בהיות כבן 66 נתמנה לרב בעיירת מולדתו, דוברי. לאחר מכן כיהן במשך שבע שנים כרב בעיר קובל שבווהלין [אוקראינה]. בשנת ה'תר"ו נקרא לכהן כאב"ד בעיר קֹולֹו, בה ישב כתשע שנים בתפקיד זה. בשנת ה'תרט"ו עבר לקהילת קאליש, שם עסק ברבנות וגם במסחר. בשנת ה'תרי"ט עלה לארץ ישראל, וקבע את מקום מושבו בירושלים.

באותה תקופה הרה"ג שמואל סלנט היה צריך לנסוע מארץ ישראל, מינה את רבינו לעמוד במקומו בראש בבית הדין של הקהילה האשכנזית בירושלים, ולאחר חזרתו, השאירו את רבינו בתפקידו זה. ייסד את ישיבת "אהל יעקב". כ"כ שימש כרב ביה"כ בית יעקב [שבבית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד] אשר בו דרש תדיר, וכן היה נשיא מוסדות עץ חיים ובית הרפואה 'ביקור חולים' שהיה ממייסדיו. בסיועו נרכשה הקרקע שעליה הוקמה השכונה "מאה שערים", וכן השתתף בבניית 'משכנות ישראל', 'נחלת שבעה' ועוד. כמו כן קנה מהערבים מגרש גדול, שלימים היה לשכונת בית דוד. היה גם ממייסדי בית הכנסת ישועות יעקב. בעל רוח-הקודש. נפטר ב-ה אייר ה'תרל"ח. ציונו בהר-הזיתים שבירושלים. חי כ-62 שנים.

אביו: ר' יצחק איציק [שימש כרב עיירת דוברי. מח"ס 'דברי חיים' ע"ש אביו].

אמו: מרת הענא [אמו נפטרה בינקותו והוא לא זכה להכירה].

נשותיו: מרת פרידא [בת ר' שרגא פייבוש- זיווג ראשון]. מרת הנדל [בת דודו הגאון ר' מנחם אב"ד אוסטרווא- זיווג שני].

מרבותיו: אביו, ר' יצחק איציק. סבו, ר' חיים [מח"ס 'דברי משפט'].

בניו: ר' שלמה, ר' משלם, ר' חיים.

מספריו: אמרי בינה • תולדות האמרי בינה.

בתקופת רבינו הצרות תכפו וכאשר ביקשו לרכוש קרקעות בארץ ישראל, צצו להם 'בעלי־בתים' חדשים מדומים אשר טענו לזכויותיהם בקרקע זו, ואת כולם היו מוכרחים לפצות. אחרת, השלטונות התורכיים לא היו מעבירים ב'טאבו' את הקרקע על שם הקונה. בסמוך למקום עליו נבנתה לבסוף מאה שערים, בחלקו של ביה"כ כולל 'בוקרשט', עמדה ביקתה בה התגורר מסיונר גרמני, אשר ניהל פעילות מסיונרית בסביבה. לאותו מסיונר היה כרם גדול, ובו הועסקו פועלים ערביים. בין הפועלים היה אחד, אשר הייתה לו קרקע בשטחה של השכונה החדשה. כאשר נודעה למסיונר עובדה זו, החל לשדל את הפועל ולהסיתו, שלא ימכור את חלקו ליהודים, מתוך חשש שמא היהודים יגלו את הפעילות המסיונרית שלו. הוא אף הבטיח לו, שאם לא ימכור את חלקו ליהודים, יעלה את שכרו בעבודת הכרם בכפל כפליים.

אותו ערבי הבטיח למעבידו, שלא ימכור את חלקו ואף יניא את בני משפחתו מלמכור את חלקם באותו השטח. אולם בצנעה, נשא ונתן בפועל עם היהודיים ואף המריץ את קרוביו לעשות כמוהו, מאחר שהמחיר אותו ביקשו לשלם היה גבוה במיוחד. הגרמני הכיר את שכירו, וידע כי הבטחתו היא מן השפה ולחוץ, ולפיכך זמם לחסלו. יום אחד בהיותם בכרם באין רואה, הרג הגרמני את הערבי, וכיסה אותו בעפר. המסיונר זה לא הסתפק בהריגתו, אלא אף הוציא שמועה, כי היהודים רצחו אותו מאחר שסירב למכור את חלקו בקרקע שבשטח השכונה. השמועה התפשטה, וכל אנשי הכפר הופיעו לפני המושל־הפחה ותבעו נקמה. הם דרשו, כי הרוצחים ייאסרו מיד, ואם לאו – יעשו דין לעצמם ויקיימו ברוצחים את 'גאולת הדם'. החשוד העיקרי בעיני הערבים, היה רבי יאשע ריבלין, אשר היה ידוע בפעילותו לבניין ירושלים.

