תיכון בית תפילתי | מסע מרהיב ומרתק אל תוככי טירות המלכות

לבבות נשברים בארמונות זהב: פרנץ יוזף, קיסרה המפורסם של אוסטריה, ששלטה בימיו על מרחבים עצומים באירופה, ערך פעם ביקור מלכותי בשטחים שסופחו אל הממלכה והגיע אל טשערנוביץ, עיר מחוז גדולה.

הוא נכנס אל הלשכה הפרטית שהוכנה עבורו לימי השהות בעיר ונותר לעמוד לרגע הלום תדהמה. מעולם לא ראה פאר והדר שכזה. הריהוט היה עשוי כולו זהב, כסף, נחושת ועץ יקר מחוטב מעשה אמן משובב עין. עיניו רותקו אל הכורסה הנהדרת שבראשה תרנגולת הדוגרת על אפרוחיה על גבי דשא רענן, הכל מזהב טהור.

בין חפצי החן העדינים שהיו מונחים על השולחן בלטו ביפעתם כלי כתיבה, ציפורן וקסת לדיו, אף הם עשויים זהב טהור. קשה היה לקיסר האדיר להעתיק את עיניו מן המראה, ומשהצליח, סובב את ראשו לאט לעבר אנשיו וראשי העיר המארחת, שואל בעיניו מהיכן היופי הנאדר הזה, והם לחשו באוזניו ביראת הכבוד: "שאול שאלנו את הרהיטים והחפצים הללו מסאדיגורא השכנה, מארמונו של הצדיק היהודי המולך בה, רבי אברהם יעקב, בנו של הצדיק מרוז'ין שהסתלק לא מכבר מן העולם".

בסאדיגורא השוכנת במרחק נסיעה קצר מטשערנוביץ התנוסס לתפארה ארמון מלכותי רב מידות ונאדר בקודש. את תוכניות הבנייה, כך מקובל מאת כותבי הקורות, הכין הסבא קדישא מרוז'ין שצדיקי הדור כינוהו 'מלך ישראל'. ואולם, הוא עצמו כבר לא היה בעולם בעת הבנייה, ובנו האדמו"ר הזקן רבי אברהם יעקב בנאו.

ארמון זה, הקיים עד היום בסאדיגורא שבאוקראינה, הינו אב טיפוס למבני המלכות של אחיו, בהם מלכו בניו ונכדיו האחרים של הרבי מרוז'ין. בטשורטקוב, בשטינפנשט, בליאובה, בהוסיאטין, בבאיאן, בקאפיטשניץ ובוואסלוי התנהלו חצרות שהיו מעין מדינות בזעיר אנפין, מלכויות בפני עצמן בתוככי ארצות העמים, שהביטו בהן, בדרך כלל, בהערצה וביראת כבוד.

היו בהן טירות פאר, בוסתני פרי, אורוות לסוסים שנרתמו לכרכרות מסע הדורות, זקיפים-גבאים בשערי היכלו של המלך-הרבי, ובכמה מן הממלכות -תזמורת חצר ואפילו משמר המלכות, מעין צבא יהודי חסידי זעיר, ששמר מפני פורעים גויים שלטשו עיניים אל חדרי הכספות, אוצרות קודש ובהם חפצי נוי שאין אומד לשוויים הערכי והכספי.

והיו גם 'נסיכי החצר', הבנים של צדיקי רוז'ין לדורותיהם. תואר ההדר וחן הקדושה היה נסוך על פניהם, והחסידים בעלי הדעה וגם פשוטי העם נהגו לעבור בעת קבלת הקהל בדרך אל היכלו של המלך הרבי דרך המבואות בהם ישבו הנסיכים יורשי העצר. העניקו להם מטבעות ששימשו למפעלי הצדקה שניהלו הבנים בתוככי טירות אבותיהם.

גם ספריות יקרות שכנו בארמונות הצדיקים, בימים בהם ספרים היו יקרי המציאות והערך. רבנים רבים ישבן ימים רבים בספריות שבחצרות צדיקי השושלת, עיינו בספרים הנדירים וערכו שם את תשובותיהם.

נתיב לא יידעו עיט
כשהחל הצדיק הקדוש רבי ישראל מרוז'ין בדרכו המיוחדת והתנהג כמלך בגדוד, לא הבינו את שיטתו והיו שטענו ל'יאה עניותא לישראל'. אך צדיקי הדור התבטאו עליו ועל דרכו באופן כה נשגב, שעד מהרה היו אלפים נוהרים להיכלו ברוז'ין ולאחר הימלטותו מציפורני הצאר הרוסי, בסאדיגורא האוסטרית.

דרך המלכות החלה כבר אצל אביו הצדיק הקדוש רבי שלום שכנא מפרהוביטש, בן בנו של המגיד הגדול ממעזריטש. רבי שלום שכנא, אברך צעיר, ביקש לבנות לעצמו בית כנסת משל עצמו בעיר בה התגורר. הדבר לא היה מקובל באותם ימים אך חבורת אברכים בעלי מוח שהתכנסו סביבו החלו לסייע לו.

