חלש חיוור בקושי נושא את עצמו אפילו נעליים אינו מסוגל לנעול, וזאת מחמת התחבושות העבות המונחות על הפצעים הפתוחים שבשתי רגליו, כך כאשר המחלה מכלה בגופו כל חלקה טובה, עושה הרה"ח ר' ברוך אוביץ ז"ל עם רוח ונפש בריאה את עבודתו – עבודת הקודש – בבוקר הוא הולך לצלם מעמדי 'חומש סעודה' לצלם עוד ילד טהור בעל עיניים בורקות ומאירות שהרי לעסוק בטהורים הוא עומד. ר' ברוך לא מצלם 'ילדים' הוא מצלם ילד, ועוד ילד. כל ילד מקבל יחס אישי עם מלוא הרגש, ומי מבין את נפש הילד יותר מר' ברוך ששנים רבות הוא היה 'המלמד' של גיל הרך בירושלים בטבריה ובעמנואל.
ר' ברוך חוזר לביתו מותש מהמאמץ הכביר אך שמח ומרוצה, הוא נח כמה שעות ושוב יוצא לעבודת הקודש, והפעם לשמחות, יודגש ר' ברוך מצלם רק בשמחות הוא לעולם לא צילם אירועים שהם הפך השמחה. גם בשמחות ר' ברוך מכניס את כל הלב ואת כל הרגישות הוא יודע בדיוק את מי לצלם – ובעיקר את מי ומתי לא לצלם, לא בכדי ר' ברוך זכה להערכה עמוקה של כל גדולי ישראל, גם אלו אשר מטעמם הם אינם מחבבים את הצלמים למינהם כיון שהם מתנזרים מצילומים, לא כן ר' ברוך, אותו הם מעריכים ומראים לו חיבה גלויה, ביודעם שלא יעשה נגד רצונם גם לא בעבור בצע כסף, הוא רואה בצילום שליחות, לכן עם כל הקושי שבדבר הוא ממשיך
עד כמה שניתן בעבודת הקודש, ובזה הוכיח סופו על תחילתו…
כך בכחמישים שנות צילום – צילם "הצלם החרדי" הרה"ח ר' ברוך אוביץ ז"ל אלפי תמונות, ר' ברוך היה איש יודע ספר, חסיד כהלכה, מדקדק בקלה כבחמורה, עוסק בצרכי ציבור באמונה כעסקן ציבורי, אשר בצניעות האופיינית לו פעל גדולות ונצורות לטובת הכלל והפרט, אולם כבר בגיל צעיר מאוד גילה חיבה מיוחדת בלהנציח לדורות הבאים את דמות דיוקנם של גדולי ישראל, בלהנציח 'אירועי קודש' ו'מעמדי קודש', וכך במשך חמישים שנה היו ר' ברוך והמצלמה כרוכים ואגודים. ורבבות אלפי ישראל לעדותיהם וחוגיהם מתענגים ומתרפקים על רגעים שמחים ומרגשים שהנציח במומחיות מיוחדת "הצלם החרדי" הרה"ח ר' ברוך אוביץ ז"ל, שהרי חוש מיוחד היה לר' ברוך ז"ל "לתפוס" תמונות מעניינות והסטוריות, ואכן רובם ככולם של תמונותיו הם יחודיות ומיוחדות.
אולם תמונה אחת לא צולמה, וזאת מחמת שר' ברוך לא ראה בזה שום נדירות וייחודיות… ועל התמונה הזאת רצינו להניח את הפוקוס, לתמונה זו רצינו לתת כעת את הכבוד הראוי, הן מחמת ערכה ההיסטורי הרב, והן מחמת נדירותה, ובעיקר כי תמונה זו זועקת מסוף העולם ועד סופו — לכן אנו חייבים ביארצייט הראשון של רבי ברוך להעמיד את התמונה לנגד עינינו.
תמונה נדירה והיסטורית – תמונה של יהודי שעומד איתן נגד כל הרוחות שבעולם, לא בכדי הוכתר ר' ברוך בפי כל "הצלם החרדי" כי "הצלם" היה במלוא המקצועיות והאחריות, וגם "החרדי" היה במלוא המקצועיות והאחריות, ומה ה"מקצועיות" של החרד מפני דבר ה', יהודי שלא מסתפק עם "כשר" שלא מסתפק עם היתר של "צורך פרנסה", יהודי שפשוט 'חרד' מכל ה"טכנולוגיות" אשר גדולי ישראל 'חרדים' מהם ומתירים רק בדיעבד דבדיעבד. לכן ר' ברוך "הצלם החרדי" מתנזר לחלוטין מהו וכיוצא בהן, אפילו שהיו יכולים להקל עליו מאד, שהיו יכולים להעלות לו את המכירות כיאה וכנאה לצלם בעל מוניטין כמהו.
הוא בז לכל המלעיגים, שעות הוא שרף עד כמעט ימיו האחרונים בלכתת רגליו ל"פוטו" ( – מושג שאצל רבים כבר כלל אינו מופיע – ) לפתח את התמונות בלשלוח את התמונות לעיתונים לקליינטים ובעיקר לילדים הרבים ל"חברת תהילים" בקרעטשניף, בזוועהיל, ברחמסטריווקא בנדבורנא ביתר ובעוד חצרות הקודש. כאשר רובם ככולם של חבריו למקצוע שולחים מהכא להתם במהירות הבזק ובאיכות גבוהה דרך המחשב, אבל הוא שמח ומכריז השכם והערב: "אני לא משתמש עם כל המכשירים שאין רוח חכמים נוחה הימנו"… הוא לא התפעל מהרמת גבה. הוא לא התרגש מנימה של זלזול, ואף לא נרתע מביטול אירוע מחמת כך…
ר' ברוך ידע כי מיראת שמים טהורה לא מפסידים, ואכן עם הזמן זכה לראות זאת בחוש, כי כל החצרות החסידיים הקפידו להזמין דווקא אותו לאירועי הקודש, הוא זכה להערכה מיוחדת מכל גדולי ישראל זצוק"ל ויבלחט"א גדולי ישראל שליט"א, אשר העריכו עד למאוד את טוהר ליבו, דבר שבא לידי ביטוי בביקורים הרבים של גדולי הדור שבאו לחזקו בבית הרפואה, עד שאחד מגדולי הדור שליט"א הכריז בפניו: 'ר' ברוך, מובטחני כי כאשר משיח יבוא, אתה תנציח את בניין בית המקדש'…
יהי זכרו ברוך.
כתב בהערכה ידידו יבלחט"א הרב מרדכי אשכנזי – ביתר
