לרגל הילולת הגה"ח רבי יעקב לנדא זצ"ל גאב"ד בני ברק – תיעודים נדירים

בס"ד

הרב ישראל פנחס טירנואר

זכור זאת ליעקב

נשמתו של הגאון החסיד רבי יעקב לנדא זצ"ל רבה של העיר בני ברק וממאורי הדור האחרון, נחצבה מעולם האצילות של החסידות ועוצב בהיכליה עד לשלמות מזהירה של איש האשכולות – חסיד ומקושר, גאון בתורה, יחיד בהנהגה, יוצר דרך בפסיקה, ומדריך בחסד עליון. יותר מכל מזוהה הרב זצ"ל במערכת הכשרות הכבירה שהקים ועומדת כיום תחת הנהגת (יבלחט"א) בנו רב ואב"ד בני ברק (שליט"א) [זצ"ל]. בשורות הבאות נתחקה אחר תהליך יצירתה של מערכת הכשרות שאין לה אח ורע בכל קצווי תבל, נגלה מעט סודות מהחדר, וננסה להבין מה עומד מאחורי הרעיון של כשרות הרב לנדא. כמדומה שלא נחדש לקוראים מאומה בנוגע לייחודיותה של ההשגחה, הרי הכל יודעים כי יראים ושלמים מכל חוגי היהדות החרדית סומכים בעיניים עצומות על ההשגחה הזו, אולם נגלה עד כמה גדול החלק של כל אחד מצרכני הכשרות בהגברת עוצמתה והעצמת הצלחתה. ועד כמה חשוב כי נעקוב ונסייע בידם של העוסקים במלאכת הקודש.

בשיחה השתתפו מנכ"ל המשרד [דאז] הרב יוסף צבי מילר שליט"א, ראש המשגיחים [דאז] הרב לייבל ווייס שליט"א, המזכיר הרב יהודה כ"ץ שליט"א, וחדב"נ הרב נתן וינקלר שליט"א. צירפנו אף מספר קטעים אותם שמענו מפי הגה"ח רבי אליהו לנדא שליט"א בנו של הרב זצ"ל.

מהו המוטו של מערכת הכשרות אותה יסד הרב זצ"ל?

בני שיחנו מפתיעים אותנו בקבעם נחרצות: "לא הוקמה כאן 'מערכת כשרות', לא מדובר בעסק, וכל מחשבות של התעשרות ורווחה כלכלית אינן תופסות כאן מקום. הכשרות הוקמה ככורח המציאות – פשוט מאוד, הרב צריך לדאוג למאכלים כשרים עבור בני עדתו, וזה בדיוק מה שעשה הרב זצ"ל – דאגה עבור כשרות המאכלים הבאים לפיהם של תושבי בני ברק". מרגלא בפומיה של הרב זצ"ל הסיפור על אותו יהודי שבא לפני השרף מקאצק וביקשו ברכה להצלחה בפונדק אותו הוא מנהל. 'הרי זה כדי שיהודים יאכלו כשר', טען היהודי. 'לך לרבי אחר', ענה השרף. מסחר אינו התחום שלי… זו הנקודה סביבה סובבת כשרות הרב לנדא עד היום הזה. זו נקודת המוצא והיסוד עליו נבנו חומותיה הבצורות של הכשרות.

בימים ההם לא היו גופי כשרות רבים כמו היום, לא הייתה שום תחרות בתחום וכל רב-מכשיר עמד על הדרישות שלו מול היצרנים, היבואנים והסוחרים, ללא צל של חשש מפני מצב שבו הקפדה מסוימת תוביל אותם לזרועותיו המלטפות של גוף כשרות אחר.

מוסיף הרב מילר: הרב לנדא זצ"ל קנה לו כבר בתחילת דרכו שם עולם במערכת הכשרות המהודרת שלו. אצלנו בחיפה בה התגוררתי בצעירותי, למשל, היה זה דבר מובן מאליו שמי שמעוניין בבשר בקר או בנקניק "חלק" לצורך החגים או לרגל שמחה, למשל, נוסע לבני ברק וקונה את מבוקשו בהכשר הרב לנדא. כפי הזכור לי, מפת-הכשרות של הרב לנדא זצ"ל באותם ימים היתה מאד ברורה כשהעיקרון והקו המנחה היה לתת הכשר למפעלים ולחנויות בתוך בני- ברק בלבד או לאלה שמייצרים דברי מזון שבני-ברק זקוקה להם.

וכאן בן-שיחנו הנכבד, איש ההיגיון והמעש, עובר באחת מן העבר אל ההווה: גם ברבות השנים, לאחר שהרבנות עברה לבנו הרב (שליט"א) [זצ"ל], העיקרון הזה נשמר. במוצהר, מערכת הכשרות של בני- ברק דואגת לבני- ברק; אלא שגידול האוכלוסייה ב"ה והדרישות למגוון רחב יותר של מוצרים, יצרו צורך בהשגחה על שורה של מפעלים שבפועל נמצאים מחוץ לעיר. במקביל, ההתפתחות הטכנולוגית המדהימה של השנים האחרונות יצרה צורך בהשגחה בחו"ל על חומרי גלם ועל רכיבי מוצרים שלא מיוצרים בארץ.

פרט לכך, בני ברק היא עיר צפופה באוכלוסין, כלומר לא משופעת באזורי תעשייה וגם דבר זה גרם לכך שמערכת הכשרות הבני ברקית מעניקה הכשר לשורת מפעלים, מאפיות וכד' שגיאוגרפית נמצאים מחוץ לעיר, אבל הכוונה היא לספק לעיר את הצרכים שלה ברמת הכשרות הטובה ביותר. על אף הפניות הרבות המגיעות למערכת הכשרות הבני-ברקית, מדי יום ביומו, מבעלי עסקים בערים שכנות כמו רמת גן, פתח תקוה, תל אביב ועוד, להעניק להם את הכשרות הבני ברקית, אנו נאלצים להשיבם ריקם, בגין אותו עיקרון.

כיצד החלה למעשה התפתחותה של הכשרות?

כשהרב זצ"ל הגיע לכהן כרבה של בני ברק בשנת תרצ"ו, העיר הייתה מורכבת בעיקר מתושבי חו"ל ומטבע הדברים לא הייתה מודעות גדולה למצוות התלויות בארץ. הרב בעצמו היה מסתובב בחנויות ומעשר את הפירות והירקות ולאט לאט החדיר את מושגי הכשרות. מגוון רחב של פירות לא היה באותם ימים אבל כל פרי חדש שנכנס לשוק עורר בעיות חדשות בערלה ועם כולן התמודד הרב בדרכו התקיפה וחסרת הפשרות. היו כאלה כשרויות שציינו בתעודת ההכשר כי הכשרות שלהם היא רק לגבי תרומות ומעשרות אך לא לגבי ערלה. אולם הרב זצ"ל לא הסכים בשום אופן לכך – 'כשרות פירושה שהמאכל כשר לגמרי'.

הותיקים עדיין זוכרים כיצד התפתח זן חדש של תפוחים שהיה כרוך בבעיית ערלה חמורה. באותה עת כיהן כראש מועצת הפירות והירקות איש שלטון חזק שעשה ככל העולה על רוחו ובעיית הערלה ממש לא עמדה בראש מעיניו. היו שטרחו והביאו אותו לפגישה עם הרב בכדי שידבר על ליבו. אותו מנהל פתח בדברי 'החכמה' הבאים: 'מדוע הרב הולך בשיטת בית שמאי המחמירים, מדוע שלא ינקוט כקולות בית הלל'?… כשמוע הרב את הדברים הללו שנבעו מחוסר הבנה חמורה, בערה בו אש קודש ולא נשא פנים למעמדו הבכיר של הדובר, הוא קם ממקומו וזעק: 'מה דברי הכפירה הללו? וכי בית הלל היו פשרניים?! אינני רוצה לדבר עמך'.