בעיצומה של הבנייה הורה לחדול. זמן קצר לאחר מכן החלה התנגדות עזה לדרכו והחלו להגיע שמועות על תסיסה נגד רבי שלום שכנא, בגין העובדה שאברך צעיר החל להנהיג חבורה ולבנות לעצמו היכל בנפרד. או אז הורה להמשיך בבנייה כשהוא מסביר: ביקשתי לחדול כי הייתה התנגדות לדרכי וחששתי כי אין מרוצים ממנה בשמיים. אם ישנם מתנגדים סימן שהסטרא אחרא אינה מרוצה, כי דבר טוב הוא, ועלינו אפוא להמשיך…

הייתה זו הכנה פורתא. בנו, רבי ישראל מרוז'ין הקים ממלכת פאר. ביתו היה מצופה מראות וזהב טהור. מלבושיו כשל המלכים, וכל תנועה רוויה אצילות והדר מלכות. היה זה נתיב לא יידעו עיט. רק לעיתים הובן מעט מן המעט. במיוחד לאור העובדה שצדיקי הדור אמרו עליו כי בנשמתו ניצוץ מרוחו של שלמה המלך, והוא עצמו העיד כי נשמתו היא של חזקיהו מלך ישראל.

דקות ספורות לפני הסתלקותו מן העולם הפטיר במשפט בהיר: "מובא בחז"ל שרבי יהודה הנשיא שהיה מעשירי תבל אמר שמימיו לא נהנה מן העולם הזה אפילו כאצבע קטנה. ואני, לא נהניתי אפילו כחוט השערה"…

תוכניות בניה רוחניות
בתקופת הרבי מרוז'ין נסעו אליו, בין שאר צדיקי הדור, הגה"ק ה'דברי חיים' מצאנז. לשאלת הגאון רבי שמעון סופר מקרקא בנו של ה'חתם סופר', מה ראה גאון הדור בהיכל הרוז'ינאי בסאדיגורא השיב הרבי מצאנז: התורה ניתנה בהר סיני ובית המקדש לא נבנה שם אלא בהר המוריה בגלל ששם התקיימה עקידה, מסירות נפש. נוסע אני אל מי שמוכן בכל רגע לפשוט את צווארו ולמסור את גופו ונפשו לכבוד הבורא. כך התייחסו אליו צדיקי הדור.

הרבי מרוז'ין היה אך בן שבע עשרה שנים כשהתקיימה החתונה הגדולה באוסטילא. בעת השמחה נשמט ממנו הגארטל., האבנט בו היה חגור. ה'אוהב ישראל' מאפטא, זקן צדיקי הדור, מיהר להתכופף, להרים את האבנט ולחגור בו את האברך הצעיר. צאצאיו התקשו להבין זאת והוא הפטיר לעברם: "רציתי לקיים מצוות 'גלילה' בספר תורה חי. מעולם לא ראיתי את כל התורה כולה עטופה במעיל עד שראיתי אותו…"

העושר האגדי ושכיות הפאר והחמדה לא נגעו לו. מחצלות ההוד עטפו לב נשבר ונדכה שפעימותיו ליוו את צערם של ישראל והוא עסק יום וליל בתיקוני נשמות החיים ובאלו שכבר בעלמא דקשוט.

פעם כששאלוהו איך ייתכן להתהלך בעושר אגדי ולא להתפעל ממנו השיב במשל שממצה את הנהגתו: מעשה בשר גדול ונכבד שהיה ממונה מטעם המלך על מחוז גדול במדינה. התושבים לא הכירו את המלך והעריצו את השר שהיטיב עימם. לימים הגיע המלך לביקור והשר נלווה אליו. ההמונים הנבערים הצדיעו לשר, שרו לכבודו, וחלקו לו כבוד למכביר כשהם מתעלמים לחלוטין מהמלך העומד לידו, אותו לא ידעו. נקל לשער את גודל הבושה והצער של השר אל מול מלכו הרם.

בכך רמז הרבי מרוז'ין את שחש אל מול הפאר הרב שסובב אותו בגין ענייניו המסתוריים, כשנפשו כמהה אל יוצרה, אשר לו הכתר והכבוד הגאווה והגדולה. לכן אין הוא מתפעל אל מול הנוצץ הגשמי.

סיפורי הוד רבים קשורים בבנייתם של ארמונות ההדר של צדיקי בית רוז'ין. היו מי שהתפלאו על ההיכלות המפוארים, והצדיק הקדוש רבי אליעזר מדז'יקוב (בנו של הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ) השיב להם בהסבר שמימי על ההנהגה הרוז'ינאית: ה'קלויז' הינו בחינת בית המקדש והרבי המתפלל הוא בבחינת הכהן הגדול…

אין כמעט עדויות על המיקום המדויק של הארמון ברוז'ין וסדרי הנהגתו. לאחר שנמלט מרוסיה והשתכן בסאדיגורא, ביקש הרבי לבנות מחדש את ה'קלויז' המלכותי. הוא ערך כאמור תוכניות ועסק בכוונות של בניית המשכן ובית המקדש. באותם ימים הופיע לביקור בסאדיגורא הצדיק הקדוש רבי משה צבי מסאוורן. הרבי מרוז'ין הציג בפניו את תוכניות בניית ה'קלויז'. הצדיק האורח הביט בעיון ולפתע חוורו פניו והוא פנה אל הסבא קדישא בלשון תחנונים: "אנא מכם אל נא תבנו את ה'קלויז' לפי התוכניות הללו, אל תביאו עצמכם לידי סכנה".

הצדיק מרוז'ין אכן לא בנה. הוא גנז את התוכניות. לימים הסבירו גדולי החסידים את שראה הרבי מסאוורן. היו אלו תוכניות בנייה רוחניות בעליל שעלולות לגבות מחיר יקר. כמו אצל אהרון הכהן, כשהחל לשמש בכהונה במשכן התקיים 'בקרובי אקדש' ונעדרו שני בניו נדב ואביהו, כך היה מתרחש חלילה עם בני הרבי משהיה מסיים את בניית ה'משכן'.

