדי לשבר מידה זו.

רבים פנו אליו ונושעו. בעל רוח-הקודש. ניבא את יום פטירתו. נודע בענוותנותו המופלאה גם לאחר ששימש כאדמו"ר. פעמים רבות תמה על האלפים הרבים הפוקדים את חצרו. פעם אף ציין ואמר, כי חסד עשה עימו הקדוש ברוך הוא לעת זקנתו, שכיוון שראה שבכל ימיו היה רגיל לישב בחברת אנשים ודרך הזקנים שיושבים לבדם, על כן לעת זקנותו גרם הקדוש ברוך הוא, שאנשים יימשכו אחריו וכך הוא יכול להמשיך באורח חייו אליהם הורגל כשסביבו אנשים רבים.

במשך עשרים ושש שנים הנהיג את קהל עדתו. נפטר ב- כ"ט בניסן ה'תרי"ח. חי כ-11 שנים. על אוהל קברו נכתב שמי שיפריז בשבחו "אקום ואטור בו בזה ובבא, אבל מותר לכל אחד להגיד עליי שהייתי אוהב ישראל". לאחר פטירתו פנו רוב חסידיו לרבי אברהם וינברג, מייסד שושלת חסידות סלונים.

אביו: ר' ישראל אליעזר. מרבותיו: ר' משה משרשוב [צדיק נסתר], ר' מרדכי [ראש שושלת לאכוויטש], ר' נח מלאכוויטש, ר' ישראל מרוז'ין. מספריו: •אמרות טהורות •ורשה תר"ע •באמרות משה.

פעם בערב ראש השנה שאל את אחד האברכים הצעירים, שהיו סמוכים על שולחנו, האם אביו שנמנה על חסידיו יצא לדרכו לחוג את ראש השנה בקוברין, אותו אברך ענה כי ודאי שכך, וזה שבועות מספר שאביו בדרכו מביתו לקוברין, הוסיף רבי משה והקשה: "וכמה המרחק יש מבית אביך לקוברין?" ענה האברך: "כך וכך פרסאות", לא נחה דעתו של רבינו ושאל: "ואביך, האם הוא צועד ברגליו או שמא סוס ועגלה יש לו?". ענה האברך הצעיר כי אביו צועד ברגליו ללא עגלה, "ובן כמה הוא אביך?" הקשה הצדיק, "בן שבעים שנה" נענה. תפס רבי משה את ראשו בשתי ידיו ואמר לחסידים: "צאו וראו כמה גדול הוא השקר, שאני מסוגל לגנוב דעתו של זקן בן ע' שנה, שיכתת רגליו פרסאות רבות לבוא אליי, עתיד אני ליתן את הדין, על כל אותן פסיעות, שצועדים אליי היהודים הבאים לחצרי לשווא".

כל ימיו עמל רבינו לעבוד את בוראו באמת ולשבר את מידותיו, העיד הוא על עצמו, כי מטבעו הרי הוא קפדן ביותר ומקפיד עד כדי חוט השערה, אך עמל הוא כל חייו רבות על מנת לשבר מדה זו, "ברם", אמר רבי משה, "כששומע אני את החסידים מכנים אותי בתואר 'רבי' מרגיש אני, כאילו דוקרים אותי בחנית".

מסופר, כי חסיד אחד בשם מרדכי הגיע להתארח בשבת בחצרו של רבינו, אך עם כניסת השבת נפל למשכב וחלה ולא יכול היה לקום ממיטתו. כל אותו ליל שבת קדח החסיד בחומו, ואף למחרת נמנע הוא מלקום ממיטת חוליו, רבי משה שמע על החסיד, שבא לחלות פניו אך חלה, וציווה, כי יביאוהו לפניו. משהגיע החולה לפני רבי משה היה מתנודד מרוב חוליו, וכמעט שלא יכול היה לעמוד על רגליו, אך רבי משה לא שת ליבו לכל זאת ואמר לחסיד: "אספר לך מעשה ממורי ורבי – רבי מרדכי מלאכוויטש. מעשה בחסיד, ששמו אף הוא היה מרדכי, שבא לשבות את השבת אצל מורי ורבי, ואף הוא חלה ולא יכול היה לישב ליד שולחנו של מורי ורבי, בא אליו מורי ורבי רבי מרדכי ואמר לו: "המאמין אתה כי מרדכי היהודי ממגילת אסתר הרי הוא צדיק?"- "אכן כן", ענה החסיד.

הוסיף מורי ורבי ושאל אותו: "המאמין אתה כי הרה"ק רבי מרדכי מנשכיז זצ"ל הוא צדיק?"- "אכן כן", הוסיף החסיד וענה. המשיך רבי מרדכי ושאל: "ומאמין אתה שאני ששמי מרדכי הרי אני צדיק?"- "אכן צדיק אתה", אמר החסיד, "אם כן" – אמר רבי מרדכי – "הרי אנו שלשה צדיקים ששמם מרדכי גוזרים כי אתה מרדכי תקום ממיטת חלייך ותבריא. ואכן מיד הבריא אותו חסיד. אף אתה אמר רבי משה לחסיד החולה מאמין אתה במעשה זה ממורי ורבי, רבי מרדכי מלכוביץ'? כן – ענה החולה – מאמין אני בסיפור זה, אם כן אמר רבי משה ירצה ה' ותתרפא לאלתר, וכדבריו של רבי משה כן היה, אותו חסיד הבריא לאלתר וקם על רגליו כאחד האדם.