אותו עקרון עמד לנגד עיניו בכל תחומי הכשרות. כרב עיר האמור לדאוג לכל תושביה ללא יוצא מן הכלל הוא ראה לעצמו חובה להורות על הקפדה יתירה בבישולי עכו"ם גם לדעת מרן המחבר באופן שגם בני עדות המזרח יוכלו לסעוד את ליבם ללא חשש. כשאנו אומרים דעת המחבר זה אומר שאין להסתפק בהדלקת האש על ידי יהודי כדעת הרמ"א אלא גם בהנחה על גבי האש על ידי יהודי. הקפדה זו, אפילו בחנויות ומסעדות קטנות כרוכה בכאב ראש וטרחה רבתי, אך במפעלים גדולים כבר מדובר בהשלכות כלכליות כבדות. ניקח לדוגמא את המפעלים לייצור שבבי תפוחי אדמה מיובשים בהם משתמשים בתעשיית המזון. הרב זצ"ל בהקפדתו על שיטת מהחבר דרש משגיח צמוד במשך עשרים וארבע שעות – מפעלים אלו עובדים בכל שעות היממה – ועל אף כל הקושי כך היה. עניין זה ממשיך גם היום תחת הנהגת הרב (שליט"א) [זצ"ל] בכל המקומות שתחת השגחתו. אין פשרות בנידון, גם אם מדובר במסעדה סינית למשל בה האוכל מוקפץ כל העת על גבי מחבתות, ואין זה פשוט כלל לדאוג לכך שהכל יתבצע על ידי יהודי.

כיום כבר לא מדובר בכשרות המפקחת על מספר חנויות ירקות… כיצד אתם מתמודדים עם נתינת הכשרות למפעלים גדולים ומורכבים?

המפעל הראשון שזכה לכשרות של הרב זצ"ל היה מפעל "אוסם" שהוקם בחצר באחד מבתי בני ברק והיה בעל מימדים קטנים ביותר. כשחלק מן המפעל עבר ליוקנעם סירב הרב זצ"ל לתת שם את ההכשר שכן אינו יכול לבוא ולהשגיח אישית. בהמשך נאלץ הרב זצ"ל להרחיב את ההכשר למפעלים נוספים ואף חוץ לעיר כיון שהיה צורך לשימוש בתוצרתם בבני ברק. מטבע הדברים במשך השנים התפתחה הטכנולוגיה וכיום כל מוצר מכיל עשרות אם לא מאות תמציות וחומרי גלם. ואם בעבר היה מדובר בחומרים סינטטיים הקלים יותר מבחינה כשרותית הרי שכיום משתמשים יותר ויותר בחומרים טבעיים הכרוכים באינספור בעיות הלכתיות. בהוראת הרב (שליט"א) [זצ"ל] אין מסתמכים על בדיקות מעבדה על המוצר המוגמר אלא בודקים כל חומר וכל תמצית מהמקור. כל תהליך הייצור מראשיתו ועד סופו מפוקח באמצעים הקפדניים ביותר, כשלעיתים הרב (שליט"א) [זצ"ל] עצמו מכתת את רגליו ונוסע לכל קצווי תבל בכדי לפקח באופן אישי על התהליך המסובך.

'אם נציין רק את מפעל "קוקה קולה" המפורסם בהשגחת הרב (שליט"א) [זצ"ל]', מדגישים המומחים, 'הרי שמדובר במוצר המכיל אינספור תמציות המיוצרות במדינות שונות'. לעיננו הנדהמות נגלה פסיפס מרהיב אותו מרכיבים במומחיות רבה מומחי הכשרות תחת השגחתו של הרב (שליט"א) [זצ"ל] תוך מסירות עמל ויגיעה בלתי ניתנים לתיאור. הצרכן הלוגם את מוצרי קוקה קולה אינו יכול לתאר לעצמו את הטירחה האדירה שהושקעה בכשרות המהודרת בכל תהליך היצור המורכב מתחילתו ועד סופו. שלא לדבר על הכשרת קוי יצור מיוחדים לפסח בכל המפעלים המייצרים רכיבים עבור המשקה. ישנו אפילו משגיח מיוחד שתפקידו הוא רק לבדוק את המכולות הריקות שאמורות להוביל את החומרים.

הזכרתם את נושא הערלה, אולי תוכלו לייחד מספר מילים על ההתמודדות עם הבעיה כיום?

הערלה יוצרת בעיות חמורות מאוד בימינו ולא הכל יודעים כיצד להתמודד עם המציאות המורכבת בשטח. אחת הבעיות היא בעיית 'המילואים', כלומר – לעתים מתייבשים עצים בפרדס ובמקומם ניטעים עצים חדשים. עצים אלו כמובן זקוקים לספירה מחודשת של שנות ערלה, כך שבאותו פרדס שנראה לכאורה כפרדס ישן מצויים למעשה עצי ערלה. בעין בלתי מקצועית קשה מאוד לעמוד על גילם של העצים השונים. קיימת גם בעיה של "הברכה" כשמכניסים אל תוך הקרקע ענף המתחיל להתפתח כעץ חדש.(הדבר מצוי מאד בכרמים, אשר הגזע מודלה ובמקרה שנופל מן ההדליה הוא משתרש בקרקע. כל זמן שההברכה מחוברת לזקנה הפירות כשרים. ברגע שניתקו את הילדה מן הזקנה מתחילים שנות ערלה.. זאת אומרת שעץ אשר השתמשנו בפירותיו כמה שנים פתאם הופך להיות ערלה ואסור בהנאה. והדבר מצוי מאד ואף נעשה ללא ידיעת בעל המטע. כשהפועלים התאילנדים אם החיבור של העץ מפריע להם, מוציאים מזמרה ובין רגע הפכו את העץ לערלה. גם ישנם עצים אשר מוציאים יחורים מן הקרקע סמוך לגזע והפירות על יחורים אלו הם ערלה בעת שמבקשים מאיתנו כשרות, אנו שולחים לשדה את האגרונום שלנו ולאחר שעורך בדיקה לכל עץ בפני עצמו הוא מסמן את כל העצים החדשים. כך אנו מסמנים וממפים את כל הפרדסים כשכל עץ ועץ מסומן במפה בדקדקנות ואנו עוקבים אחרי גילו והתפתחותו. למותר לציין באלו קשיים עצומים כרוכה עבודה מייגעת זו.

כדאי לזכור, כי התאריך הקובע לשנות הערלה הוא בט"ו בשבט. כשפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט נחשבים עדיין שייכים לשנה השלישית והם ערלה. ישנן שלוש דעות בנוגע למהות החנטה ואצלנו פוסקים כדעה המחמירה. הבעיה היא שקיימים פירות שזמן החנטה שלהם חל באיזור ט"ו בשבט ובמיוחד פרי השסק ידוע בזמן הבעייתי של פריחתו. דבר זה יוצר תסבוכת רצינית בקביעת תאריך הפריחה המדוייק. משום כך אגרונומים ומומחים מטעמינו מסיירים בשדות בימים של ערב ט"ו בשבט ומסמנים בדיוק את תאריך הפריחה של כל עץ ועץ.