עובדה: לאחר שנסתלק, בנה את ההיכל המפואר בנו, האדמו"ר הזקן מסאדיגורא, לפי אותן תוכניות. כעבור זמן נעדרו בנו וחתנו בדמי ימיהם. הסטרא אחרא שקינאה בהיכל הקדושה שנבנה התנקמה ברבי. ויהי לאות.

הרבי עובר בתווך
ה'הויף' בסאדיגורא היה מורכב מחלקים שונים. המרכז היה כמובן ה'קלויז' המפואר, היכל תפילה רב מימדים. בצד דרום מערב (הביטו בתמונה, בצריח שבו מעין ארבע קוביות) היה ה'פראווען שטיבל' חדרו הפרטי של הרבי הזקן (ושל בניו אחריו), שם התקיימה קבלת הקהל.
חדר קבלת הקהל היה מצויר ומקושט ובו שכיות חמדה וכלי זהב וכסף לרוב.
לצד ה'קלויז' היה ה'סאלאש', אולם ענק בקנה מידה לא מצוי באותם ימים, ובו התקיימו ה'טיש'ן', השולחנות הטהורים. כאן יש לציין פרט מעניין: לפני שנים ספורות ערכו חסידי סדיגורא מסע היסטורי אל עיירת מכורתם, לאחר שהבניין נגאל וחודש. החסידים נכנסו אל הסאלאש ונדהמו מגודלו. מסתבר שבשנים הרבות הוא שימש כמוסך לטרקטורים ונכנסו בו בבת אחת כלי תחבורה כבדים וגדולים לרוב ועדיין נותר מקום. המקום הוא הרבה יותר גדול ממרכזי חסידות ענקיים כיום.

בכל זאת, למרות המרחב הענק, מספרת ההיסטוריה על חסידי סאדיגורא שלא הצליחו להידחק אל תוך בית המדרש בימי חג. בתקיעת שופר למשל הצטופפו מבחוץ ורכנו אל החלונות. חסיד אחד לחש לחברו בשאלה אם חושש הוא שלא ישמע את התקיעות, שהרי ה'בעל תוקע' רבי דודיא מברדיטשוב מרעיד את הרחוב כולו בתקיעותיו האדירות. החסיד השיב שהוא בוודאי ישמע, אך הוא תוחב את ראשו אל החלון בכדי להיות עם הרבי תחת אותה קורת גג בעידן הנעלה של תקיעת שופר.

ממול ל'קלויז' עמד הבית של הרבי ובו אגפים וחדרים לרוב, בהם התגוררו בני המשפחה. אף בית המגורים היה מעון מלכות. בכל פעם שיצא הרבי מן הבית אל ה'קלויז', נעמדו חסידים בשתי שורות לאות כבוד המלכות והרבי עבר בתווך.

אגב, בדברי הקורות של צדיקי בוהוש (נכדו הגדול של הרבי מרוז'ין, בן לבנו הרה"ק רבי שלום יוסף שהסתלק שנה אחריו) מסופר כי בכל ערב שבת, בעת שיצא הרבי מן המקווה היו שתי שורות של חסידים נעמדים והוא עבר בתווך והעניק בידם כסף לצדקה. אגב, בניין חצר הקודש סאדיגורא השוכן כיום בשיכון ה' בבני ברק, נבנה בצמוד לקווי המתאר של ה'קלויז' בסאדיגורא.

ה'פרנקפורטער צייטונג' מדווח
בית המגורים בסאדיגורא שימש עוד את האב הרבי מרוז'ין זי"ע. כשעלה בידו לעבור את הגבול הרוסי-אוסטרי והוא הגיע לסאדיגורא, פגש בו פריץ מקומי, התפעל מדמותו האצילית והעניק לו את הבית המפואר. לימים נחרב הבית (ראה תמונה). חסידים הסבירו מדוע הוא נחרב ואילו ה'קלויז' נותר קיים ואף תוחזק על ידי הגויים: את הבית בנה גוי, אף ששופץ והוכשר על ידי אנשי הצדיק. את בית התפילה וה'סאלאש' בנו יהודים באדריכלות של הרבי עצמו, וקדושתו רבה מלהיחרב.

מכל העולם נהרו יהודים, ולהבדיל, אפילו גויים, לראות את היכל המלכות. עיתונאים נכריים מאותה תקופה (לפני כמאה ושלושים שנה) נשלחו על ידי העורכים לתאר בכתב את הדר המלכות. אחד מהם התקבל לסיור על ידי חתן האדמו"ר הזקן, רבי נחום בערנ'יו, שפתח לו בסבר פנים יפות חלק מן האוצרות שבבית גנזיו של חותנו.

העיתונאי ראה תנ"ך זעיר בן שש מאות שנים בכתב יד ובכריכת כסף, תמונה נהדרת ובה מגולף בכסף טהור נוף המתואר כמקום של עקדת יצחק, יצירות אמנות מעוררות השתאות שהוציאום רק בליל הסדר,, ביניהם חבית ממנה נשפך יין לח"י כוסות.

בין המדווחים היה ה'פראנקפורטער צייטונג', שאף הצליח להעיף מבט אל תוככי חדר התפילה של האדמו"ר ה'דאווען שטיבל'. צדיקי רוז'ין עד לימינו נוהגים להתפלל בתוך חדר מיוחד שבמזרח ה'קלויז'. הקירות באותו חדר היו בחלקם מעץ זית מפואר והחלק העליון מצופה זהב.

גם גדולי האמנים מכל העולם באו כדי לחזות ביצירות האמנות. בחדר המשכית היה שמור דגם מיניאטורי של בית המקדש עשוי מעץ זית, ופרוכת נהדרת עתיקה מארץ בוכרה, שמקורה ביהדות ספרד של תקופת הגירוש.