מעשה באיש אחד, שבנו הקטן בן העשר הוכה ל"ע פתאום במכת עיוורון על שתי עיניו. כמובן, האב לקח את בנו לרופאים מן השורה הראשונה- אולם ללא הועיל. בצר להם נסעו האב ובנו אל רבנו לקאברין ויבואו אצלו לעת סעודת הלילה ויגש האבא ויספר לרבינו בבכיות נוראות את כל המאורע, השיב לו רבינו – אין זה כלום, הוסיף רבינו ואמר להם את הפסוק [דברים כ"א] ולא אבה ה' אלו' לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה, והוסיף רבנו ואמר להם: "לכו ותנוחו מעמל הדרך", והם הלכו לנוח כמו שציווה עליהם הצדיק, הבוקר אור, והנה שבו מאור עיניו של הנער כבראשונה והיה מזה קידוש ה', וראו כולם כמה גדול כח הצדיקים.

צריך ליזהר שלא יעבור יום מבלי לגמול חסד ליהודי

הגה"צ רבי משה מידנר זצ"ל מראשי בני העליה בחבורתא קדישתא דחסידי סלונים, הלך פעם בדרכו מהישיבה בבראנאוויטש (שם כיהן כר"י) לביתו, וכשכבר היה קרוב לביתו נעצר לידו מרכבה, וביקשו בעל העגלה שיעלה למרכבתו ליסע עמו עד המקום שהוא צריך להגיע, רבי משה הודה לו אך השתמט מלעלות באמרו שגר בקירוב מקום, אך ההוא לא הניחו וביקש שוב ושוב עד שהחליט לגמול חסד עם בעל עגלה ועלה למרכבתו.

בדרך, שאל את בעל העגלה לפשר מעשהו שכ"כ הפציר בו שיעלה למרכבתו, נענה בעל העגלה: איש פשוט אני, ובהיותי בעל עגלה אני מביא לפעמים חסידים לרבותיהם, ופעם הבאתי קבוצת חסידים אל הרה"ק רבי משה מקאברין זי"ע, ושאלתי מהם שיחזרו בפני על מאמר בשם רבם, אמרו לי בשמו, 'שאיש יהודי צריך ליזהר שלא יעבור עליו יום מבלי לגמול חסד ליהודי' – מאז קבלתי על עצמי לעשות חסד בכל יום ויום, ועכשיו כבר פנה יום וראיתי שעדיין לא גמלתי שום חסד עם אף אחד, לכן הפצרתי בכם כ"כ שתעלו למרכבתי, נענה לו רבי משה: 'עכשיו עשית החסד האמיתי של היום…' – כלומר, בזה שגילה לו מאמר יקר מהרה"ק מקאברין זי"ע עשה עמו חסד הרבה יותר ממה שהסיעו במרכבתו.

[באר הגן -פר' וירא]

הווארט ששמע הרידב"ז אצל הרה"ק מקאברין

שמעתי מהגאון רבי אשר זאב וורנר אב"ד טבריה שבעצמו זכה לשמוע מפיו של הגאון רבי יעקב דוד בן רבי זאב וילובסקי זצוק"ל מחבר פירוש הרידב"ז על הירושלמי [הוא היה יליד קוברין, בראשית שימש כרב בעיר סלוצק והיתה תקופה קצרה שעבר לשמש ברבנות בשיקאגו שבארה"ב, ואח"כ עבר להתגורר בעיה"ק צפת ת"ו, וזקני חסידי צפת אהבו אותו מאד על אף שלא היה שייך לעדת החסידים. ובהיותו בצפת שמע ממנו הרב וורנר את הדברים האלה]: בשנות בחרותו חשקה נפשו להיכנס בליל שבת קודש לשלחנו הטהור של הרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע, ושמע שנשא את דברו בקול להבות אש קודש, לפרש הכתוב גבי שבת קודש "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש", וכה אמר:

הנה אצל שני אוהבים מצוי מאד שתהיה להם שפה משותפת וסימנים אחדים, שאף אחד אינו מבין זולתם, ועושין כן לסימן בכדי לחזק ולהדק קשר הידידות שביניהם. וזהו דכתיב "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם" – וטעמא להא מילתא היא כי "ביני ובין בני ישראל אות היא" – בין הקב"ה לכלל ישראל סימן הוא ושפה משותפת ביניהם, שאף אחד אחר אינו מבין מבלעדם, אולם "לעולם" – כלומר לאומות העולם מסבירים טעם חובת שמירת שבת, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" – שמסתירים מהם את הטעם האמתי.

וכל ימי חייו היה הרידב"ז מתלהב ומשתעשע בדברים אלו. ובאמת רעיון זו כבר מופיע באור החיים הקדוש שם על אתר, ומסתבר שהרה"ק מקוברין נמי לא אמר כן מדיליה אלא בשם האוה"ח הק', ואף על פי כן התלהב השומע מן הדברים, הגם שלא היה נמנה בין תלמידיו שנאמרו בקדושה יתירה, עד שחדרו לתוך מעיו וכל ימי חייו נשא מאמר זה על לבו.

[מפי הגה"צ רבי אליעזר דוד פרידמן שליט"א]

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א