כעת ניגע 'בבעיה' בה' הידיעה – בזמננו אין נוטעים את השתיל ישירות בפרדס אלא נוטעים את השתילים במשתלה וכשהשתיל מגיע לגיל שנתיים מעבירים אותו ונוטעים אותו בשדה. שתילים אלו נקראים 'דו-שנתיים'. בכדי שלא יצטרכו למנות שוב את שנות הערלה יש צורך להעביר את השתיל בתוך גוש אדמה שהעץ יכול לחיות בו ושבעת ההעברה לא יהיה הפסק בינו לבין הקרקע. כמובן שקשה לעמוד בשני תנאים אלו אולם יש הטוענים שהם אכן מצליחים לעמוד בכך. אך הרב (שליט"א) [זצ"ל] בדק ביסודיות את הנושא ומצא כי במציאות בשטח חלק גדול מהגושים מתפוררים בדרכם אל השדה. מלבד זאת טוען הרב כי המעבירים לא שמים לב לבעיה קשה מאוד – הרי השתילים מועברים בדרך כלל בכלי רכב הנוסעים על גבי כבישים. יתכן שלגבי הרכב עצמו מצאו פתרונות לבל יחשבו כהפסק, אבל מה לגבי האספלט עצמו?! הרי הכביש נסלל רק כדי שלא יצמחו בו גידולי קרקע, אם כן כל מהותו היא הפסק, וכיצד נוכל להסיע שתילים בכביש ולטעון שהוא הועבר ללא הפסק מן הקרקע?! לדברי החקלאים לפחות 30% מהעצים לא מגיעים עם הגוש. הוא מתפורר בדרך או בגלל שהנו יבש מדי או בגלל רטיבות יתר. קשה מאד לשמור על מידת הלחות של העפר. וכאשר אין משגיחים בשטח נוטעים את עץ בכל מצב.

בהתאם לכך מורה הרב (שליט"א) [זצ"ל] כי יש למנות מחדש את שנות הערלה מעת הנטיעה בשדה. 'אינני צריך להסביר', אומר בן שיחנו, 'באלו עלויות וטרחה כרוכה פסיקה זו, הרי מדובר בשנתיים תמימות שהולכות לריק'!

אט אט מתבהרת התמונה אני מתחיל להבין מדוע הפרדסנים לא ממש אוהדים את מערכת הכשרות שמסבה להם 'צרות' כה רבות. הרי בכל כשרות אחרת יכלו להשתמש באותם שתילים דו שנתיים ולחסוך כאב ראש גדול. אין ספק כי העובדה שקיים ציבור גדול ונאמן המקפיד דווקא על כשרות זו מפצה אותם על הפסדיהם, אחרת אין שום סיבה בעולם שתוביל אותם דווקא לזרועותיה של כשרות כה מחמירה וקפדנית.

על פי הוראת הרב (שליט"א) [זצ"ל] – חקלאי המשווק גם תוצרת ערלה לא יוכל לקבל הכשר אפילו על פירות שאינן ערלה. היה מעשה בחקלאי שהיה משווק ערלה ואחד מן הימים החליט לקבל הכשר על תוצרתו וביקש מאיתנו הכשר. הרב (שליט"א) [זצ"ל] הורה לו שאם ברצונו לקבל הכשר עליו להשמיד רווחי השנה שעברה! (יוליך הנאה לים המלח). היה זה נזק כלכלי עצום והחקלאי עמד בו בגאווה.

תוך כדי העלאת הזכרונות נזכרים הרבנים בסיפור מרגש – לפני מספר שנים נסע הרב (שליט"א) [זצ"ל] לבדוק את מטעי התפוחים בקיבוץ שעל. הייתה זו השנה השלישית וכל התפוחים הוסרו מהעצים והושלכו על הקרקע. בנקודה זו יש להדגיש שעל פי הוראת הרב נקטפים הפירות בעודם בוסר כך שלא יוכלו לחדור לשווקים בשום אופן. כבר מרחוק התגלה מחזה מרהיב של משטח זהוב הנפרש אל מול האופק. הרב התפעם והפטיר בהתרגשות 'כיצד היה הרה"ק מברדיטשוב מגיב על מחזה כה מדהים של קידוש ה' כשקיבוצניקים חילוניים מוכנים להפסיד סכומי עתק עבור דרישות כשרות. אין ספק שבזכות זו תשרה ברכה ביבולם'.

נכון שמטרת שיחה זו איננה עיסוק בפרטי הכשרות, אך עם גילוי חלק מהפרטים המרתקים מתגלה לעיננו עד כמה מעמיקים היו יסודות הכשרות אותם הציב הרב זצ"ל, לכן ברשותכם הבה ניגע בתחום נוסף, תחום שעלה לכותרות בשנה שעברה – כשרות החלב ומוצריו…

דברים רבים השתנו בתחום המחלבות מאז היו החלבנים המקומיים ממלאים את הכדים בחלב וסובבים בבני ברק בכדי לחלק את תוצרתם לצרכנים. אבל העקרונות נותרו בתוקפן. בשנים הראשונות היו חילולי השבת מצויים גם ברפתות בבעלות שומרי תו"מ. היו אלו ה"חזון איש" והרב זצ"ל שעמלו להחדיר את המודעות לשמירת שבת ויגיעות רבות יגעו לדאוג לכך שרק נכרים יעסקו בחליבה בשבת. בהקשר לכך מספר איש שיחנו סיפור מפעים, שיותר משהוא מראה על המופת המרעיש הוא טומן בחובו מסר חד וברור בהבנת מהותה של הכשרות.

"הרב זצ"ל ביקש מהחלבן, אעפ"י שבעל הרפת הוא יהודי, זו היתה הרפת של מיסקין בשטח המוגדר היום שכון ג', בכל זאת ביקש הרב זצ"ל שהחלב אותו הוא מביא אליו באופן אישי יהיה חלב שהחלבן היה נוכח בשעת החליבה. בתחילת חודש אייר אחרי המאמץ הגדול של ערב פסח, נהג הרב לנסוע למספר ימי נופש בירושלים. היו לכך מספר טעמים, לא רבים ידעו כי אחת הסיבות היא משום שבימים אלו חל יום הולדתו והוא חפץ להתבודד ביום זה. כששב הרב לבני ברק לאחר מנוחתו הוא קרא לפניו את החלבן ושאלו בכאב 'מדוע אתה לא מקיים את הוראתי ומביא לי חלב שלא נחלב בנוכחותך'?! החלבן נבוך והחל לגמגם מילות התנצלות. או אז הסביר הרב כיצד גילה את התרמית – "בהיותי בירושלים חשתי שאני מתפלל בצורה טובה יותר מאשר בבני ברק, ישבתי וחשבתי על סיבת הדבר ולא מצאתי במה לתלות אלא בחלב! הבנתי כי כנראה בבני ברק מכשילים אותי בחלב שאינו מהודר דיו"!

וכעת נסביר: ישנם היתרים רבים לאי המצאותו של יהודי בשעת החליבה. בעלות יהודית, אי המצאות בהמות טמאות באיזור, מירתת, חזקה. אבל אצל הרב הצועד בעקבות אביו זצ"ל אין מסתמכים על כל היתר בנידון. בחלב שתחת השגחתו ישנו יהודי הנוכח בשעת החליבה ממש! בשנים האחרונות התפשטה תופעת המצלמות כשיש המסתפקים בנוכחות המצלמות בכדי להכשיר את החלב. אבל הרב טוען שעל אף שאולי תוכל המצלמה להעיד על מקור החלב, אולם אין להתחכם אל מול תקנת חז"ל. בתקנות חז"ל טמונות גם כוונות סגוליות, ואם חז"ל קבעו שיהודי יהא נוכח בשעת החליבה אזי שכך צריך להיות בפועל ממש ואין להסתפק בתחליפים כלשהם. בנוסף לכך, מגלה לנו בן שיחנו, גם על מצלמות אפשר להערים. הרי כל תופעת המצלמות החלה כשביקשו להשגיח על כך שהחליבה בשבת אינה מתבצעת על ידי יהודי ובהמשך זלגו המצלמות לימות החול גם כתחליף ליהודי הניצב בעת החליבה. קרה מקרה ואחד הרפתנים שראה כי פועליו הנכריים אינם מגיעים לעבודתם בשבת, לבש את בגדיהם, עטה על ראשו כובע גרב וכך חלב את הפרות בשבת רח"ל. אם נתבונן לעומק ניווכח כי קיימות דרכים שונות ומשונות כמו זו ואחרות בכדי להערים על המצלמות.

