הגאון הרב עזרא עטיה הידוע בכינויו המורה זצ"ל: נולד ב-י"ז שבט תרמ"ה בארם צובא שבסוריה. גאון. תלמיד חכם. משורר. עניו וצנוע. נחשב לעילוי. נודע בהתמדתו. שימש כראש ישיבת 'פורת יוסף' במשך 45 שנים. שימש חבר בבי"ד הספרדי, תפקיד אותו מילא במשך 20 שנים. מצד אביו הוא צאצא של הרב שם-טוב עטיה, תלמידו של הרב יוסף קארו ומצד אמו הוא צאצא של הרב אליהו שמאע, מחבר הספר "קרבן אשה".
נולד אחרי שנים רבות, בהן התקשתה אמו להביא ילדים. מסופר כי אמו הלכה עד לעיר טדף להתפלל על קברו של עזרא הסופר. היא נדרה שם נדר- שאם תיפקד ותלד בן תקרא את שמו עזרא ותקדיש אותו אך ורק לתורה.
בילדותו התחנך בחאלב. כבר בגיל צעיר ייעדו ר' עסלן לגדולות. משפחתו עלתה לארץ כאשר היה בגיל 16.על אף המצב הכלכלי הקשה ביותר של המשפחה לא נשלח לעבוד לפרנסת הבית, בשל הבטחתה של אמו. הרבנים עזרא הררי רפול, שלום הדאיה ואברהם עדס התחייבו לתמוך בו כלכלית בעזרת עשירי הקהילה החלאבית.
נפטר ב-י"ט אייר מוצאי ל"ג בעומר בשנת תש"ל נטמן בהר המנוחות בגבעת שאול בירושלים. חי כ-85 שנים.
מספריו: • פיוט 'עורו שירו' • חיבוריו על הש"ס ועל 1 חלקי שו"ע • ספרי שו"ת דרשות ופירוש על התורה אבדו עם נפילת הישיבה במלחמת השחרור בשנת תש"ח.
אביו: ר' יצחק עטיה.
אמו: מרת לאה.
אשתו: בוליסה סאלם, בתו של הרב אברהם סאלם
(מחכמי הקבלה בירושלים).
רבותיו: ר' יהודה (עסלן) עטייה ור' אברהם עדס (בחאלב). ר' רפאל
שלמה לניאדו ור' יוסף ידיד הלוי (בירושלים).
מתלמידיו: ר' עובדיה יוסף, ר' יהודה צדקה, ר' בן ציון אבא שאול, ר' מרדכי אליהו, ר' חיים דוד הלוי, ר' דוד שלוש (רבה של העיר נתניה), ור' ציון לוי (הרב הראשי של פנמה) ועוד רבים.
מילדיו: שישה בנים ובת אחת. ר' דוד (ראש ישיבת "היכל עזרא"), ר' יצחק, ר' אברהם.
מסופר על בנו של הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, שחלה במחלה אנושה והרופאים נלאו למצוא לו תרופה. מצבו של הבן החמיר. חומו טיפס והגיע ליותר מ-42 מעלות. הבן היה נתון איפוא בין חיים למוות. במשך שעות ארוכות עמד הגאון והתפלל על בנו מקירות לבו, בבכיות ובתחנונים, עד שנרדם. בשנתו, התגלה אליו המהרש"א, ואמר לו: "דע לך, שמפני שהינך דבוק בתורתי, והינך עמל על כל מילה ומילה בפירושי למסכתות הש"ס, מבטיחני לך שאתפלל על בנך לפני הקב"ה כדי שתוכל להמשיך וללמוד מתוך שלוות הנפש. וזה לך האות: כאשר תתעורר משנתך תמצא שחומו של בנך ירד ל-37 מעלות והחלים מחוליו לחלוטין". וכך היה, ויהי לפלא.
מידת האמת הייתה נר לרגליו, ועל כך יעיד הסיפור המופלא הבא: דרכו של הרב הייתה לתת תעודות הוראה לתלמידיו רק אם הם לפני קבלת משרה או שליחות, כדי שיחזרו על לימודם בכל עת, והנה באמצע המלחמה עת ישבה הישיבה בשכונת גאולה היה אחד התלמידים צריך את התעודה לשם יציאה לחו"ל, וכשבא הרב לחתום בתעודה ראה שכתוב: "החותם פה בתוך ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה" וחשב שאם יחתום הרי זה שקר, משום שהוא לא נמצא בעיר העתיקה. חשב שוב והחליט שעם כל הסכנות ילך לעיר העתיקה, יכנס לבניין הישיבה, יחתום ויחזור, וכך עשה, והעיקר שלא יחתום על דבר שהוא שקר חס וחלילה.
