מליאת הכנסת ציינה אתמול (שלישי) לראשונה את הפרהוד, פוגרום אנטישמי ביהודי עיראק שאירע בשנת תש"א (1941), במהלכם נרצחו 179 איש ו-2,118 נפצעו. הישיבה התקיימה בעקבות בקשתו של חבר הכנסת אופיר כץ (הליכוד) שהגיש השבוע גם הצעת חוק שנועדה לקבוע יום לאומי לזכרון הפרהוד. לפי הצעתו של כץ, היום יכלול לימוד הנושא במוסדות החינוכיים, קיום ישיבה ממלכתית במליאת הכנסת ואפשרות לקיום עצרת מרכזית.
חבר הכנסת אופיר כץ אמר: "אני מברך על החלטת יו״ר הכנסת להיענות לבקשתי לציין עוד השנה את הפרהוד, בטרם העברת החוק שהגשתי". כץ הסביר כי מדובר ב"תיקון עוול היסטורי, כמו סבתי, אשר גדלתי בצל סיפוריה על הפרעות האנטישמיים בבגדד, ישנם עשרות אלפי ניצולים שמבקשים שיכירו בסיפורי התלאות שהם עברו. סיפור הפרהוד אינו מוכר ואינו מסופר לרבים- עלינו לזכור ולשמר את ההיסטוריה היהודית וחובתנו להעביר הלאה את תולדות עמנו לדורות הבאים״.
כאמור, פַרְהוּד הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א. בפוגרום האנטישמי נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד.
קיימת מחלוקות היסטוריות סביב המאורעות, האם היו אלו פרעות ספונטניות או כאלו שתוכננו מראש. רבים רואים בפרהוד נדבך ישיר לשואה, תוצר האנטישמיות שלא דילגה על מדינות ערב. ההשפעה הנאצית על המשטר הקיצוני של רשיד עאלי אל-כילאני, ראש ממשלת עיראק בשנת 1941, התבטאה בתעמולה קיצונית וארסית נגד יהודים.
השתלשלות האירועים
אירועי הפרהוד החלו בבוקר חג השבועות, כאשר באל-כרח', אזור מערב בגדאד דאז, הותקפה קבוצת יהודים לאחר ששבה משלחת יהודים נכבדים מקבלת הפנים שנערכה לכבוד שובו של העוצר, עבד אל-אילה בארמון הפרחים.
בעדותו של יעקב פרץ הוא סיפר: "ביום ראשון, 1 ביוני 1941, כאשר ההמון עזב את מסגד ג'אמי אל-גילאני, בערך בשעה 10.30 בבוקר, הייתה הסתה נגד היהודים בקרב העוזבים. בשעה 5.30 בצהריים המון התכנס שוב באותו מסגד. נשאו נאומים נגד היהודים. ובשעה 6 אחר הצהריים ההמון עזב את המסגד והחלה השתוללות".
מהומות פרצו אחר הצהריים בשכונה מוסלמית והתפשטו במהרה לרובע היהודי העתיק ולשכונות היהודיות הסמוכות. האספסוף המוסלמי הצטרף לחיילים ולשוטרים האזרחים והתנפל על היהודים ברחובות הראשיים. יהודים הוכו מכות רצח ונשחטו בחרבות ופגיונות לעיני־כל, כשנהגי האוטובוסים דורסים את הגופות. אל האספסוף הצטרפו עתה גם פקידי ממשלה ותלמידי בית ספר.
הפורעים התחלקו לקבוצות והתבצעה חלוקת תפקידים ביניהן. ניסיונות של היהודים לשחד שוטרים על מנת שיגנו עליהם כשלו. המהומות החמירו ביום השני, אז ניתנה פקודה לפורעים ללכת למרכז המשטרה ולקחת משם נשק. לפי עדויות של יהודים, שכנים לא-יהודים נטלו חלק והצטרפו לפרעות ולביזה.
בזמן המהומות נבזזו ונשרפו חנויות היהודים, שסומנו עוד קודם לכן בסימן אדום, וקציני משטרה העמיסו על משאיות את הרכוש ששדדו מהן ומבתי היהודים. בכמה מקרים פתחו השודדים את הברזים ומילאו את הבתים מים. גם בתי כנסת ניזוקו וחוללו ספרי תורה. הפורעים ביצעו מעשים נוראיים בתינוקות, נשים וזקנים.
במקומות קרובים לנהר ובבתים שבהם היו בארות, השליכו את הילדים למים לעיני ההורים. יהודים עלו על גגות הבתים וברחו מגג לגג. עֵד לפּרעות בשם יוסף נמרודי סיפר: "מבעד לחלון ראינו עשרות אנשים חמושים בסכינים, גרזנים וכלי ירי, חלקם סחב חפצים ורהיטים שבזז מבתי היהודים".
כל אותה העת חנו כוחות הבריטים מחוץ לעיר על גדת החידקל. השגריר הבריטי בעיראק, סר קינאהאן קורנווליס, סירב להפצרות קציני הצבא הבריטי לאשר להם להיכנס לעיר ולהפסיק את הטבח המתחולל.
בבוקר היום השני, בזמן המהומות, עסק העוצר בהרכבת הממשלה החדשה. בשעה 10:45 שודרה ברדיו פקודת עוצר-בית וסמוך לצהרים נכנס לעיר צבא עיראקי חדש מן הצפון, שנשבע אמונים לעוצר והיה מורכב ברובו מכורדים. הצבא קיבל פקודה לפזר את הפורעים, שאכן התפזר לאחר התערבות הצבא, והטבח ביהודים פסק.
הכוחות הבריטיים נכנסו לעיר רק לאחר הפסקת ההתפרעויות על ידי כוחות עיראקיים הנאמנים ליורש העצר. בשעות אחר הצהריים הטילו הבריטים עוצר על העיר וירו על הפורעים שנותרו.