בזמנו התפרסם ההידור בהשגחתכם של מניעת הניתוחים בבהמות, במה מדובר?

לא ניכנס לכל הפרטים הטכניים אולם חשוב להדגיש כי לא מדובר בהידור אלא בכשר או לא כשר! אסביר באופן כללי: בבהמות מתבצע ניתוח מסוים שמטרתו היא לנקז גזים ולהחזיר את הקיבה למקומה. התהליך הקל ביותר הוא לנקב את קיבת הבהמה מבפנים כך שכל הגזים ייצאו במהירות. אולם נקב זה מטריף את הבהמה! קיימת גם דרך נוספת לבצע ניתוח בצורה שאינה מטריפה את הבהמה.אבל היא מוגדרת ע"י הווטרינרים כעבודת פרך. היו שהסתפקו בנוכחותו של משגיח צמוד בעת שהווטרינר מבצע את הניתוח בכדי לפקח כביכול על כך שהניתוח מתבצע כהלכה, אולם הסדר זה לא נתן מנוח לרב שליט"א, הוא סבר שכאשר הווטרינר מכניס את ידו עם חוט ומחט אל תוך גוף הפרה אי אפשר לסמוך מה מעשהו בפנים. אפשר לעשות באופן כשר אבל זה הרבה יותר קשה וגם בצורה המטריפה , דהיינו תפירה בעור הקיבה מבטיחה יותר הצלחת הניתוח. ואיזו משמעות יש לנוכחותו של המשגיח? יש רק רופא וטרינר אחד בארץ שומר תורה ומצוות! מי לידינו יתקע שהוא לא מבצע נקב המטריף את הבהמה? ולהזכירכם, חלבה של בהמה טריפה אף הוא טרף!

ענין זה של הניתוחים הטריד מאוד את מנוחתו של הרב (שליט"א) [זצ"ל], לילות שלמים הוא לא נתן תנומה לעיניו עד שבס"ד נמצא פתרון לבעיה – סוכם עם בעלי הרפתות המספקות חלב למחלבות בהשגחת הרב, שכל פרה שתזקק לניתוח תימכר עשרה ימים אחרי הניתוח. בעשרת ימים אלו ממילא החלב שלה אינו ראוי לשימוש בגלל האנטיביוטיקה שהיא מקבלת. כמובן שגם המשגיח ברפת בודק שהחלב לא יגיע אלינו ושהפרה תימכר.

מדוע נוצר לעתים מחסור בבשר חלק שבהכשר הרב לנדא? 'החלק' שלכם הוא "חלק" מסוג שונה?

יש להקדים מספר מילים בענין כשרות הבקר. בימים עברו רק יחידי סגולה הקפידו על חלק לגמרי גם כדעת המחבר, אך כיום הכל רוצים לאכול חלק. דא עקא שאחוז הבהמות החלקות ממש הוא מזערי, מציאות שגרמה להורדת הרף של חלק. היו מי שהתירו כל מיני סרכות ויש שסברו להתיר עד ג' סרכות. הרב זצ"ל נקט כי "חלק" פירושו שהריאות ייראו בדיוק כפי שהעגל נולד – חלקות לגמרי ללא כל סרכות ואפילו כאלה הניטלות בקלות יתירה. הרב זצ"ל היה רגיל לחזור על אשר שמע מהרוגוטשובער זצ"ל כי רב הינו 'מושבע' לשולחן ערוך ללא כל התחכמויות. ממילא הוא לא הרשה להגדיר כבשר חלק בהמה שנמצאה בה סרכא כלשהי. הרב (שליט"א) [זצ"ל] ממשיך בדרך זו וכשאצלנו פוסלים בהמה על סרכא קלה וכמעט בלתי מורגשת אנחנו יודעים שאנו מפסידים לסוחר ממון רב בעוד שבכשרות אחרת היה בשר זה מוגדר כחלק לכתחילה. זו הסיבה לכך שכשאין בהמות חלקות פשוט אין בשר בהשגחתנו.

בשנה האחרונה נוצר חידוש מסוים כשהרב (שליט"א) [זצ"ל] התיר לשווק גם בהמות בכשרות "גלאט". כלומר הבשר אינו חלק לגמרי כדעת המחבר. סרכות דקות המוגדרות בפי אחרים רירים אותם אנחנו עושים "גלאט". בסרכות אין שום חילוק בין סרכא עבה לסרכא דקה. וכך לשון השלחן ערוך: "אין הפרש בין שתהא הסרכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה וחזקה כגודל". להבחין בין סרכא לרירים צריכים מומחיות גדולה והרבה נסיון. לכן אצלנו כל סרכא הכי דקה אינה "חלק". רירין אלו אנו עושין "גלאט". כמובן בשר זה אינו ראוי לספרדים. הספרדים יכולים להשתמש ב"חלק" בלבד וה"גלאט" נקרא כך באידיש כי הוא רק לאשכנזים שאינם מקפידים על חלק ממש.

בשר זה מוגדר בכשרויות אחרות כחלק לגמרי, אך לא אצלנו. כל זאת בשיווק בשר לאגודות ועמותות המחלקות לנצרכים וקמחא דפסחא וגם במקומות מסוימים. לעומת זאת באולמות ובקייטרינגים שתחת השגחת הרב הוא מתיר להגיש אך ורק בשר חלק לגמרי גם כדעת המחבר.

ומבקר לעופות, מדוע "הפולקע" בהשגחת הרב לנדא משווקת כשהיא חתוכה לאורכה?

בגידול העופות בזמננו משתמשים באמצעי זירוז שונים כך שתוך מספר שבועות העוף גדל ומיועד לשחיטה. הגידול המזורז גורם לכך שהעוף אינו מצליח לעמוד במעמסה של להחזיק את עצמו. הגוף מתפתח וגודל והרגליים יחסית קטנות ואין בכוחן לשאת את משקלו. לכן כה חשובה בדיקת צומת הגידין. הרב חידש גם את בדיקת המעיים בכל עוף בנפרד. אצלנו כל עוף נבדק במתינות על שולחן דווקא ולא על ליין נוסע הגורם לנמהרות בבדיקה. צומת הגידין נבדק בשוק העליון ולא ברגל התחתונה משום שהרב (שליט"א) [זצ"ל] סובר שבאופן כזה הבדיקה יעילה יותר. יש גיד אחד שמגיע עד הברך ואינו יורד לחלק הרגל הצהובה. אם הגיד הזה נקרע לא ימצאו זאת החולק התחתון. זו הסיבה שבעופות של הרב לנדא נמצא השוק חתוך לאורכו.

בעיקרון המנחה של הכשרות על פי חזונו של הרב זצ"ל – ללא חשבונות כלכליים – נשמר גם בתחום המשחטות – אף אחד מהמשגיחים בודקי העופות לא מקבל שכר לפי ראש, ובבתי החרושת אף אחד לא מקבל שכר לפי מספר החבילות שעברו תחת ידו. כך הנהיג הרב גם בלשכת ההגהה של סת"ם. המגיהים לא משתכרים לפי יחידת הגהה של מזוזה או פרשייה אלא לפי שעות-עבודה, כך שאין שום עניין להספיק לבדוק יותר פרשיות ויותר מזוזות בפחות זמן אלא המגיה יכול וצריך לבצע את הבדיקה ביישוב הדעת ובעיון הדרוש.

מדוע פרסם הרב מכתב המורה לבדוק גם את ירקות העלים המוגדרים כנקיים מחשש תולעים?