מסופר על הרב שהיה רגיל למסור שיעור בגמרא בפני פקידים, סוחרים, ותעשיינים. כשהגיעו לסוגיית מצות שילוח הקן (חולין קלט:) אז דנה הגמרא על הפסוק, "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ", מה יהיה הדין אם ימצא קן על ראשו של אדם? דברי הגמרא הקדושה צרמו לאחד מהשומעים, ומיד פנה לרב ואמר: "איזו מין שאלה לא מציאותית זו, מדוע עוסקת הגמרא בכזו שאלה?". ענה לו הרב בנועם אך בתקיפות: "דברי הגמרא הם קודש קודשים, ואין להרהר אחריהם". מכיוון שראה הרב שלא הועילו דבריו לאותו תלמיד, התפלל מתוך כאב ואמר: "ריבונו של עולם, תוכיח את אמיתות תורתך הקדושה!".
והנה לפתע נכנס אחד מהתלמידים שנעדר זמן רב, שמח הרב ואמר בלבו: "יש כאן הזדמנות להסיח את דעתו של העיקש", ושאל את הבא: "היכן היית זמן כה רב, מדוע נעדרת מהשיעורים?". ענה הלה ואמר: "היה לי עסק בהודו. ארץ מוזרה ואורחותיה מוזרים. תארו לכם, יושב אדם משועמם בידיים משולבות תחת עץ יומיים-שלושה, ומשום שלא שינה את תנוחתו באה ציפור ובנתה על ראשו קן, והוא- אפילו לא הזיז את ידו כדי לגרשה. מה אתם אומרים?". ענה הרב: "אנו אומרים משה אמת ותורתו אמת!!!" ואותו אדם, שלעג על דברי הגמרא, ראה עין בעין את דברי תורתנו הקדושה. מיד כבש עיניו מרוב בושה.
סיפר הגאון ר' יהודה צדקה זצ"ל: "אני זוכר שפעם אחד בא תלמיד אחד עני מבגדד, שהיה מטפל גם בהוריו העניים. ובחן אותו מורינו ורבינו ר' עזרה עטיה, ראש ישיבת 'פורת יוסף' ומצא בו כישרונות נעלים מאוד, והמליץ עליו לקבל אותו לישיבה כתלמיד מן המניין ואף לתת לו מעט כסף כדי שיוכל להתקיים.
באותו זמן היה נהוג בישיבה לא לקבל תרומות מיחידים רק מה שנכנס מפירות הקדש, ולכן לא יכלו לקבל שום תלמיד עם תמיכה, רק אם אחד מהזקנים הלך לעולמו או יצא מהישיבה, ולכן הוועד דאז לא קיבל את התלמיד הזה, בגלל היותו זקוק לתמיכה, ואין ביכולתם לתמוך בו. מיד ניגש אליהם ראש הישיבה, הצדיק עזרא עטיה, לוועד ואמר להם לחסר ממשכורתו כדי לתמוך בתלמיד זה ולא לדחותו. וכך עשו, הורידו ממשכורתו סכום מסוים. וכמו כן אחד מחברי הוועד דאז, הרב בן ציון חזן הסכים שיורידו גם ממשכורתו, והתלמיד התקבל. וזה רק אחד ממעשיו הטובים הידועים לנו.
מתוך מה שכתב הרב בן ציון מוצפי על רבינו
חמישים שנה עברו מאותו יום מר ונמהר, בו הסתלק האבא של כולנו, אני זוכר את אותו רגע בשעה 10,32 בבוקר, נכנס אחד הבחורים והרים את ידיו, וכולנו זעקנו, כי הבינוני שנצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלקים., כי שלשה ימים רצופים גסס בביתו הסמוך לבנין הישיבה, ובבוקר השיב נשמתו לבוראה, התאלמנו, הזדעזענו, לא יכולנו להוציא הגה, כל הלימודים בישיבה שבתו, דממה נוראה השתררה, גם רבותינו הגאונים הרב יהודה צדקה יד ימינו עשרות בשנים, רבנו בן ציון אבא שאול פאר תלמידיו וכל הרמי"ם בישיבה עמדו משתוממים ולא הוציאו הגה.