האוצרות הרבים היוו מוקד משיכה לגנבים מקומיים שלטשו אליהם עיניים. פעם, בעיצומו של לילה אפל, חדרה חבורה של גנבים ל'קלויז' בסאדיגורא. הם חיפשו בעיקר את חפצי החן הנדירים, כמו הפרוכת המפורסמת.

הגנבים לא ידעו שבשעות הלילה העבירו את דברי הערך לביתו של הרבי ששכן ממול. הם כילו את זעמם על שלא מצאו את מבוקשם בהתפרעות רבתי. הגבאים שהשכימו לפתוח את ה'קלויז' למחרת היום מצאו ספר תורה נדיר כשהוא קרוע ומחולל.

הפנייה הראשונה נעשתה לכיוון ה'דאווען שטיבל' של הרבי, שם שכנו חפצים יקרים ביותר. התברר כי הגנבים לא נגעו אפילו בידית דלת חדר התפילה.

ימים ספורים לאחר מכן הקימו קבוצה של בחורים חסונים מעין משמר החצר. הם פטרלו בלילות באזור ה'הויף', החצר על כל מבניה ויותר לא התרחשו פריצות מעין אלו.

סיפור דומה אירע עם חפצי הקודש של הצדיק רבי ישראל מהוסיאטין, נכדו, בן בנו של הצדיק מרוז'ין.
כמו רוב צדיקי בית רוז'ין עקר רבי ישראל מארמונו בהוסיאטין עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה לווינה. הוא לקח עימו חפצים אחדים, בעיקר חפצי קודש ובהם מנורת חנוכה מפוארת. את רוב החפצים העלה עימו לארץ ישראל כשעקר מווינה, לאחר שחש את שעומד לעולל הצורר הנאצי, ואף הזהיר את כל מי שמוכן היה לשמוע.

כאן בארץ בנה מחדש את מלכותו בתל אביב ואיתו המנורה הנהדרת והקדושה. לאחר הסתלקותו והסתלקות חתנו ונכדו, שמילאו את מקומו, התגוררה בדירה המלכותית בתו, הרבנית של ה'אהלי יעקב'. את המנורה הטהורה של סבה וסבי סבה נטלה מדי חג חנוכה, להבריקה ולהכינה, למרות שלא היה מי שידליק בה.

באותם ימים פרצו גנבים לבית ונטלו ממנו חפצי קודש יקרים. כשהבחינה הרבנית בגניבה התברר שרק המנורה ניצלה. היא לא הייתה מונחת בין כלי הכסף האחרים מאחר והוצאה כמדי שנה להבריקה ולחדשה. בלא שימת לב נותרה עליה מגבת שהסתירה את החפץ המקודש ביותר מעיני בני הבליעל. מנורת כסף זו שוכנת היום אצל אחד מחסידי הוסיאטין, ששומר עליה מכל משמר.

אוצרות שקלי הקודש
למעשה, הארמון הראשון ברוז'ין היה המפואר ביותר. בין היתר היה חדר מיוחד ובו עשרות מנורות זהב וכסף, שאחת מהן שימשה לנרות חנוכה לצדיק מלך ישראל. באותם ימים חבש הרבי מרוז'ין כיפה רקומה בזהב. לימים אמר בנו הרבי הזקן מסאדיגורא, אתם זוכרים את אבי בכיפתו השחורה כאן בסאדיגורא, ואינכם זוכרים אותו בימי המלכות שטרם המאסר ברוז'ין, כלומר שאז בחינת המלכות הייתה גבוהה עוד יותר.

הממלכות, אז והיום, מתקיימות מנדיבות ליבם של חסידים עשירים, שרואים לעצמם זכות לפאר את בית ה' ואת הצדיק, שהוא בבחינת מלך ישראל. ברוז'ין הייתה הגישה החסידית, שאם הבתים הינם בבחינת בית המקדש והרבי בבחינת מלך וכהן גדול, אזי יש להביא ממון כמו 'מחצית השקל'. בחז"ל מובא שלאחר חורבן בית המקדש שימשו השקלים שהובאו עבור פרנסת ה'ריש גלותא' ונשיאי ישראל.

היה זה סכום של שני רובלים או זהובים לשנה. חסידים, עניים כעשירים הקפידו על ה'מעמדות' ואפילו כאלו שהתפרנסו מן הצדקה מאוצרות ארמונו של הרבי, גם הם לא וויתרו ונתנו סכום קבוע.

תולדות בנייתו של הארמון הראשון ברוז'ין כרוכים בסיפור הבא: ליד ביתו של הרבי ישב תמיד יהודי עני מרוד וביקש להיכנס אל הקודש פנימה לתנות את צערו על עניותו המופלגת. בני הבית והגבאים לא השגיחו בו והוא פתח בשביתת רעב. משהגיע שמעו לאוזני הצדיק ציווה לקרוא לו והעניק לו מטבע זהב כסגולה ובירכו שכל אשר יעשה יצליח.

הישועה הגיעה מיד כשיצא מחדר הרבי והציג את המטבע. עשירים גדולים עטו עליו, מתחרים ביניהם מי ירכוש ממנו את המטבע המסוגלת. לבסוף קיבל עבורה סכום עתק והוא נכנס אל הרבי מרוז'ין באמונה זכה להעניק לרבי דינרי זהב מהממון שקיבל. הצדיק קבע מייד שזהו כסף שניתן בלב שלם וזך, וזהו הסכום הראשון המיועד לבנות ארמון מלכות לפאר את בית ה'.