אכן, על פי הוראתו שנקבעה לפי המציאות בשטח יש לבדוק ולנקות גם ירקות המוגדרים בפרסומים כבעלי חזקת נקיים מתולעים. זו פשוט מציאות – בבדיקות מעבדה שערכנו התברר כי יש צורך בניקוי ובדיקה של כל ירקות העלים למיניהם, וזאת נדגיש, כי משגיחים מומחים מטעמנו מלוים כל גידול מתחילתו ודואגים לטיפולים הטובים ביותר למניעת חרקים, וכן כל משלוח לפני שנשלח לחנויות עובר בדיקה מדגמית מדוקדקת ופעמים רבות נפסל כל המשלוח, ולמרות זאת, חייבים לבדוק כפי ההוראות כל ירק לפני השימוש. מטעם זה הרב (שליט"א) [זצ"ל] אינו מעניק הכשר לירקות קצוצים. שהרי לא ניתן לבדוק ירקות קצוצים. אגב, גם בבצל קיימת נגיעות גבוהה בשנים האחרונות וגם אותו אנו בודקים בצורה מדגמית ולעתים קרובות נפסלים משלוחים שלמים. דבר זה גורם לעתים להתייקרות המוצר.

כשקורה מקרה ויש צורך להסיר את ההכשר, אין לעתים נקיפות לב על ההפסד הכלכלי?

כפי שאמרנו, זו לא מערכת כשרות ולא בד"ץ, לא עסק כלכלי ולא מסחר. כשרות נטו. פשוט כדי שיהודים יוכלו לאכול כשר למהדרין מן המהדרין, כך נולדה הכשרות בידי הרב זצ"ל ולאור זאת היא גדלה ומתפתחת לאורך כל השנים. שיקולי רווח והפסד מעולם לא תפסו כאן מקום. ולגבי שאלתך – בדיוק כמו אביו זצ"ל גם הרב (שליט"א) [זצ"ל] אינו מרוויח יותר או פחות אם יעניק הכשר או יסיר אותו. הרב מקבל משכורתו מן העיריה ותו לא. כך ששיקולים של כדאיות אינם מעורבים כאן בשום דרך.

בזמנו הייתה כוונה מצד גורמי השלטון להקים מועצה דתית בבני ברק. גדולי ישראל התנגדו לכך נמרצות והביעו את דעתם שאסור לו לרב להיות מושפע מגורם חיצוני שבמקרה זה יהיה יו"ר המועצה הדתית. השלטון איים על הרב זצ"ל שאם לא יסכים להקמת מועצה דתית הם ישללו את משכורתו, האיום כמובן לא השפיע כמלוא נימה והרב התמיד בסירובו התקיף. .

בהמשך לכך מספר בנו הגאון רבי אליהו לנדא שליט"א: 'אין מי שאינו מודע לסטנדרט החדש שאבי יצר בכשרות, הרף הגבוה אותו הציב, הקפדותיו ודרישותיו היו חסרות הפשרות. אבי הצליח להגיע לרמה הגבוהה של כשרותו בזכות יראתו העצומה וסירובו לקבל תשלום על עמלו. באותם ימים של איום על שלילת המשכורת נסענו לבדוק מפעל מרוחק לשם קבלת הכשר. פניתי אל אבי וטענתי – הרי המפעל אינו בב"ב ומדוע שלא תקבל תשלום לפחות על הוצאות הדרך. אבי לא השיב לי מאומה, והיה לי הרושם שהוא מקבל את דבריי. לאחר יום שלם של בדיקות, התברר שהמפעל עצמו אכן עומד בתנאי הכשרות, אך יש לו חנות בעיר אחרת הפתוחה בשבת. כמובן שהכשרות לא ניתנה ושבנו לב"ב. כשחזרנו, שאל אותי אבי – לאחר שחשבת ששכנעתי אותי שאסכים לקבל תמורה על מתן ההכשר, האם הרגשת שוויון נפש ממש נוכח אי מתן ההכשר לאותו מפעל לאחר כל אותה טרחא? השבתי שאכן לא חשתי בשוויון נפש. "דע לך", אמר לי, "לכן אסור ליטול שכר על הכשר. כדי ששוויון הנפש יהי' מוחלט בין תשובה חיובית או שלילית"! זהו הסטנדרט המלווה אותנו עד עצם היום הזה.

וכשההכשר מוסר מה קורה הלאה?

בעבר כשההשגחה הייתה מוסרת הדבר אמר שהחנות הייתה נסגרת באותו יום. אבל כיום לדאבוננו יש הסומכים על כך שבתוך מספר שעות הם יוכלו לקבל הכשר מגורם אחר. למותר לציין עד כמה תופעה פסולה זו פוגמת בעולם הכשרות.

מספר הרב לייבל וייס שליט"א: "כאשר היה קושי להשיג תפוחים ללא חשש ערלה הרב זצ"ל לא היסס להשאיר את כל העיר ללא תפוחים, וכאשר התעוררה בעיית צומת הגידין בעופות, הייתה תקופה שהרב פשוט השאיר את העיר בלי עופות. באותם ימים היתה מחלה מסוימת בעופות, מחלה שבעקבותיה ברוב העופות הגידים היו קרועים. הרב עצר אפוא את שחיטת העופות למשך כמה שבועות. בבריתות ובחתונות שנערכו באותם ימים הגישו בשר הודו או בשר בקר. כולם ידעו שבבני ברק אין עופות".

"כשהרב החליט, איש לא העז להמרות את פיו או להביא מחוץ לעיר וכיו"ב. אני זוכר איך פעם, לאחר שהרב הסיר את ההשגחה מחנות ירקות מסוימת בגלל אי ציות של בעל העסק לכל ההוראות, הגיעה משלחת מכובדת לנסות ליישר את ההדורים. כשהם ניצבו בפתח, שאל אותי הרב מי הם ובמה מדובר. רק התחלתי לענות ואמרתי שהביקור קשור לאותה חנות, ומיד הורה לי הרב לסגור את הדלת ולומר להם שהוא אפילו אינו מוכן לשוחח על כך…"

החברים לשיחה מציינים את ברכתו של הרב זצ"ל אותה העניק לרב וייס בלילו האחרון עלי אדמות: "שלא ייצא שום מכשול מתחת ידך, שתזכה להיות ממזכי הרבים ולא להיפך ח"ו".

הרב זצ"ל עצמו היה רגיל לומר שכל כוחו בהחמרות וההקפדות נובע מכוחו של הציבור "בבני ברק יודעים שלא יהא זה נורא אם לא יהיו לימונים במשך שבוע", היה אומר. זו אמירה עמוקה שמאחוריה משמעות נרחבת – הכל יודעים לסמוך על הכשר הרב לנדא ונהנים מכך שהם יכולים לצרוך בעיניים עצומות את התוצרת תחת חותמה של ההשגחה המהודרת. אבל עלינו לזכור שבעלי המפעלים והסיטונאים לא ממש שמחים לקראתנו. "מה נפלתם עלינו עם ההחמרות האלה"? הם שואלים. "הנה, אלו לא דרשו מאיתנו כל כך הרבה, ואלו לא הקפידו ודקדקו על קוצו של יוד. רק אתם צריכים להיות כל כך דתיים"? וכי מה נענה להם? שגם לנו היה קל יותר ללא עמידה על משמר הכשרות עד לדכדוכה של נפש. אך מה נעשה וגדול עומד על גבינו ומסביר לנו כי בכשרות אין פשרות!