ההלוויה יצאה מביתו כשגדולי הדור מספידים אותו, המשיכה מטרים ספורים לשערי הישיבה האבלים, בראש כולם עמד הגאון הראשון לציון דאז הרב יצחק נסים זצ"ל, ואתו כל גדולי התלמידים, מרן הרב עובדיה יוסף, הרב עובדיה הדאיה, הרב שלום לופס, הרב יצחק כדורי, הרב שלום אזולאי, הרב יוסף זרוק, הרב יוסף שעיו, הרב ששון לוי, הרב יעקב סודרי, הרב מנצור בן שמעון, הרב משה עדס, הרב עזרא עדס, הרב רפאל עבו, הרב שאול שרבני, הרב יוסף שרבני, הרב שלמה שרבני, הרב נסים ענתבי, הרב מרדכי עטיה, הרב יחזקאל כהן, הרב יעקב כהן, הרב חיים דוד הלוי, הרב יהודה מעלם, הרב עזרא שעיו, הרב ישועה עטיה, הרב עמרם אזולאי, ועוד.
ויבדלו לחיים טובים הרב שלום כהן, הרב שמעון בעדני, הרב ציון כהן, הרב אברהם סלים, הרב משה תופיק, הרב יעקב תופיק אביעזרי, הרב משה מאיה, הרב בנימין לוי, בניו ובראשם הרב דוד עטיה ועוד רבים אשר ינקו תורתם ממנו ולמדו מדרכיו.
גדולי הרבנים בישראל בראשות הגאון מהרי"ש אלישיב, וגדולי האדמורי"ם בראשות האדמו"ר הקדוש ה"בית ישראל" מגור אתו היו לו שיחות מרתקות ונפלאו. וכל עמך בית ישראל מכל הארץ.
רבנו נולד בעיר ואם בישראל היא חלב הנקראת ארם צובה, למשפחת רבנים מפורסמת וידועה אשר יחוסה מגיע עד דורו של מרן השלחן ערוך ז"ל, בילדותו התייתם מאביו, ואמו העלתו ארצה לירושלים עיר הקודש, פה מצאו מגורים בדוחק בחדר בשכונת הבוכרים, הגאון המקובל הנורא הרב שאול דוויק זצוק"ל, אמצו לבן, והיה לומד עמו מדי יום גמרא, מסכתות על גבי מסכתות סיימו עד שהגיע לפרק הנושא, ורבו שידך לו את בת חבירו וידידו הטוב המקובל האלקי רבי אברהם סאלים זצוק"ל, הרבנית בוליסה ע"ה, לימים סיפר לנו כי לא היה לו מעיל ללכת לשידוכין, והשאיל לו מאת חבירו הרב אברהם הררי רפול ז"ל, אחר הישואין עלה ונתעלה ושמו הגיע למרחוק, והיה לומד בשכונת הבוכרים בישיבת "אוהל מועד".
לימים נפתחה בעיר העתיקה הישיבה פורת יוסף, ושם הזמינוהו לתת שיעורים בתלמוד ובמפרשים, כשראש הישיבה הראשון היה הגאון הרב שלמה לניאדו ז"ל, לאחר שנים מספר נפטר ראש הישיבה והישיבה עברה תחת הנהגת רבנו אשר הנהיגה ביד רמח, בחכמה בתבונה ובדעת. בשנת תש"ח גלתה הישיבה ממקומה כי המקום נכבש על ידי הלגיון הערבי האכזרי אשר החריבוה עד היסוד, ושרפו את כל הספריה הנדירה שהיתה בה כולל כתבי יד נדירים ויקרים מרבות בשנים, וביניהם כתבי יד של הגאון רבנו יוסף חיים זלה"ה.
הישיבה נדדה בין בתי הכנסת בשכונת הבוכרים, י"ב בתי כנסיות הכילו את לומדיה, כשרבים מתדפקים על שעריה, ואין מקום ישיבה בה, יהודי אמיד שעלה מבוכרה היתה לו קרקע פנויה ברחוב פרי חדש, וניגש אל רבנו וביקש לתרום את הקרקע לישיבה. אולם רבנו התנגד בכל תוקף. מפני שבסמוך לשם היה בית קולנוע משוקץ ומחלל שבת, ולא אבה שהתלמידים אפילו יעברו דרך שם.