"מעשה מרכבה"
אחד מן הסודות הבלתי נתפסים בהנהגה המלכותית של הרבי מרוז'ין היו הכרכרות הרתומות לסוסים אבירים ומשובחים. היה זה גם חלק ממסע הלשנה של המשכילים שטענו אל הצאר ניקולאי כי הרבי מתנהג כמלך, ומרשה לעצמו לנסוע מדי יום לטיול ולשאיפת אוויר צח במרכבה מפוארת מזו של הצאר בעצמו.

כשהופיע זקן צדיקי הדור, ה'אוהב ישראל' מאפטא, לביקור אצל הצדיק הצעיר מרוז'ין, אותו העריץ ערך לו הרבי מרוז'ין סיור בארמונו. כשבאו אל האורווה הציג בפני הצדיק הישיש את מרכבתו ואף ביקשו להתכופף, ולהביט בגלגלי המרכבה. הרבי מאפטא האיר פניו בהערכה, ולנכדיו וניניו שליווהו והביעו מורת רוח על הדבר, הסביר כי הרבי מרוז'ין החווה בפניו פרקי קבלה ב'מעשה מרכבה' שמימיים המשולבים במרכבתו ובהנהגתו הנדירה.

פעם העז מאן דהוא ושאל, מדוע משקיע הרבי ממון כה רב בסוסים והתשובה הייתה מופלאה ומדהימה כאחד. הרבי הסביר, שבנדבת המשכן נאמר על בוניו ובראשם בצלאל, כי הם ידעו 'לחשוב מחשבות' לעשות בכסף ובזהב. הכוונה הפנימית היא שידעו מה חשב היהודי בעת שנתן את נדבתו, אם הנהגותיו בכלל והנהגתו עתה הינה בבחינה נעלית אזי כיוונו את נדבתו אל הכלים הגבוהים והחשובים כמו המנורה והמזבחות, אך מי שמעשיו אינם בקדושה וכוונתו אינה שלימה לשם ה', לקחו את תרומתו לדברים עקיפים.

"אף אני כך", הסביר הצדיק, "ממון רב מגיע אל שולחני מכל קצוות ארץ. כסף של יהודים תלמידי חכמים ועובדי ה' אני מייעד למצוות כארבעה מינים ועוד. כסף 'בינוני' של יהודים שומרי תורה להוצאות שבת ויו"ט. ומה אעשה שיש הרבה ממון שניתן על ידי מי שאינם מתנהגים כראוי וכיאות בקדושה, אזי כספם שמעניקים לי הולך אל הסוסים וכל צרכם…"

נראה ואינו רואה
כאמור ה'קלויז' בסאדיגורא קיים היום והוא נגאל לאחרונה על ידי החסידים ואף שופץ וחודש. הבית הפרטי שממול ה'קלויז' נחרב בימי הזעם. בבית זה גדלו ואף ניהלו נשיאותם ברמה נכדיו ואף ניניו של הרבי מרוז'ין עד למלחמת העולם הראשונה. בתל אביב התגורר הרבי ה'אביר יעקב' בנו של ה'אור ישראל' מסאדיגורא, והוא סיפר על הנהגת המלכות של אביו בארמונם. בעודו ילד התעורר בכל בוקר לצליליו הענוגים של שעון מעורר מיוחד, שהפיק ניגון ערב בכדי שהילדים יתעוררו ויקומו בשלווה ובצלילות הדעת לעבודת הבורא.

מסורת הארמונות והנהגת המלכות התקיימה אצל כל ששת בניו של הרבי מרוז'ין. כולם אהובים, כולם קדושים וכולם אש יוקדת של תורה ועבודת הבורא עטופה בהדר מלכות, מבני פאר ובגדי שיראין.

בטשורטקוב בנה את הארמון הרה"ק רבי דוד משה על פי תוכניות ששרטט בנו הרה"ק רבי ישראל, לימים הרבי מטשורטקוב.

שנים אחדות התגורר רבי דוד משה בפאטיק, אחוזה סמוכה לסאדיגורא שהייתה ברשותו של אביו הרבי. היה זה מייד כשהגיע לאוסטריה לאחר בריחתו מאימת הצאר הרוסי. בכדי למנוע את הסגרתו לרוסיה היה עליו לקבל אזרחות אוסטרית, והתנאי לקבלתה היה בעלות על אחוזת קרקע. האחוזה בפאטיק הייתה משכנם של הבנים הצדיקים עד עלותם לכהן בעריהם ובניית חצרותיהם.

היה זה בית מידות ענק בכל קנה מידה ושימש את הרבי ואלפים שבאו להסתופף בצילו ולהתברך מפיו. ואמרו עליו כי היה מפואר ומשובב עין ולב יותר מכל ארמונות צדיקי השושלת. האדמו"ר הזקן רבי דוד משה מטשורטקוב (השלישי בבניו של הרבי מרוז'ין) אמר על מאמר חז"ל 'עתידין בתי כנסיות שבחו"ל שייקבעו בא"י', ו"אני לא אתבייש ללכת עם בית זה לקראת משיח".
לאחר המלחמה שימש המקום כבית ספר לרפואה והינו קיים עד היום.

במלחמת העולם הראשונה משהתקרבה הסכנה לטשורטקוב, עקר הרה"ק רבי ישראל לווינה ועזב, בצער רב, את הבית המפואר והקדוש על כל אגפיו וחפציו. לימים הופיע בביתו בווינה חייל יהודי. הוא סיפר כי גדודו עבר בטשורטקוב והוא הסתובב בבית והצטער להבחין כי הוא נבזז וחולל על ידי גויי המקום. באחד החדרים מצא תפילין זרוקים והוא מיהר לאוספם ולהביאם אל הרבי, לאחר ששמע כי מתגורר בווינה.