כיצד אנו מסוגלים לעמוד בכך? רק בזכות אמונו של הציבור והתייצבותו מאחורינו ללא פשרות. אם מסיבה כשרותית מסוימת לא יימצא מוצר כלשהו על גבי המדפים או שהוא יימכר במחיר יקר יותר, והצרכן פשוט יעבור את הכביש ויפנה לחנות אחרת, כיצד נוכל לעמוד במעמסה? מדוע שהיצרן לא יפנה לכשרות בעלת דרישות מקלות יותר? מי ירצה להתעסק עם הרב 'הקפדן' שחוץ מכשרות ברף העליון ביותר לא מעניין אותו מאומה? אנו משקיעים עמל ויזע בכל פריט ובכל רכיב ומסוגלים לדרוש את הדרישות הגבוהות ביותר רק משום שזה רצון הציבור. אך אם בשעת משבר יפנה הצרכן לכיוונים אחרים, כיצד הוא רוצה שנוכל להעניק לו את המובחר ביותר?! שואלים אנשי הכשרות בכאב.

הטרמפ של העגלון…

מספר הגאון רבי אליהו לנדא שליט"א: "מצד אחד הרי אבי זצ"ל היה ידוע כבעל תקיפות לא רגילה, אך כל זה היה רק בנוגע לענייני הרבנות, בה לא ראה מקום לפשרות בשום נושא שהוא. אולם מבחינה אישית היה עניו ושפל ברך בפני כל אדם. בעל לב חם שתוכו רצוף אהבה, כשגם כלפי ילד היתה בו התבטלות גמורה.

בנוגע לו עצמו כאמור, היה ענוותן כהלל. אך בנוגע לנושאים שבקדושה שתחת סמכותו כרב, ומעמד הרבנות וסמכויותיה לא וויתר במאומה. את ההסבר לכך נוכל למצוא באמירה שלו עצמו בהזדמנות מסוימת לגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ששררה ביניהם ידידות וקירבה עצומה. על שאלה מסוימת של הגרא"ז, השיב אבי – אספר לכם סיפור. בילדותי נסעתי ללמוד בעיר הסמוכה לעירי. בדרך הייתי רגיל לראות שהסוחרים היהודיים הנוסעים מעיר לעיר, בראותם עובר אורח יהודי, הם עוצרים את עגלתם ומציעים לו להצטרף לנסיעתם. ואילו העגלון עמו נסעתי שאף הוא היה יהודי טוב, מעולם לא עצר להעלות נוסעי חינם. שאלתי את אבי לפשרו של דבר, והוא ענה לי – אם העגלון יאסוף נוסעים כאורחים ויוותר על שלו, בסופו של דבר הוא בכלל לא ייסע מעיר לעיר… והנמשל מובן.

בדרך כלל לא הסכים להכשיר מפעלים מחוץ לגבולותיה של ב"ב אלא אם כן מדובר היה בתוצרת שהייתה נצרכת לתושבי העיר. אך בתוך גבולות העיר נזקק לכל מקום שדרש כשרות. זכורני כיצד בתקופה מסוימת פעלה בב"ב מאפיית מצות מכונה. אבי בתור רב העיר לא יכול היה להשאירה ללא פיקוח, ועל כן דאג לכשרותה. תקופת החורף בה פעלה המאפייה הייתה פשוט סיוט ארוך ומתמשך, רחמנות היה לראותו לחוץ ומתייסר בייסורי נפש כשהוא חושב כל העת על המאפייה ודואג לכשרותה. הייתה מנורה בביתו שדלקה כל העת בכדי שיוכל לדעת ברגע שמתרחשת הפסקת חשמל בעיר. הפסקות כאלו היו שכיחות באותה עת, ובכל פעם כשהייתה הפסקת חשמל, הוא היה נוסע מיד למפעל ומשגיח בעצמו שהמכונות ינוקו מחדש בניקיון יסודי. באותה שנה סיפר הרב, היה לו תשרי נורא ואיום, 'שרעקלעך' ממש. אין לתאר את הבכיות והדמעות מרוב חרדתו שמא ואולי היה איזשהו פגם בכשרות. לא היה גבול לשמחתו כשרבנות אחרת קיבלה על עצמה את הכשרות לאותה מאפייה. ללמדך עד היכן הדברים מגיעים"!

כהמשך לסיפורו של הרב אליהו לנדא מוסיפים בני שיחנו:

פעם הסכים הרב זצ"ל להעניק הכשר למפעל עוגיות לפסח, היה זה מפעל מיוחד לפסח שעמד בכל התנאים שהציב. הרב זצ"ל התנה עמם לבל יתחילו את הייצור לפני שיגיע בעצמו למקום. אבל בעל המפעל הרשה לעצמו להתחיל את הייצור לפני שהרב הגיע והחביא את העוגיות, כשהגיע הרב ונמצאו העוגיות שנאפו ללא השגחה הסיר הרב את ההכשר. לא הועילו כל התחנונים וההפצרות, הרב עמד על שלו – השנה לא יהיה הכשר למפעל. משניסה בעל המפעל לערב את רבו שישפיע עבורו, הגיב הרב – אם מדובר בפרוטקציות בוודאי שלא אתן הכשר…

גם אצל הרב (שליט"א) [זצ"ל] פני הדברים אינם שונים: היה יצרן חרדי שעסק באפיית מצות תחת השגחתנו אבל התנהגותו לא הייתה כשורה ובכל פעם נאלצנו להתמודד עם התחכמות אחרת מצידו. לבסוף אמר לו הרב – בשנה הבאה לא תקבל ממני הכשר. בשנה הבאה הופיע אותו יהודי וביקש לקבל הכשר, אך הרב השיב לו – הלא אמרתי לך שלא תקבל ממני הכשר השנה. 'מה שהיה בשנה שעברה כבר נשכח', הגיב היצרן… אך ללא הועיל, הכשר הוא לא קיבל. לאחר שיצא, אמר הרב – הוא שכח את מה שהיה בשנה שעברה. אבל אני זוכר היטב.

והנה סיפור דומה המלמד על גודל הזהירות חסרת הפשרות בענייני כשרות: בהשגחתנו על הדגים מתבצעת בדיקה קפדנית בכשרותם וכן בבדיקה מתולעים. היה משלוח דגים שנפסל כולו על ידי המשגיח שלנו עקב מציאת תולעים רבות, והנה למרבה תדהמתו הוא מגלה שהמשלוח כולו עשה את דרכו לחנות דגים בבני ברק שלא עמדה תחת השגחתנו. חלפו השנים ובעל החנות ביקש לקבל את השגחת הרב. אך הרב הורה שמכיוון ואותו יהודי כשל במכירת דגים פסולים ממש, אם ברצונו לקבל הכשר עליו להחזיק בחנותו משגיח צמוד. גם בנושא זה לא היה מקום לא התמקחות למרות העול הכלכלי הכבד שמציבה דרישה זו.

דוגמא ייחודית לגישתו של הרב לנדא ניתן למצוא בהקפדה הבאה – כמובא בהלכה סכנה היא לאכל יחדיו דגים ובשר. יהודים רבים וטובים אינם מקפידים על סירים נפרדים לבשר ודגים ומסתפקים בניקיונם היסודי. הרב הסביר כי במטבחים גדולים קשה להקפיד על נקיון 'כמו בבית', ומכיוון שחמירא סכנתא מאיסורא הורה הרב שבכל המטבחים שתחת השגחתו יהיו כלים נפרדים לדגים ולבשר. היש לך מי שדואג כך לטובתם של צאן מרעיתו?

חידוש מיוחד שמונהג במערכת הכשרות בהוראת הרב (שליט"א) [זצ"ל] הוא, שגרגרי החומוס נבררים אחד אחד ללא כל חכמות ואין מסתמכים על בדיקות מדגמיות. כך היה גם במפעלים המייצרים חומוס בכמויות מסחריות. הצלה רבתי מהעבודה הקשה נרשמה כשהגיעה לארץ מכונה מיוחדת הבודקת את הגרגרים ומנפה את המנוגעים, ורק כתוספת לכך שהחומוס נטחן. בחנויות הפלאפל עדיין נמשכת הבדיקה הידנית הקפדנית והיחידנית.

