אותות ההתלהבות המוחצנת ששידרו גורמים רבניים השבוע במהלך טקס קבלת הפנים ל'כס' מרומא, החזירה אותי באחת לוועידה בין דתית משונה שהתקיימה לפני ארבע שנים במדינת קזחסטן. במסגרת הוועידה, נחתה פמליה אווירית מכובדת מירושלים לשם השתתפות בוועידה שבה השתתפו כמרים, קאדים ועוטי גלימות למיניהם, המייצגים בליל של דתות שונות ומשונות.
התרגשותם של החברים שהגיעו אל הפגישה מירושלים, היתה גדולה, בלתי ניתנת לכימוּת. הם הגיעו אל הוועידה ממורקים, מעונבים וסרוקים, משל מדובר בשחזור של ועידת קטוביץ' ההיסטורית בראשות מרנן ורבנן מאורי הדור. הם דאגו לארוז מבעוד מועד תמונות ממוסגרות של גלעד שליט ואגרות מרגשות פרי עטם של בני משפחת פולארד. האגרות והתמונות הללו שימשו עבורם סוג של כרטיס כניסה לתוך עולם אוורירי ומנופח, תפל ומיותר, משפיל ומבזה, שאין בו דבר מעבר לחילול השם וזילות המוסד הנקרא רב בישראל.
על סדר היום באותה ועידה, דנו הנציגים בנושאים הדרמטיים הבאים: המלחמה העולמית בעוני, טיפוח הכבוד בין העמים, ותפילה לשלום הגלקסיה כולה. אכן, מטרות נאצלות ללא ספק.
מסע התענוגות שיצא לדרכו בתמיכתם הנלהבת של פתיים ורודפי תהילה שהתברכו בממון, הסתיים בתצלום משותף. בתמונה הצבעונית, הססגונית ונטולת ההשראה, נראו נציגי דתות הרוכנים האחד ליד השני. לגודל הבושה, גם אנשינו החביבים מירושלים היו אף הם באותו הנס, כאשר פראק בגלימת קאדי נגעה, וכובע המבורג לצלב נָשָק. ולנוכח התמונה, ברור היה שמשימת-העל הוכתרה בהצלחה: השלום בידנו, גם העוני חלף כלא היה. ומצב הגלקסיה? גן עדן עלי אדמות. יותר טוב מזה – פשוט נשתגע.
ייאמר ברורות: מעמד קבלת הפנים של הכס שהגיע השבוע מרומא, היה חייב להתקיים, ולו מפאת שלום אחינו בני ישראל החיים בארצות הקתוליות, המונות מיליארד וכמה מיליוני מאמינים. הרבנים הראשיים לישראל פעלו באחריות כלפי עמם כאשר קיבלו את פניו ונשאו בפניו דברים לפרוטוקול. איש אינו יכול לקחת על עצמו אחריות על השלכות אפשריות של החרמת מפגש עם מנהיג הקתולים.
אבל זוהי הנקודה שבה, פחות או יותר, אמור היה האירוע להתחיל ואף להסתיים. בבחינת ילבש שחורים, יתעטף שחורים ויקיים את המפגש כמי שכפאו שד. מכאן ועד לפרצי הנוסטלגיה והרגשות שגאו בפניהם של חלק ממשתתפי המפגש שהשכימו קום ועלו ירושלימה וחגו סביבו במעגלי חנופה והתרפסות מעוררי קבס – רחוקה הדרך כמו מירושלים לרומא.
עוד אפשר להבין ללבם של הפעילים הלא רבניים שהפכו את המסעות הבין דתיים לענף של שעשועים, פנאי ושופינג בבירות עולמיות, במעין עסקה מסתורית של עסקני דת ממגוון דתות. גם כך, ביום רגיל, שם שמים אינו שגור בפיהם, ומי יודע – אולי ככל שיצברו קילומטרז' בארצות הכס, כך תפתח השפעתם ויתמעטו נזקיהם בגבולות ארץ הקודש. כל גיחה נוספת של אלו למדריד בואכה קריית הוותיקן שברומא, טובה להם וטובה לעולם. ייפגשו עם בישופים וקרדינלים מבוקר עד ערב, ימשיכו את המרדפים ברחובות אירופה אחר כל עוטה גלימה לסוגו ועונד צלב למינהו – ויניחו לנו לנפשנו; אולם רב בישראל, הממשיך את מורשת משה שקיבל תורה מסיני ומסרה לשושלת הרועים הרוחניים של העם היהודי לדורותיו, אינו רשאי להכתים את הגלימה ולבזות את מדי הקודש.
מרב בישראל מצופה שיזכור, כי לא הוא זה שעומד וקד קידה מול אותה ישות טמאה שמילאה נהרות ואוקיינוסים בדמם של בני עמנו הנאהבים והנעימים לאורך הדורות; הוא מייצג – לפחות כלפי חוץ – את כל קהילות הקודש של רבנים ורועים נאמנים שמסרו את נפשם על קדושת שמו יתברך והקריבו את חייהם על מזבח שנאת הנצרות ומוסד האפיפיורות לעם הנבחר. האם נטלו את אישורם לכך?
אולי, בבחינת מאוייבי תחכמני, היינו צריכים לקבל שיעור מהשכנים הלא חביבים במעלה ההר, בצד השני של הכותל המערבי. אף הם קיבלו את פני הכס, וניצלו היטב את המעמד המסוקר בזירה הבינלאומית על מנת להשמיע ברמה את מורשתם ואת עמדותיהם – קיצוניות ככל שיהיו – ללא מורא. בטרם הביקור, הם דרשו שהכס יכבד את רגשותיהם, יסתיר את השתי והערב ואף יחלוץ את נעליו כמקובל. מצד אחד, אותו מופתי הסתכן באי קבלתו לוועידות עתידיות: ייתכן ומארגני המפגש בהר הבית לא יוזמנו מעתה למסעות תענוגות בינלאומיים תחת הכותרת 'בואו נציל את האנושות ועל הדרך נאכל ונשתה ונשמח כאילו אין מחר'. מצד שני, הם לקחו סיכון מחושב ועמדו על שלהם.
מהי מסירות הנפש הנדרשת מרב בישראל של שנת תשע"ד שעומד בשערי ירושלים מול הכס הלא קדוש? אי אפשר לצפות גם למעט הזה – לעמוד בזקיפות של גאון יעקב ולנהוג בנימוס כדרכו של עם חכם ונבון, אבל מתוך זהירות שבעתיים מכל גילויי אש זרה של השתפכות, התלהבות ופרצי רגש?!
יממה לאחר אותה התרפסות המונית, ראינו את חלק ממשתתפי המאורע בטקס אחר – והנה עודם סמוקים ונרגשים עד מעמקי ליבם. פחות משבוע ימים לפני מתן תורה – מצאנו את עצמנו מהרהרים נוגות: מה לאנשי דת משה ולבורות הנשברים של רומא ומדריד?!
והוא רחום יכפר עוון.