מה רבה שמחתו ביום שחנכו את בנין הישיבה וחזרה עטרה ליושנה בירושלים החדשה בשכונת גאולה, ממש בסמוך לביתו, ברחוב יוסף בן מתתיהו, מדי ערב ראש חודש היינו ניגשים אליו למבחן על החומר הנלמד בחודש האחרון, מה רבה תמיהתינו כאשר דקדק על כל דיבור של רש"י בלי לוותר אפילו על אות אחת, ופעם במבחן שאל מדוע כתב רש"י "דהא", ומה היה קשה לו, ומדוע האות דל"ת. העמיד אותנו על הדקדוק כיצד מעיינים ולומדים. וכשלמדנו תוספות והיו כמה תירוצים כמה דקדק בלשונם הטהור. והנפקא מינה בין התירוצים, ומה ההבדל ביניהם, ומדוע אמרו "ויש לומר", "ויש ליישב", ועוד יש לומר", "ונראה לומר", "אי נמי", "וקשה", "ואם תאמר", וכן הלאה. כמה דקדוקים בלימוד ובזה הבהיר לנו את מה שהקשו המפרשים באותה סוגיא.
נפש רכה והומיה היתה לו, רגישות בלתי נתפסת, פעם סיפר, כי כשנפטר הגאון הגדול המקובל האלקי הרב אברהם עדס זצוק"ל, אחרי ארבע שנים כשהיו מזכירים שמועה בשמו היה פורץ בבכי מר ונמהר.
והתקופה קשה מבחינה רוחנית, חילולי שבת המוניים, הרב קרא יחד עם כל גדולי הרבנים הספרדים לצאת להפגנות השבת, נעל את בתי הכנסת והתפללנו ברחובה של עיר, משאיות גדושות קיבוצניקים הגיעו בעצם יום השבת ואלות בידיהם כשהם מכים וחובטים בכל מי שנקרא בדרכם, והוא לחם כחומה בצורה, אך התנגד לכל גילויי אלימות.
בריכת שחיה מעורבת הוקמה בירושלים לראשונה ברחוב עמק רפאים, הרב קרא ליום תפלה ובכיה בבית הכנסת הגדול בזכרון משה מונטיפיורי ע"ה. שם נשא דרשה מעומק לבו, עד היום מהדהדים דבריו באזנינו, כמה קדושה ויראת שמים. באחד הימים פגש את אחד מגדולי הרבנים ושאל אותו היום יש הפגנה האם הבחורים הולכים? והנשאל השיבו איני מורה להם מה לעשות. אמר לו, ואם בנך היה נתפס שם ונאסר היית מסכים? לא עברה שעה קלה וכאשר אמר כן היה.
אהב כל תלמיד כנפשו כאילו היה בנו, כמה דברי עידוד וריצוי שמענו מפיו, וכגודל אהבתו אלינו כן אהב את התורה, יום אחד ראיתיו מעיין בגמרא מחבק אותה ומביט בתוספות שבראש העמוד כשלפתע פרץ בצחוק עמוק, והתברר כי היתה לו דחיה על דבריהם, והנה הם עצמם בהמשך הדברים מיישבים ומיישרים את הדבר והיה העקוב למישור, גם כשהלך ברחוב היה מלמל בדברי התלמוד והיינו שומעים אותו מאחוריו ומתענגים לדבריו, תורה מהלכת היה, כולו תורה ויראה.
ועוד עובדה אגלה לכם היום, שנה אחת והיה זה בשנת תשכ"ג, הגיע יום ה' באייר, ובירושלים נערכת כנהוג צעדת צה"ל, ויש בחורי שוליים שחשבו לצפות בחלקה, המשגיח היה הגאון רבנו שבתי אטון זצוק"ל, והלכנו אבדל לחיים טובים לביתו ושחנו לא את המאורע, הרב החליט לכתוב מכתב "קול קורא" לחיזוק התלמידים, שרבים מהם עלו ארצה ממדינות שונות. והרב ישב במשך עשר דקות וחשב אין להתייחס ליום הזה ומה לכתוב על זהותו, בסופו של דבר כתב "מחר הוא יום המצעד", ולשמחה מה זו עושה. והאריך בדברי תוכחה וחתם שמו בה.
אהוב לשמים ואהוב לבריות, מימיו לא הקפיד על שום אדם, ולא הקפידו עליו, נפטר בשם טוב מן העולם. זכותו תעמוד לנו ולכל זרעו אחריו ויאריך השם יתברך ימינו בטוב ושנותינו בנעימים.