תוך כדי שיחתנו אני מבחין בקופסת שימורי טונה המונחת במרכז השולחן, שאלתי לפשר קופסא זו שמשום מה אינה נראית שייכת לשולחן ההדור…

מאחורי קופסא זו מתחבא סיפור מיוחד. לפני תקופה נסע הרב (שליט"א) [זצ"ל] לחו"ל לצורך נתינת כשרות למפעל מסוים. בהיותו שם פגש משגיח של מפעל דגים ושמע מפיו על פרטי עבודתו. התברר לו כי ספינות הדיג יוצאות לזמן ארוך אל לב ים ובכדי שהדגים לא יתקלקלו הם משרים אותם בתמיסת מי מלח 30%. הקשה הרב – הרי באותה תמיסה ישנם גם דגים טמאים וזהו איסור כבוש? אה, השיב המשגיח בביטול, הם בטלים בשישים. הרב כמובן לא הסתפק בתשובה סתמית זו וישב לבדוק את הנתונים המספריים. לחרדתו התברר לו כי מספר הדגים הטמאים השורים בתמיסה כלל אינו בטל בשישים. כתוצאה מבדיקה זו נאסר השימוש בדגי טונה בכל המקומות שתחת השגחתנו. לך תסביר את זה למוכר באגטים שאינו מבין למה רק אצל הרב לנדא אסור להשתמש בטונה למילוי הסנדוויץ'… לאחר חיפושים רבים מצאנו מפעל באקוודור שבגלל קוטנו אין הספינות יוצאות להפלגות ארוכות ואין שם בעיה של כבישה עם דגים טמאים, וכך לאחר תקופה ארוכה סוף סוף יגיעו לארץ דגי טונה כשרים למהדרין בהשגחת הרב לנדא שליט"א.

עדיין רחוקים אנו מחג הפסח אך במערכת הכשרות מן הסתם עסוקים כבר בהכנות לחג, מה נוכל ללמוד על הכנות אלו?

מעניין לציין כי השגחתו הראשונה של הרב זצ"ל הייתה על קצירת חטים למצות! היה זה עוד ברוסיה כשהרבי הרש"ב מליובאוויטש שלח אותו להשגיח על קצירת החיטים למצות שמורה. סוחרי החיטה היו יהודים חסידיים נשואי פנים, והרב זצ"ל שהיה צעיר לימים אמר לרש"ב – "מתבייש אני, וכי אני הקטן אשגיח עליהם". ענה לו הרש"ב – "עליהם לדעת שמצות שמורה שייך לרב"! פקודה זו שמרה רוחו ולכן עד שנתו האחרונה היה יוצא בעצמו להשגיח על קצירת החטים ומדקדק בה בכל ההידורים שהנהיג. מעשה היה בקבוצת תלמידי חכמים שהחליטה שאין צורך בקצירה תחת השגחת הרב. 'מה שהוא עושה, עושים גם אנחנו', טענו. והנה בעת הקצירה הבחין העומד בראש הקבוצה כי הרב לנדא נמצא בשדה הסמוך ומפקח על הקצירה. לאחר שהתבונן בצורת ההשגחה של הרב ובאלו הקפדות הוא נוקט, 'ערק' אותו ת"ח מקבוצתו וביקש מהקמח שבהשגחת הרב לנדא.

בנוגע לשמורה: "כידוע אם החיטים כבר הבשילו הרי הן כבר בגדר אינן צריכות לקרקע ואם יירד עליהם גשם הם יפסלו לשמורה. על כן בחו"ל בה מצויים הגשמים בימי הקיץ הקפידו לקצור את החיטים בעודן ירוקות וזקוקות לקרקע. אולם פה בארץ לא מצויים גשמים בקיץ ומותירים את החיטים להבשיל בקרקע. בשנה שעברה ירד כזכור גשם בקיץ – דבר שהלחיץ את כל המערכת. הרב הורה לסייר בארץ ולבדוק היכן ניתן למצוא חטים למצות. לאחר בדיקות רבות נמצא שדה בגולן שכשבעת שירדו הגשמים עדיין היו החטים שבו ירוקות ולא נפסלו. על כן השנה כל הקמח לאפיית המצות שבהשגחת הרב (שליט"א) [זצ"ל] יהיו מאותו שדה מרמת הגולן שאיחר מלהבשיל ולא משום מקור אחר, כמובן, שכל הטחינה מתבצעת בהשגחה צמודה".

ההכנות לפסח מתבטאות גם בשחיטת העופות והבקר: הרב סובר שלא ימלט שבעת פירוק העוף ייצאו גרגרים מהזפק ויכנסו לקפלי העוף. והיו כבר מקרים שבפסח עצמו מצאו יהודים טובים גרגרי חיטה בתוך תבשילם. על כן מספר שבועות לפני שמתחילה השחיטה לפסח ניזונים העופות מקטניות בלבד. אף הרפתות עוברות הכשרה וניקיון יסודיים שכן על אף שהחלב עצמו לא נחשב חמץ גם במקרה שהפרה ניזונה מחמץ לפני הפסח, אבל המציאות היא שכאשר יש חמץ ברפת, תמיד ימצאו את עצמם פירורי חמץ דרכם אל תוך החלב.

ההשגחה מתבטאת בהשגחה על כשרות המאכל נטו?

רב העיר אינו אחראי רק על הכשרות. מדובר במכלול שלם השומר על קדושתה וצביונה של העיר. הרב זצ"ל לא הסכים להעניק השגחה למסעדה בשרית שאין בה מקומות ישיבה משום שאין לאכול בשר בעמידה. תנאי נוסף שהציב היה שלא ימכרו בשר לבד אלא רק עם לחם שכן האוכל בשר לבד נקרא זולל וסובא. גם אצל הרב (שליט"א) [זצ"ל] מדובר בתנאים בסיסיים שאין בהם כל פשרה. חנויות פיצה שכל מטרתם אינה אלא בילוי לשמו לא יראו ולא ימצאו. פיצה? רק במשלוחים לבית הלקוח בלבד. גם זמני הסגירה ואיסור הישיבה נאכפים בקפדנות. חנויות המוכרות בשר אינן יכולות להציבו בחלון הפונה לרחוב אלא כלפי פנים בלבד. שכן קדושת העיר על כל מכלול הנושאים הקשורים למושג זה, הם העומד בראש מעיניו של הרב, ולא הכשרות לשם הכשרות בלבד.

מלבד זאת הרב עומד גם על משמר כל הקשור לכשרות באופן עקיף. אנו מנויים על שירות מיוחד שמעביר לנו כל פרסומת הנוגעת למפעלים שבהשגחתנו. כל פרסומת שאינה עומדת בגדרי הצניעות, או כל חסות לחילול שבת יגרור אחריו את הסרת ההכשר באופן מיידי.

הוא הדין באולמות השמחה. הכל יודעים כי האולמות שבהשגחה נמצאים בפיקוח לא רק על כשרות המזון. אי אפשר להתהדר בחותמת "בהשגחת הרב לנדא" לגבי כשרות האוכל המוגש בשמחה בערב, ובבוקר לערוך באולם מכירה של בגדים לא צנועים. וכמו כן אי אפשר לערוך יום אחד בר-מצוה בכשרות מהודרת, ולמחרת להקרין באולם סרט לא מבוקר. וזאת, בנוסף לאופי השמחה עצמה. כבר היו מקרים, אם כי ב"ה נדירים ובודדים, שהמשגיח שם לב שהאירוע יוצא מכלל שליטה ויש פגיעה בגדרי הקדושה והצניעות והוא 'הוריד את השלטר' וכיבה את האור, כי עם כל הרצון להימנע מהפרעת והפרת שמחה של מישהו, לא היתה ברירה, כיוון שלא רק האוכל צריך להיות כשר אלא גם המחיצה צריכה להיות כשרה…

מה תפקידו של המשגיח בתוך הארגון האדיר?