רבי ישראל נטלם מידו של החייל והבחין בהתרגשות כי אלו הם תפיליו של אביו האדמו"ר הזקן רבי דוד משה. ימים רבים הצטער על כי אין תפילין אלו עימו והוא כה חשש לגורלם.

הרבי ביקש מהחייל להמתין בחדר רגע קט והוא מיהר אל אוצרותיו בכדי לשלם לחייל כגמולו הטוב. מששב, כבר לא היה שם החייל והחיפושים אחריו מייד לא העלו דבר. הסברא הייתה שהיה זה אליהו הנביא.

רבי דוד משה מטשורטקוב גילה פעם טפח ממעטה המסתורין של הנהגת המלכות. ארמונו שהיה דומה ל'ארמון האם' בסאדיגורא היה מצופה מראות. ליהודי שהשתאה על המראות הרבות הפטיר: העניין בהם הוא שכשמשתקפת בבואתו של יהודי יבחין כיצד הוא נראה ומה רב המרחק עדיין מהיותו מושלם…

אגב, הנה הוכחה להיותם של צדיקי בית רוז'ין גבוה מעל גבוה והם לא נהנו כמלוא האצבע מכל הפאר שהתקיים בשל סיבות נשגבות:

הרבי מטשורטקוב התגורר כאמור בעל כורחו בווינה מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה. באחד הימים עלה ביד אנשיו להציל מהארמון בטשורטקוב קבוצת רהיטים וחפצים חשובים ולקבעם בסלון הבית בווינה. הרבי חלף מדי יום על פניהם ולא אמר דבר.

כעבור תשע שנים (!) עצר לרגע בסלון הבית ושאל בפליאה כיצד הגיעו לכאן הרהיטים מהארמון בטשורטקוב… הוא לא הבחין בהם למרות שראה אותם בעיניו. דביקות בבורא שהייתה מחופה בפאר חיצוני.

סיפור שכזה השתמר על הרבי הראשון מוואסלוי נכדו של הרה"ק מרוז'ין (בן חתנו הרה"ק רבי דוד הלפרין). וואסלוי הינה עיר ברומניה ושם ניהל הרבי הראשון הרה"ק רבי שלום את מלכותו. בביתו היו אגפים לבני המשפחה וכשנולד לו נכדו והוא ביקש לברך את כלתו במזל טוב, שאל היכן היא מתגוררת ולהיכן יפנה, למרות שביתם של צאצאיו היה באגף צמוד לביתו והוא חלף שם רבות. עבר, הביט, ולא הבחין.

לאחר שוך מוראות המלחמה הייתה האפשרות לחזור אל ה'הויף' בטשורטקוב אך הרבי סירב. הוא נותר בווינה ואמר שיחלפו עוד שנים עד שיבינו את סיבת הסירוב. בווינה הסתלק לעולמו ושם נטמן.

חדרו של משיח
בנו הרביעי של הרבי מרוז'ין היה הצדיק הקדוש רבי מנחם נחום משטיפנשט. רבי מנחם נחום קבע את ממלכתו בשטיפנשט הרומנית.

בתוך הארמון (שם מלך אחריו בנו הרה"ק רבי אברהם מתתיהו הטמון כיום בגבעתיים) בנה הרבי חדר מיוחד שם השתמרו חפצי קודש יקרים והוא נקרא 'חדרו של משיח'. זאת על פי מה שהפטיר פעם האב הרה"ק מרוז'ין כי "המשיח יגיע דרך רוסיה".

על פי עדותו של הרה"ח רבי מנחם נחום ברייאר (אביו של כ"ק האדמו"ר מבאיאן שליט"א) היה החדר נעול תמיד והרבי השני משטיפנשט היה פותחו להראותו לאורחים רמים. פעם פתחו עבור אחד מאדמו"רי באיאן שהתארח בארמונו, והוא כיבדו לישון על מיטה ששכנה ב'חדר משיח' שבארמון, הייתה זו מיטתו של המגיד הגדול ממעזריטש שנשתמרה בירושה.

חפץ קודש נוסף שהיה בחדר המיוחד הינו כתר תורה עשוי כסף. היה זה תכשיט מפואר שנבנה בדומה לכתר שהיה ברשותו של האב הרה"ק מרוז'ין. לאחר ההסתלקות התקיים גורל והכתר עבר אל הרבי מסאדיגורא. הרבי הראשון משטיפנשט ציווה לעשות לו כתר כזה בצלמו כדמותו, כשהוא מכוון ועוסק רבות בכוונות טמירות בעת בנייתו. כיום שוכן הכתר במוזיאון המלכותי באנגליה.

חצר נוספת שהתקיימה במלכות רבתי הייתה בוהוש, אף היא ברומניה. הרבי הראשון מבוהוש היה בנו של הצדיק הקדוש רבי שלום יוסף, בכורו של הרבי מרוזי'ן שהסתלק מן העולם שנה לאחר אביו.

הרבי הראשון רבי יצחק הגיע לבוהוש וביקש לבנות בה את ה'קלויז' וארמון מלכותו. בבוהוש שלט פריץ עשיר ורע לב שהודיע לאנשי הרבי כי לא תקום ולא תהיה כאן ממלכה יהודית. הוא התאנה אל המשלחת, ומשחזרו שאלם הרבי אם יודעים איזה חפץ או עיסוק שאהוב על הפריץ. התברר שהוא מכור למשחק קלפים.

במשחק הבא הפסיד לראשונה לחברו, פריץ שכן. למרות שראה כי מפסיד, המשיך לשחק בלהיטות עד שלאחר שעות ספורות עברו כל נכסיו והבעלות על העיירה לידי הפריץ החבר שכבר ידע בשל מה התרחש ההפסד של חברו באופן כה לא טבעי. הוא הזמין את הרבי לבוהוש וכך נבנו שם ארמונות המלוכה.