אבקש מחילה מנשמתו הטהורה, כי לא כתבתי אפס קצהו מגדלותו ואישיותו הטהורה. בן ציון.
מתורתו
"מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד כוח תשובתם של ישראל, המחזירים למלאכים תשובה."
'אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה, אמר לפניו: ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכיסא כבודי, וחזור להן תשובה. – משל למה הדבר דומה? – לאדם שיש לו סחורה למכור, ויש לפניו שני קונים: האחד – קונה את כולה, אבל אינו בטוח בתשלומים; והשני – מוכן לקנות מחצית מהסחורה, אבל בטוח בתשלומים ומשלם מיד. למי יתן המוכר? – ודאי לאותו שמוכן לקנות את חלקה ולשלם מיד. כן בעניינינו, שני קונים היו לתורה: ישראל והמלאכים. ישראל נוטלים את כולה, אבל אינם בטוחים בקיומה – שהרי יצר הרע יש להם. והמלאכים נוטלים את חלק ה'סוד', ששייכים בו, אבל בטוחים בתשלומים – כי יצר הרע אין להם. לכך טענו: 'תנה הודך על השמים' – שהרי ילוד אישה בשר ודם, יצר הרע יש לו, ועתיד לחטוא ולאבד גם את חלק ה'פשט' וגם את חלק ה'סוד'. ולכך אמר לו הקב"ה למשה: אחוז בכיסא כבודי והחזר להם 'תשובה' – כלומר ענה להם: שגם ישראל בטוחים בתשלומים, לפי שנתן לנו הקדוש ברוך הוא את מידת 'התשובה' – שגם אם חוטאים ומאבדים הכל, הרי שעושים תשובה ומתקנים הכל, ורמז לו: 'אחוז בכיסא כבודי' – כי גדולה תשובה המגעת עד כיסא הכבוד.
(קונטרס "שערי עזרא", עמוד י"ח-י"ט. עורך טופיק אליהו בהוצאת ישיבת "באר יהודה" ירושלים תשנ"ז)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד ככל שיחכים יותר, ימצא השפה הברורה אל פשוטי העם.
'ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם' – לכאורה דבר זה הוא מטבע העולם, שכמה שהאדם מוסיף חכמה על חכמתו, ולומד עוד ועוד, יש לו יותר אפשרות ללמד, כי יש בו יותר תורה וחכמה למסור לתלמידיו. ואם כן, מה משתבח שלמה, שאף על פי שהוסיף ידיעה, בכל זאת לימד תורה את העם? – אדרבה, היא הנותנת. והביאור בזה, כי יש חכמים שכמה שהם מתגדלים יותר בתורה, ומחכימים יותר ויותר, קשה עליהם ללמד דעת את העם, כי אם יש בידו פלפול עמוק בהלכה, כדרכה של תורה מחפש הוא את חברתם של תלמידי חכמים, כדי שיבינו את דבריו. אבל, גדולתו של קהלת היתה, שככל שהוסיף חכמה על חכמתו, ירד אל העם והרבה ללמד דעת את פשוטי העם, ולמצוא את השפה הברורה להם, להנחותם את הדרך אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון.
(קונטרס "שערי עזרא", עמוד לד' , עורך טופיק אליהו בהוצאת ישיבת "באר יהודה" ירושלים תשנ"ז)
ממה שכתב תלמידו הגרב"צ מוצפי שליט"א
חמישים שנה עברו מאותו יום מר ונמהר, בו הסתלק האבא של כולנו, אני זוכר את אותו רגע בשעה 10,32 בבוקר, נכנס אחד הבחורים והרים את ידיו, וכולנו זעקנו, כי הבינוני שנצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלקים., כי שלשה ימים רצופים גסס בביתו הסמוך לבנין הישיבה, ובבוקר השיב נשמתו לבוראה, התאלמנו, הזדעזענו, לא יכולנו להוציא הגה, כל הלימודים בישיבה שבתו, דממה נוראה השתררה, גם רבותינו הגאונים הרב יהודה צדקה יד ימינו עשרות בשנים, רבנו בן ציון אבא שאול פאר תלמידיו וכל הרמי"ם בישיבה עמדו משתוממים ולא הוציאו הגה.
