שתי חתונות לשני עמים: הציבור החרדי מוכיח עד כמה הוא אחראי / יעקב בנדה

בשבוע האחרון יצא לי להשתתף בשתי חתונות – האחת של ידיד וותיק, חתונה יהודית אוטנטית, כזאת שמגבלות הקורונה עושות לה רק טוב ומבליטות לנו את התוכן הרב שהיהדות מציעה בשמחת חתן וכלה. החתונה השנייה הייתה מסוג האירועים שחייבים לכבד בהם בנוכחות בחופה, וגם זאת לאחר שאלת רב.

בכניסתי לחתונה החילונית, עטוי מסכה ומנסה שלא להתבלט יתר על מה שבגדי וחזותי מבליטים גם כך, נדהמתי לגלות שדווקא המסכה היא זאת שמבליטה אותי. השומר בכניסה קיבל אותי בבדיקת חום לצורך הפרוטוקול, אך אפילו לא טרח לשאול את הזוג שנכנס לפני מדוע אינם לובשים מסכה כפי שהוראות משרד הבריאות קבעו?

החופה התאחרה ועשרות האורחים שעמדו ברחבה נראו כקבוצה שחזרה מאזור מנותק אחרי מסע של חצי שנה ולא שמעה מעולם על המושג קורונה. מבוגרים וצעירים לוחצים ידיים ומתחבקים ללא שום מחשבה האם מחוות הקרבה הזאת תוביל למותה של הזקנה על כיסה הגלגלים אותה 'כיבדו'?

מכר שניגש אליי עם יד מושטת לשלום ונאלץ לקבל בתמורה את מרפקי סינן לעברי, "אני רואה שלמדתם לשמור על הכללים". הרגשתי נבוך לענות לו על טיפשותו ובלמתי את פי ברחמים.

דרכי בהמשך הערב לחתונת הידיד היקר הייתה מלאה בחששות, למרות הקפדתי על ההנחיות וניסיוני להימנע מקרבת מפירי הכללים, דאגתי שמא אגיע לחתונה דומה ומערב כזה אצטרך להיכנס לבידוד גם אם אין חשש אמיתי לכך.

אפוף בתחושה של גוש קורונה מהלך נכנסתי לחתונה החרדית, הפעם גם השתדלתי להקפיד על שתי מטר מהנוכחים בשמחה, בכול אופן, עתה יצאתי ממדגרת חיידקים בתקופה בה יש ביניהם כאלו הרוצים להתנפל על ריאות בני האדם ולגרום למותם.

ליבי נאלץ להתקבץ בפעם השנייה באותו הערב, רק שהפעם פעמיו התגברו למראה ההקפדה היתרה על כללי הרפואה. במרכז הרחבה, בחצר בית ספר שכונתי שהוסב לגן אירועים זמני, קיפצו בחורים במרחק סביר אחד מהשני כשהם מנופפים בידיהם לכל עבר, נראה היה כי אלו מיומנים בסוג הריקוד החדש כאילו רקדו כך תמיד. המבוגרים יותר שעמדו בצד הרחבה, שיתפו חוויות במרחק הכללים. ומבוגרים מקבוצת הסיכון כלל לא היו באירוע.

משותף לכלל האורחים בחתונה היה חבישת מסיכת המגן לקיום מצוות 'ונשמרתם', ומשותף נוסף היה העיסוק במצות שמחת חתן וכלה. לא נראה היה כי קשה לאורחים להקפיד על כללי הבריאות כמו שלא קשה היה להם לקפץ מספר שעות. שני הפעולות נעשו לאור התורה המנחה אותם, והבנת ערכה, היא שהביאה את קלות הביצוע.

אם נשפוט לפי המסיתים בכלי התקשורת, הרי שככל הנראה הייתי שרוי במצב נפשי המוגדר הזייה, שכן לדידם, מפירי הכללים ומפיצי המחלות הם החרדים, ולעומתם החילונים נוהגים בהקפדה יתרה מחשש הידבקות משכניהם.

הרהורי מההשתתפות בחתונות השונות, הדירו שינה מעיניי, עד הגעי להבנה כי שורשי השנאה לשומרי המצוות, לזלזול בהנחיות הרופאים בציבור החילוני ולהקפדה המדוקדקת על ההנחיות אצל מי שהתורה מורה את דרכו, נמצא במקור אחד – עולם מלא מול זה הריק.

קינאת הריקים מתוכן ומשמעות פנימית לחיים תביא אותם להכפיש ולעלוב באלו העמוסים לעייפה בתוכן כזה, ולא בדיוק משנה הסיבה והזמן. כך גם חוסר באידיאל מנחה בחיים יביא אותם להיות כפופים לאווירת הזמן והנראות כקובע האם לשמור על הכללים בהקפדה. מנגד, ההולכים בדרך המונחה והארוכה, לא יזלזלו בה גם כאשר פופולריות ההישמרות תרד מהכותרות.

נכון שבתחילת התפשטות המגפה הציבור החרדי באופן כללי זלזל באמירות הרופאים, אך התקופה האחרונה מלמדת עד כמה חוסר ההסברה לציבור זה היווה גורם מכריע לזלזול. כעת כשהכותרות כבר אינם זועקות "מוות ברחובות", אך הסכנה עדיין קיימת, הציבור החרדי מוכיח עד כמה הוא אחראי.

למרות התיאורים, חשוב שגם אנחנו לא נהיה כאותם המסיתים, ונכליל בהגדרות כלליות ציבורים שלמים. אין ספק כי ישנם חילונים הצמאים לתוכן בחייהם ומוצאים זאת בדרכים שונות. אין גם ספק כי ישנם המקפידים על ביטחונם של אוכלוסיות בסיכון, ומקפידים על הכללים השומרים בעיקר עליהם. אולם, גיבורי ציבור זה מייצגים בעיקר ערכים חיצוניים, והאווירה התקשורתית חברתית כלפי מפירי ההנחיות – מכילה.

בגל ההסתה הבא שיבוא, כדאי שנזכור את הסיבה לארס המושלך כלפינו.