המושל-הפחה, שידע והכיר היטב את עדת היהודים ואת ר' יאשע, הבין כי ידיהם לא שפכו את הדם וכי עלילת דם זו נרקמה על ידי חתרנים, הרוצים לקעקע את ייסודה של שכונת היהודים החדשה, אך מאידך גיסא חשש כי הערבים הזועמים יקיימו את איומם, אם לא יימצא הרוצח האמיתי. לפיכך שיגר שליח להזהיר את ר' יאשע ויעץ לו לברוח מן הארץ מחוסר אפשרות להגן עליו. באותה עצה היה גם הקונסול האנגלי. ר' יאשע הבין שעצתם נכונה, שכן האיום אינו איום סרק. הוא חיפש מקום מסתור ומצאו באחת מחורבות ירושלים. בנוסף, שכר יהודי ירושלמי, שנודע בפקחותו, בשם ר' יעקב דוד סלוטקין, שישמש כאיש-קשר וידאג לקיומו, וכן שיספק לו ידיעות על הנעשה והנשמע בעיר.

ר' יעקב דוד שמר את סודו כראוי, ומלבד כמה מגדולי ירושלים, לא ידע איש על מקומו של ר' יאשע. נדמה היה כאילו נבלע באדמה החדשה. אלא שכאן מצאו כמה קנטרנים, שעדיין לא השלימו עם תכניותיו של ר' יאשע, הזדמנות להיפרע ממנו, והפיצו שמועה, אשר רבים האמינו בה, כי ר' יאשע ערק לחו"ל עם צרור כספה של החברה, והואיל והסוד נשמר, ותהום כל העיר. החברים ובני משפחותיהם צרו על 'ועד החברה' ותבעו את פרוטותיהם העשוקות, וכמעט שהצליחו לעולל את אשר לא עלה בידי הערבים. לנפץ את כל התוכנית לבניין 'מאה שערים'. ר' יאשע, שחשש שמא מקומו יתגלה, שיגר אגרת לרבינו, ר' מאיר אוירבך, ששימש אז כרבה של ירושלים, למען יעשה הכל כדי שהאמת תתגלה.

הגאון רבי מאיר אוירבך, הסתגר בחדרו, קיבל תענית על עצמו וביקש מהקב"ה לכונן את הישוב החדש ב'מאה שערים' למחרת יצא הרב מחדרו ושלח בידי משמשו להודיע לר' יאשע וכן ליתר חברי אגודת 'מאה שערים', שבטחונו חזק בה' ושבתוך שבוע ימים תתגלה האמת, וכאור היום יצא משפטו של הרוצח. מקובל היה רבינו כאיש קדוש, ומשום כך התפשטו דבריו חיש מהר בכל העיר, והציבור כולו נדרך בציפיה לראות, כיצד יפול דבר. יום הלך ויום בא, וכעבור חמישה ימים, בא המושל עם מלוויו לכרם הגרמני כדי לרכוש מענביו, שנודעו כמשובחים ביותר, כמנהגו מידי שנה בעונה זו. בבוא המושל לכרם, נוהג הגרמני מפני כבוד המלכות לקחתו לסיור למען יבחר את האשכולות העסיסיים והיפים ביותר.

לאחר שהמושל הצביע על הגפנים שישרו בעיניו, ציווה בעל הכרם לפועליו לבצור אותן ולהכינן לו, והמושל ומלוויו היו התיישבו באחת מפינות הכרם וממתינים עד שיסיימו הפועלים. לפתע, ניתר הפחה ממקומו וקרא: "מהו הריח הרע, שעולה בנחיריי?". "ריח פגר הוא זה!", נענה אחר ממלוויו. ותוך כדי עמדו, הצביע הפחה על גבשושית העפר שממול. "מסתבר", קרא הפחה, "כי שינוי זה בנוף המוכר לי מזה שנים, הוא הביא את הריח הרע". כשהתקרבו החבורה לחזות בגבשושית מקרוב, הכה הריח בנחיריהם. "אחמד!", פקד על אחד הפועלים, "סלק גבשושית זו, ונראה איזה פגר מונח תחתיה!". לתדהמתם הרבה, גילה אחמד תוך דקות אחדות את גופתו של חברו הנעלם, שהכירו היטב, ואם לא די בכך, הרי עם גילוי הגופה מצא לידה גם מכתב, המיועד לבעל הכרם, ואשר כפי הנראה נפל מכיסו, בעת שהתעסק בהטמנת הגופה. לאור חשיפת ממצאים אלה שוב לא יכול היה הגרמני לעמוד בחקירתו של הפחה, הוא הודה בפשע הנתעב. או אז, הורה המושל לתלות אותו. לאחר שתלו את המסיונר, יצא ר' יאשע ממחבואו, ואז נוכחו כולם לדעת, עד להיכן מגיעה קדושתו של הגאון מקאליש.