ההלוויה יצאה מביתו כשגדולי הדור מספידים אותו, המשיכה מטרים ספורים לשערי הישיבה האבלים, בראש כולם עמד הגאון הראשון לציון דאז הרב יצחק נסים זצ"ל, ואתו כל גדולי התלמידים, מרן הרב עובדיה יוסף, הרב עובדיה הדאיה, הרב שלום לופס, הרב יצחק כדורי, הרב שלום אזולאי, הרב יוסף זרוק, הרב יוסף שעיו, הרב ששון לוי, הרב יעקב סודרי, הרב מנצור בן שמעון, הרב משה עדס, הרב עזרא עדס, הרב רפאל עבו, הרב שאול שרבני, הרב יוסף שרבני, הרב שלמה שרבני, הרב נסים ענתבי, הרב מרדכי עטיה, הרב יחזקאל כהן, הרב יעקב כהן, הרב חיים דוד הלוי, הרב יהודה מעלם, הרב עזרא שעיו, הרב ישועה עטיה, הרב עמרם אזולאי, ועוד.
ויבדלו לחיים טובים הרב שלום כהן, הרב שמעון בעדני, הרב ציון כהן, הרב אברהם סלים, הרב משה תופיק, הרב יעקב תופיק אביעזרי, הרב משה מאיה, הרב בנימין לוי, בניו ובראשם הרב דוד עטיה ועוד רבים אשר ינקו תורתם ממנו ולמדו מדרכיו.
גדולי הרבנים בישראל בראשות הגאון מהרי"ש אלישיב, וגדולי האדמורי"ם בראשות האדמו"ר הקדוש ה"בית ישראל" מגור אתו היו לו שיחות מרתקות ונפלאו. וכל עמך בית ישראל מכל הארץ.
רבנו נולד בעיר ואם בישראל היא חלב הנקראת ארם צובה, למשפחת רבנים מפורסמת וידועה אשר יחוסה מגיע עד דורו של מרן השלחן ערוך ז"ל, בילדותו התייתם מאביו, ואמו העלתו ארצה לירושלים עיר הקודש, פה מצאו מגורים בדוחק בחדר בשכונת הבוכרים, הגאון המקובל הנורא הרב שאול דוויק זצוק"ל, אמצו לבן, והיה לומד עמו מדי יום גמרא, מסכתות על גבי מסכתות סיימו עד שהגיע לפרק הנושא, ורבו שידך לו את בת חבירו וידידו הטוב המקובל האלקי רבי אברהם סאלים זצוק"ל, הרבנית בוליסה ע"ה, לימים סיפר לנו כי לא היה לו מעיל ללכת לשידוכין, והשאיל לו מאת חבירו הרב אברהם הררי רפול ז"ל, אחר הישואין עלה ונתעלה ושמו הגיע למרחוק, והיה לומד בשכונת הבוכרים בישיבת "אוהל מועד".
לימים נפתחה בעיר העתיקה הישיבה פורת יוסף, ושם הזמינוהו לתת שיעורים בתלמוד ובמפרשים, כשראש הישיבה הראשון היה הגאון הרב שלמה לניאדו ז"ל, לאחר שנים מספר נפטר ראש הישיבה והישיבה עברה תחת הנהגת רבנו אשר הנהיגה ביד רמח, בחכמה בתבונה ובדעת. בשנת תש"ח גלתה הישיבה ממקומה כי המקום נכבש על ידי הלגיון הערבי האכזרי אשר החריבוה עד היסוד, ושרפו את כל הספריה הנדירה שהיתה בה כולל כתבי יד נדירים ויקרים מרבות בשנים, וביניהם כתבי יד של הגאון רבנו יוסף חיים זלה"ה.
הישיבה נדדה בין בתי הכנסת בשכונת הבוכרים, י"ב בתי כנסיות הכילו את לומדיה, כשרבים מתדפקים על שעריה, ואין מקום ישיבה בה, יהודי אמיד שעלה מבוכרה היתה לו קרקע פנויה ברחוב פרי חדש, וניגש אל רבנו וביקש לתרום את הקרקע לישיבה. אולם רבנו התנגד בכל תוקף. מפני שבסמוך לשם היה בית קולנוע משוקץ ומחלל שבת, ולא אבה שהתלמידים אפילו יעברו דרך שם.