לפני כמה שנים ערכו חסידי בוהוש בראשות האדמו"ר שליט"א שבת בעיירה בוהוש. ה'קלויז' הגדול והבית נשמרו בתכלית, לפליאת הכל. הרבי מבוהוש זצ"ל שהתגורר בבני ברק היה אומר שזקנו הרבי הראשון מבוהוש הכניס באותם בניינים 'אווירא דארץ ישראל', ולכן נשמרים בקדושה וגם שמירה פיזית.

הארמון והרכבת
צעיר בניו של רבי ישראל מרוז'ין היה הרה"ק רבי מרדכי פייבוש מהוסיאטין. הארמון המפואר והחצר בהוסיאטין בה כיהן גם בנו הרה"ק רבי ישראל נותרו מיותמים במלחמת העולם הראשונה כשהרבי עבר לווינה, כמו בן דודו רבי ישראל מטשורטקוב ושאר אדמו"רי המשפחה.

היה זה הגנן המקומי שעסק בשימור הבית והתפרנס מה'הויף', הוא שבזז את הבית הגדול וגילה כי גוי נותר גוי.
רבי ישראל, שהיה בן בנו של הרה"ק מרוז'ין התגורר כאמור בתל אביב וניהל בה ממלכה למרות שלא בעוצמה ובממדים שהיו בהוסיאטין.

מקום נוסף בו פרחה ממלכה של צדיק לבית רוז'ין הייתה העיר וואסלוי. יהודי המקום בנו עבור הרה"ק רבי שלום מוואסלוי חצר מלכותית מפוארת כיאה לבית רוז'ין. הבניין נבנה מאבנים מיוחדות בסגנון מלכותי מפואר, וב'קלויז' המפואר היו מאות מקומות וחדרים לבני המשפחה ולאורחים הרבים שנהרו לחצר הרבי. הנה סיפור מופלא שהשתמר על ארמונו ובית מלכותו של הרבי הראשון מוואסלוי (כאמור, נכדו, בן בתו, של הרה"ק מרוז'ין).

במהלך מלחמת העולם הראשונה, בעת שחשרת עננים כבדים כיסתה את שמיה של אירופה, והדרכים מלאו בגייסות הששות אלי קרב, התקרבה החזית בין הגרמנים לרוסים בקרבת מחוז וואסלוי. חיילי גרמניה חנו במחוז גלאץ, ואילו מחנות הרוסים התמקמו בוואסלוי ואלפי חיילים נהרו אליה. פקודה יצאה מן המושל הצבאי של וואסלוי שעל כל בית אב בעיר להפריש מספר חדרים לאכסון החיילים.

במקביל לכך שיגר המושל משלחת של חיילים כדי לאתר ולמצוא מקום מתאים שבו תשכון המפקדה הראשית. כאשר אלה ראו את חצר רבנו המפוארת – מצא המקום חן בעיניהם, ומיד שלח המושל לקרוא לגבאים וציוה עליהם כי עד לצהרי יום השבת על הרבי והחסידים לפנות את כל הבית על כל תכולתו. ואם לא יעשו כן – יבואו חיילים באותו מועד ויפנו בכוח את כל הנמצאים בו.

הפקודה הרעידה את לבבות המשמשים בקודש עד עומק נפשם, הם ניסו בתחנונים לרכך את לב המושל, בתקווה לבטל את רוע הגזירה, אך ללא הועיל. הם גם ניסו להציע סכום עצום של שוחד כדי לשנות את הדבר, וגם זה לא הועיל. אותו מושל, שהיה שונא ישראל מובהק, סירב לשמוע על כך והחלטתו היתה נחושה, שיש לפנות את הבנין. הגבאים יצאו ממנו בפחי נפש וחזרו לבית הרבי ומכיוון שעוד היו מספר ימים עד לשבת לא רצו לצערו ונמנעו בינתיים מלספר לו על הגזירה. כאשר עברו יומיים וכל הניסיונות לרכך את לב המושל עלו בתוהו, נכנסו בלית ברירה אל הקודש וסיפרו לו על הדבר.

רבי שלום עשה את עצמו כלא שומע, וכזו הייתה תגובתו גם לאחר שחזרו על סיפור הדברים. למחרת שוב נכנסו ואמרו, כי אולי מוטב לעזוב בעוד מועד את הבניין, בטרם יהיה מאוחר מדי וגם בכדי למנוע חילול שבת וביזיון, בעת שהחיילים יבואו ויבצעו את הפינוי בכוח. אך הרבי היסה אותם ולא ענה דבר. כאשר בא יום השישי ולא היה כל שינוי במצב, נכנסו החסידים ובני המשפחה בתחנונים ושוב חזרו ואמרו שאולי כדאי לפנות בעוד מועד.

או אז פנה הרבי אל החסידים ואמר: " ער וועט נישט דער לעבין", הוא לא יזכה לחיות כדי לבצע את זממו, אמר ולא יסף.

המושל מצדו, כאשר ראה שאין מתכוונים להיענות לדרישתו, מוכרח היה להצטייד באישור מן המפקדה הראשית בעיר הבירה בוקרשט כדי לבצע את הפינוי בכוח. הוא נסע לשם ואכן קיבל את האישור לפינוי.

