הרבי במכתב לילדי היתומים: אין לנו שום מנוס ותקווה אלא לברוח אל הקב"ה

באמצע המכתב מתבטא האדמו"ר בצער,
ליבי ליבי על חלליהם, ומה מאוד דואב וכואב ליבנו על האבדות הגדולות אשר נאבדו מעמנו, ואין בפי די מילים לנחם אתכם. וזאת נחמתי בעניי, כי צרת רבים היא חצי נחמה. ואכן אין לנו שום מנוס ותקווה אחרת, אלא רק לברוח אל משען האמונה הק', דהיינו לרוץ אל הקב"ה ולהאמין בכל לב, שמאת ה' היתה זאת וכי היא נפלאת בעיננו, שהרי מידת האמונה היא כלי מוכשר, שעל ידה יכול האדם להמשיך על עצמו נועם זיו השכינה, שכן הפירוש של "אמונה" הוא, להאמין בדבר אף שהוא לגמרי נגד השכל, כיון שעל ידי זה משיג האדם את אור אין סוף יתברך, שהוא מעין עולם הבא ושאין למעלה ממנו. ובתוך מצות האמונה מונחים כל הכוחות והחיזוקים להרים את עצמנו ולהתגבר על כל ההרגשות הקשות השוכנות עלינו ובתוכנו.

וכך ממשיך הרבי במכתבו: וזה פשוט וברור הוא, כי האיש הזה שחש ומרגיש שהוא תלוי כולו בהשי"ת, ואף מכיר באי יכולתו וחוסר כוחו להושיע לעצמו מבלעדי השי"ת, כיון שהכל הוא משליחות הבורא, הוא המאושר ביותר עלי אדמות, יען שהוא חש בקירבת אלוקים גדולה ועצומה עד מאוד, שכן זהו הקירבה הגדולה ביותר שאפשר להיות לאדם כאן בעולם הזה, ואז כשמרגישים כן, אזי מתקשרים לה' יתברך בקשר של קיימא, ומרימים את העיניים אליו, וממילא הפחד סר ומתבטל לגמרי. ודבר זה יהיה לכם לנחמה, כי אין אדם יודע מה שטוב לו באמת, כי אין אף אחד שיכול לחשבן בשכלו מה טוב עבורו ומה לא טוב, ובוודאי שכלפיהם – ההורים ע"ה, טוב להם יותר, לפי שאינם צריכים לשהות עוד בעולם השפל הזה, ובוודאי באו המה אל המנוחה ואל הנחלה, ושם הם מתענגים בתענוגים הרוחניים השמורים לשוכני עליון.
ואכן כאשר האדם מכיר ויודע מכח אמונתו הטהורה בה', שכל מאורעותיו המה לטובתו, אזי הנפש מתמלאת בשמחה רבה, והאדם נמצא בבחינת שעשוע עולם הבא, שאינו מרגיש שום רע, אלא רק טעם של חיים טובים ונצחיים, חיים של נועם זיו השכינה.

בסיום דבריו: ניחם אותם הרבי בטללי תחיה ונוחם, וחיזק אותם הרבי לילך ולהמשיך בדרכי אבותיהם, שיקבל כל אחד מכם להתנהג בדרך הראוי והנכונה, להתחזק בעבודת המידות ולהרבות בלימוד התורה ולא להיכנע אל הרע, ולהקפיד מאוד שלא יפסקו המידות הטובות של ההורים מנוחתם עדן, וגם המה ישמחו בכם מלמעלה, שכן מוכרחים אתם לקבל על עצמכם למלאות את החלל שנפער כמה שאפשר, שיהא זאת להם לנייחא נפשם בגן עדן, וכמבואר בזוה"ק שכאשר הבנים הבאים אחריהם הולכים בתורת האל ועוסקים בתורה ובמצות, מלבישים להם לההורים כתרים לראשיהם כדי לכבדם.

ויבוא בעל הנחמות לנחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ושישלים לכם את החסר, והשי"ת אביהם של יתומים ישמש לכם כאב ואם יחדיו, ושלא תוסיפו לדאבה עוד.