מה רבה שמחתו ביום שחנכו את בנין הישיבה וחזרה עטרה ליושנה בירושלים החדשה בשכונת גאולה, ממש בסמוך לביתו, ברחוב יוסף בן מתתיהו, מדי ערב ראש חודש היינו ניגשים אליו למבחן על החומר הנלמד בחודש האחרון, מה רבה תמיהתינו כאשר דקדק על כל דיבור של רש"י בלי לוותר אפילו על אות אחת, ופעם במבחן שאל מדוע כתב רש"י "דהא", ומה היה קשה לו, ומדוע האות דל"ת. העמיד אותנו על הדקדוק כיצד מעיינים ולומדים. וכשלמדנו תוספות והיו כמה תירוצים כמה דקדק בלשונם הטהור. והנפקא מינה בין התירוצים, ומה ההבדל ביניהם, ומדוע אמרו "ויש לומר", "ויש ליישב", ועוד יש לומר", "ונראה לומר", "אי נמי", "וקשה", "ואם תאמר", וכן הלאה. כמה דקדוקים בלימוד ובזה הבהיר לנו את מה שהקשו המפרשים באותה סוגיא.
נפש רכה והומיה היתה לו, רגישות בלתי נתפסת, פעם סיפר, כי כשנפטר הגאון הגדול המקובל האלקי הרב אברהם עדס זצוק"ל, אחרי ארבע שנים כשהיו מזכירים שמועה בשמו היה פורץ בבכי מר ונמהר.
והתקופה קשה מבחינה רוחנית, חילולי שבת המוניים, הרב קרא יחד עם כל גדולי הרבנים הספרדים לצאת להפגנות השבת, נעל את בתי הכנסת והתפללנו ברחובה של עיר, משאיות גדושות קיבוצניקים הגיעו בעצם יום השבת ואלות בידיהם כשהם מכים וחובטים בכל מי שנקרא בדרכם, והוא לחם כחומה בצורה, אך התנגד לכל גילויי אלימות.
בריכת שחיה מעורבת הוקמה בירושלים לראשונה ברחוב עמק רפאים, הרב קרא ליום תפלה ובכיה בבית הכנסת הגדול בזכרון משה מונטיפיורי ע"ה. שם נשא דרשה מעומק לבו, עד היום מהדהדים דבריו באזנינו, כמה קדושה ויראת שמים. באחד הימים פגש את אחד מגדולי הרבנים ושאל אותו היום יש הפגנה האם הבחורים הולכים? והנשאל השיבו איני מורה להם מה לעשות. אמר לו, ואם בנך היה נתפס שם ונאסר היית מסכים? לא עברה שעה קלה וכאשר אמר כן היה.
אהב כל תלמיד כנפשו כאילו היה בנו, כמה דברי עידוד וריצוי שמענו מפיו, וכגודל אהבתו אלינו כן אהב את התורה, יום אחד ראיתיו מעיין בגמרא מחבק אותה ומביט בתוספות שבראש העמוד כשלפתע פרץ בצחוק עמוק, והתברר כי היתה לו דחיה על דבריהם, והנה הם עצמם בהמשך הדברים מיישבים ומיישרים את הדבר והיה העקוב למישור, גם כשהלך ברחוב היה מלמל בדברי התלמוד והיינו שומעים אותו מאחוריו ומתענגים לדבריו, תורה מהלכת היה, כולו תורה ויראה.
ועוד עובדה אגלה לכם היום, שנה אחת והיה זה בשנת תשכ"ג, הגיע יום ה' באייר, ובירושלים נערכת כנהוג צעדת צה"ל, ויש בחורי שוליים שחשבו לצפות בחלקה, המשגיח היה הגאון רבנו שבתי אטון זצוק"ל, והלכנו אבדל לחיים טובים לביתו ושחנו לא את המאורע, הרב החליט לכתוב מכתב "קול קורא" לחיזוק התלמידים, שרבים מהם עלו ארצה ממדינות שונות. והרב ישב במשך עשר דקות וחשב אין להתייחס ליום הזה ומה לכתוב על זהותו, בסופו של דבר כתב "מחר הוא יום המצעד", ולשמחה מה זו עושה. והאריך בדברי תוכחה וחתם שמו בה.
אהוב לשמים ואהוב לבריות, מימיו לא הקפיד על שום אדם, ולא הקפידו עליו, נפטר בשם טוב מן העולם. זכותו תעמוד לנו ולכל זרעו אחריו ויאריך השם יתברך ימינו בטוב ושנותינו בנעימים.
אבקש מחילה מנשמתו הטהורה, כי לא כתבתי אפס קצהו מגדלותו ואישיותו הטהורה.
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א
זכותו תעמוד לעם ישראל.אמן.