הרב לייבל ווייס: "הרב זצ"ל היה מדגיש באוזני המשגיחים פעם אחר פעם את נושא האחריות האישית. הוא תמיד אמר לכל אחד מצוות המשגיחים: תזכור שאמנם השם שלי מופיע על גבי חותמת הכשרות אבל האחריות מוטלת עליך. היהודי שקונה את הירקות, את דברי המאפה וכדו' מתייחס אליהם ככשרים, כי בעיניו זה בדיוק כאילו אני עצמי נמצא בכל מקום, אבל בסופו של דבר האחריות היא שלך".

"ומצד שני הוא ראה בנו את שליחיו ונציגיו האישיים. בראשית דרכי היה לי דין ודברים עם ירקן אחד, האם סחורה מסוימת כבר מעושרת, מדבריי השתמע שאיני מאמין לו ולא יכול לסמוך על עדותו, התקצף ושלף מולי סכין… כשדיווחתי על כך לרב, הוא שלח מיד לקרוא לו. הירקן הגיע, והרב פנה אליו מיד בתוכחת מגולה: איך העזת להוציא עלי סכין?! הלה היתמם וענה: אני? על מה הרב מדבר? אבל הרב לא הרפה ואמר לו: המשגיח הוא הנציג שלי ובכל פעם שהוא נכנס לחנות שלך הרי זה כאלו אני הגעתי לחנות. לכן כל ביטוי או מעשה לא ראוי כלפיו זה בעצם נגדי. מובן שהוא התנצל ומאז יחסו אליי השתנה לחלוטין".

"ייתכן שהרב (שליט"א) [זצ"ל] לא יהיה מרוצה מכך שאגיד עוד מילה עליו אישית, אבל דומני שחשוב להדגיש גם את זה: אביו הרב זצ"ל היה מדגיש מצד אחד את האחריות של כל משגיח אישית, ומצד שני כולנו ראינו איך הוא חש עצמו אחראי, הן כלפי שמיא והן כלפי בני אדם, על כל פרט ופרט. אפילו בצוואתו כתב שלא יאמרו עליו שבחים והספדים מלבד ציון העובדה שפעל למען קדושת השבת ובענייני תרומות ומעשרות. ואת הנקודה הזו אנחנו רואים בהדגשה אצל בנו הרב (שליט"א) [זצ"ל]. לא אהסס לקבוע שעד כמה שרק אפשר, הרב מתעסק בעצמו בכל פרט ופרט. הדיווחים של כל חוליה וכל צוות צריכים להיות מאד מפורטים. אין מושג של 'דבר קטן' או 'דבר לא חשוב', ובכלל, מישהו היה מאמין שרבה של בני ברק עונה לטלפון בעצמו בכל שעה"?

כאביו זצ"ל גם הרב (שליט"א) [זצ"ל] משלב תקיפות חסרת פשרות בכל הנוגע לכשרות בד בבד עם ענוותנות, שפלות ברך וטוב לב שופע בכל התחומי החיים. היה פעם שהרב נאלץ לפטר משגיח שלא עמד בתנאי עבודתו. עם כל הצער שבדבר הרב לא יכל להותיר על משמרתו אדם שאינו מתאים לתפקידו. אולם מיד לאחר מכן הרב הפך עולמות בכדי למצוא עבורו פרנסה חילופית.

באחת השחיטות עצר אחד השוחטים את העבודה והכריז כי מצא פגימה קלה בסכינו. הסכין נמסר לבודק הסכינים והתוצאה הייתה פסילתם של 500 עופות שנשחטו קודם לכן ע"י כלל השוחטים. אחד הנוכחים התבטא באוזני הרב שליט"א בהתפעלות – " שוחט מיוחד כזה". השיב לו הרב שליט"א בשוויון נפש: "אם היה לי ספק קל שבקלים על כל אחד מהשוחטים שלי שהוא מסוגל לא לעשות כן, הייתי סוגר לחלוטין את השחיטה תחת השגחתי"!

מוסיף הרב מילר: "לא אשכח את אותו יום לפני כחצי יובל שנים, כאשר בשעה 3:00 לפנות בוקר שמעתי צלצול בפעמון שבדלת ביתי. . כאשר הצצתי מבעד לאשנב, נדהמתי לראות את הרב (שליט"א) [זצ"ל] בכבודו ובעצמו עומד בפתח הבית. מיהרתי לפתוח ולהכניס את הרב פנימה. הרב התנצל ועבר מיד לפסים מעשיים: אביו של הרב וייס נפטר הלילה ויש למלא את מקומו ולצאת מיד לשוק להשגיח על הפירות, שהירקנים מבני-ברק קונים בשעות הבוקר המוקדמות, שיהיו נקיים מחשש ערלה וטבל.

הרב תחקר אותי במהירות ושאל האם אני מודע לפרטים הנחוצים כדי לבצע את המשימה כהלכה; אף הורה לי לצאת מיד לשוק. "זו הייתה צורת העבודה של הרב מהרגע הראשון: תחושת אחריות אישית וביצוע של כל דבר בשלימות וללא שהות", מדגיש הרב מילר ומזכיר שהרב היה צריך לבוא בעצמו שכן באותן שנים עוד לא היה טלפון בכל בית.

בהקשר זה אבקש להוסיף כי מרגלא בפומיה של הרב (שליט"א) [זצ"ל] שהעמידה על משמר הכשרות היא אמנם שירות לציבור, כדי שכל אחד יוכל לאכול בביטחון מלא שהמזון הוא כשר למהדרין. אבל מעבר לכך מדובר בשליחות קודש למען חיזוק ושמירת היהדות. והרי ידוע מה שכתוב בספרים הק', לפי דרשת חז"ל על הפסוק "אל תשקצו את נפשתיכם ונטמאתם בם" אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם, שמאכלות אסורות רח"ל גורמות לטמטום הלב והמוח ומרחיקות את האדם מעבודת הבורא ח"ו.

"העבודה במחיצת הרב (שליט"א) [זצ"ל] היא חוויה בעיקר בגלל גדולתו בתורה ובחסידות ובגלל צורת החשיבה המעמיקה והמקיפה. שוב ושוב אנחנו נפעמים מהכוח והיכולת, בסייעתא דשמיא ובכוח הציבור, לקבל החלטות ולהכריע. וגם אם ברגע הראשון לא כולם מבינים, לבסוף רואים ונוכחים לדעת כי כמו שהרב אמר כך היה נכון".

תיעוד נדיר – רבי יעקב לנדא זצ"ל בחנוכת בית המדדש הגדול בקרית ויז'ניץ – תשד"מ

בבר המצוה של בנו הרב אליהו לנדא שליט"א. מימין לשמאל: הרב ניימרק מח"ס 'אשל אברהם'. מרן החזו"א זצ"ל. הרב א.י. אונטרמן רב ת"א. הגר"ש וואזנר זצ"ל . ר' יצחק גרשטנקורן (עומד חתן הבר מצווה)

בביקור במפעל

עם הרב מפוניבז' והגר"ש וואזנר זצ"ל

עם החזון איש זצ"ל

עם האמרי חיים מויז'ניץ זצ"ל

עם האדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל. בתווך עומדים הגרמי"ל לנדא זצ|ל ויבלחט"א הגר"א לנדא

בקצירת חיטים במושב בטחה בדרום שנת תשד"מ

במשחטת שפיצר בבני ברק

בבדיקת מקוה עם בנו הגרמי"ל לנדא זצ"ל

הרב לנדא זצ"ל בהכנסת נכדו לחיידר