בדרכו חזרה מבוקרשט לוואסלוי נסע ברכבת מהירה שהייתה אמורה להגיע למקום בבוקר יום השבת. כאשר הגיעה הרכבת סמוך לוואסלוי, האטה הרכבת את מהלכה מסיבה לא ברורה ולמושל היה נדמה שהיא הגיעה לתחנה ועליו לרדת. הוא פתח את הדלת והחל לרדת, אבל תוך כדי כך חזרה הרכבת לנסיעה מהירה ואז נפל המושל בין הגלגלים ונדרס למוות ביחד עם צו הפינוי שהיה בידו. העובדה הזו הדהימה את כל תושבי העיר, ומאז לא ניסו יותר לפגוע לרעה בבית הרבי מוואסלוי וב'הויף'.

הנהגה מלכותית התקיימה גם בעיירה קאפיטשניץ שם מלכו צדיקי השושלת שהינה חוטר מגזע אפטא ורוז'ין. קאפיטשניץ הייתה עיירה יהודית טיפוסית, שוכנת בגליציה המזרחית בין העיירות הוסיאטין וטשורטקוב.

הנה שורות מתוך פרק אותו כתב סופר בן התקופה ובו תיאור של החצר ה'הויף':
"הקלויז של הרבי היה כבית חם לרבים, שם גדלו והתחנכו ושאפו אל קרבם אווירה של חסידות אמיתית מלא חופניים, שעמדה להם בכל תנודות החיים. חצירו רחבת הידיים של הרבי מוקפת הייתה גן נהדר. במעמקי הגן עמדה סוכת קיץ משולבת מענפים ופרחים ריחניים, בפינה מבושמת זו היו בני הרבי וגם בני המקורבים לומדים תורה השכם בבוקר בימי הקיץ הלוהטים, עת האוויר היה עוד צח וקריר ורוח צפונית קרירה נשבה בגן.

הקלויז של הרבי היה רחב ידיים, ותקרתו מקושטת בציורים נהדרים. ציפורי דרור על רקע של שמים בהירים וכחולים על התקרה. במרכז התקרה התנוססה מנורה יקרת ערך עשויה ברונזה ובדולח. בצדו הדרום מערבי של הקלויז נמצא חדרו המיוחד של הרבי, מקום בו היה מתפלל יחידי. חדר זה שהיה מצויר ומקושט בטוב טעם, שמש גם כגנזך להרבה חפצים עתיקים וספרי יקרי ערך שעין לא ראתם, שעברו בירושה אל הרבי מזקן זקנו ה'אוהב ישראל' מאפטא זצ"ל.

"ה'סאלש' עמד מימין ל'קלויז', אלא שהפרידה בניהם רחבה גדולה, מבנה גדול בנוי בצורת חצי אמפיתיאטרון, שבאולמו אפשר היה להושיב בשמחות ובימי חג כשש מאות עד שבע מאות איש. לפעמים נכנסו לאולם זה עד שלושת אלפי איש. בסאלש התפללו גם בראש השנה וביום הכיפורים מחמת חוסר מקום בקלויז. בסאלש היה גם מטבח עצום ומחסני פרודוקטים, על כל אלה היו ממונים מכשירי בשר מבשלות משגיחים מחלקים מנהלי משק וכו'. בנוסף לכך היה בחצר אורווה עם חמשה עד ששה סוסים לפחות, שלוש מרכבות, שתי עגלות חורף וכל האביזרים, וכן בית מרחץ ומקווה, שהרבי היה טובל בה.

בניין רוז'ינאי בסביבה
אדמו"רי בית רוז'ין שהגיעו לארץ טרם ולאחר מלחמת העולם השנייה לא החלו לעסוק מייד בבנייתם מחדש של הממלכות הקדושות. הם עסקו בעיקר בבניית עולמות התורה והחסידות לכלל הציבור. סייעו לבניית בתי היתומים של פוניבז' ובנייני מוסדות ויז'ניץ ורק לאחר מכן התפנו לבנות את חצרותיהם.

רבי ישראל מהוסיאטין התגורר ברח' ביאליק 19 בתל אביב. הבית לא היה אמנם ארמון אך היה עשוי בפנים כבית מלכות רוז'נאי. הקירות היו מצוירים להפליא והרהיטים המפוארים מכוננים כביתו של מלך.

הרב ד"ר מאיר גרוזמן מחסידי הוסיאטין שזכה להיות בבית מתאר בספרו על צדיקי השושלת את סדרי בית המלכות והמסתורין הרב, שבכל חפץ ובכל תנועה של הרבי. הבית קיים עד היום, למרות שכאמור נבזז, נשמר בו הדר המלכות.

סיפור מיוחד הנותן פרספקטיבה מסוימת על ההנהגה המיוחדת: פעם ביקש הרבי מהוסיאטין בימים שהיה בדירתו בירושלים לרכוש עבורו ספה. הובאו בדים שונים והרבי בחר אחד מהם. כשהייתה הספה מוכנה, הובאה אל הבית. הרבי בחנה ושאל מדוע בחלק האחורי נעדר ציפוי הבד. אנשי הבית השיבו שהחלק האחורי הרי אינו נראה בעת שהספה צמודה אל הקיר.

"אצלנו", השיב בן בנו של הרוז'ינאי, "הפנים והחוץ חד הם. אבקש לצפות את הספה גם בחלק הזה". כלומר: העניין אינו בכדי שייראה היופי, אלא נשגב מבינתנו הקצרה.

האדמו"ר רבי שלמה חיים מסאדיגורא, שכידוע חדל מהנהגתו כאן בארץ, נסע פעם לבני ברק לביקור חיזוק בישיבת רוז'ין. כששאלוהו כיצד יידע היכן שוכנת הישיבה השיב: "אתהלך ברחובות העיר וכשאחוש ב'טרייסטל', וגופי יתנער בהתרגשות, אדע שבניין רוז'ינאי שוכן בקרבת מקום".

התמונות באדיבות דוד מרגליות יו"ר מכון מאגרים