עדות השדי חמד על גדולתו

באיזה מקומות הזכרתי את ספר אמרי בינה להגאון מהר"מ אורבאך, וכתבתי עליו תואר איש ירושלים. ורב גדול אחד מבני בניו יצ"ו, במכתבו אלי מצאה קפידתו מקום לנוח, והתפלא עלי איך כתבתי עליו כן, והרי הוא היה גאון אדיר מפורסם וכל גאוני דורו חרדו לקראתו וכו' וכו'. ואנכי הדל השיבותי לו, הפלאה זו איני יודע מה היא, ולחזקיה פשיטא ליה שלשון חשיבות הוא, ומשנה שלימה שנינו יוסף בן יוחנן איש ירושלים (אבות פרק א) ושם אנטיגנוס איש סוכו כתב הרב תוי"ט היה אדון למקום הנקרא סוכו ואיש לשון אדון כתנן אישי כהן גדול ופי' איש אדוני, הרי מפורש שהוא לשון שבח וכבוד.

(הובא בספר 'ברוך ה' יום יום תניינא' בשם שדי חמד שיורי הפאה מערכת א' כלל ל"ב).

"אין חצר ובית אשר לא ישמע בו קול התורה"

"בהיותי בחו"ל הייתי עבד לעבדי ה' לשרתם בקדש וצורכי הציבור עמוסים עלי מימי עלומי, ואם כי בכ"ז אחזתיו ולא ארפנו להיות תמיד גורלי בלמודי תוה"ק, בכל זה לא יכולתי לשקול כל דבר בקו המשקולת בשקל הקדש להעמיק ביותר. וזה לי יותר מעשרה שנים אשר חשבתי דרכי לפרוק מעלי עבודתי בצורכי ציבור וחשקה נפשי אך לחבק חיק תוה"ק ולהשביע נפשי בצחצחות אורות התורה ותקעתי אהלי בקדש, לשבת בעיר אשר בחר בה ה', ללמוד וללמד כמאמרם ז"ל וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל, והקרבתי על מזבח אהבת ציון וירושלם כל מחמדי, עזבתי את בני היקרים המופלגים שיחיו, ואחי ורעי ובחרתי לשבת גלמוד בד' אמות של הלכה בקדש, וה' היה ויהיה לי בעוזרי. אם כי גם הלום מלבד אשר בעו"ה בחורבנה של אה"ק העם היושבים עליה ידועים חולי ומכאוב, ובירושלם בפרט כותבים שעות לרגעים יפקדנה על יושביה ואדם נידון בכל יום… כי הקדוש ברוך הוא מעורר יושביה בכל עת ועונה שלא יישנו בשנת האולת לכן יושביה בהכרח המה מסובלי יסורין ר"ל. עוד זאת גם הלום לא מצאתי מנוח וטורח הצבור מוטל עלי, בפרט כי מי יוכל לראות העניות והדלות אשר רוב יושביה מעונים ומדוכאים ומוכרח אני לפקח בעסקי צבור, ולכן קשה מאוד ללמוד בדיבוק חברים ולשדד עמקים בצותא חדא, אם כי מציון תצא תורה ות"ח שבא"י נעימים זה לזה בהלכה ואין חצר ובית אשר לא ישמע בו קול התורה, בכ"ז להעמיק שאלה וללמוד בחבורה יחד לפלפל ולסלסל קשה בעוה"ר, לכן ידעתי כי בלי ספק שגיתי בכמה דברים, אף כי יגעתי כפי העת והזמן להבין ולהשכיל אני עמוס התלאות ומנוחה ומרגוע לא ידעתי וכשאני לעצמי מה אני, ומהראוי היה להטמין דברי בחקי עד כי יערה ה' רחמיו עלי להפק רצון מאתו ויענגני בנופש, אולם אחרי כי חלפו ועברו מבחר ימי וידעתי מכאובים ואני רפוי המזג חסתי על עמלי עכ"ל.

(מתוך הקדמתו לספרו אמרי בינה)

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א