אַ חרפה און אַ בושה | קולות מהמלתחה של מקווה סאטמאר

קולות מהמלתחה של מקווה סאטמר בוויליאמסבורג, בעיצומה של מערכה צבאית-ציונית מטשטשת גבולות

שלום ורוב ישע לעורכיו עמוסי המרץ וברוכי הכישרון של 'דער בלאט', ביטאונם הפופולארי של חסידי סאטמר במונרו.

בשבוע החולף פתחתי את עיתונכם, כהרגלי לעיתים מזומנות, ולנגד עיניי התנוססה כותרת נדהמת עד אימה, מזועזעת עד דכדוכה של נפש. מטלטלת משל הוכרזה מדינת ישראל בשנית, תוך מרידה איומה במלכות שמים: "א חרפה און א בושה", נאמר בכותרת, בין דיווח נוסף על מלחמת ה'ציוניסטישע מדינע' וארגון הטרור 'כאמאס', לסקירה מדינית מלומדת על מהלכי ה'אויסער מיניסטער קערי' במזרח התיכון. מעל הכותרת הופיעה תמונתו של אדם חרדי, המשרבט דבר מה על מצבור תחמושת, בשטח הכינוס הצבאי, על גבול רצועת עזה הבוערת.

ביידיש אמריקנית כבדה, בקנאית מדוברת, בחלחלה נטולת יכולת שליטה, דיווחתם כי האיש בתמונה אינו אלא "חסיד חב"ד שלאחר הנחת תפילין עם חיילי צה"ל החילונים, מצא לו זמן לרשום כתובות נקמה, על פצצות שצה"ל הטמא מתכונן לשגר על עזה". קראתי שנית ושלישית, וניסיתי להבין היכן מצויה הבושה והיכן טמונה החרפה: האם הנחת התפילין לחיילים חילוניים ערב כניסתם לקן הצרעות של סג'עייה היא בושה ואילו רישום כתובות נאצה מתגרות על פצצות שישוגרו במהרה על ראשיהם של מחבלי חמאס המבקשים להשמיד יהודים היא חרפה – או שמא ההיפך הוא הנכון. ואולי, הרהרתי, אולי עצם כוונת 'צה"ל הטמא' להשליך פצצות מעל גבי הרצועה, היא-היא הבושה והחרפה באי כבודן ובעצמן.

עד לרגע זה, לא מצאתי פענוח לשאלתי הבוערת, אולם סחרחורת האירועים הפוקדים את יושבי הארץ הזו לא שיירה לי פנאי לעסוק בשאלה, כי עד מהרה הוזעקתי אל הממ"ד הקרוב – עוד מושג ישראלי-ציוני שבאם תרצו, ביום מן הימים אלמדכם מה טיבו ותכליתו, ועתה אסתפק בהסבר קצר, שזהו חדר מצופה לוחות פלדה, שתפקידו להגן עלינו מפני צינה וסוחרה של חפצים קטלניים המתעופפים מעל שמי ארץ הקודש כגשמי זעם ביום תוכחה וכאש מתלקחת שאינה מבחינה בין ציונים ושאינם, בין חרדים לחילונים, בין חסידי סאטמר ההולכים לאור שיטת הקנאות, לשאינם כאלה.

החפצים המשוכללים האלה הפכו לחלק ממציאות חיינו בשבועות האחרונים, עד שהפריים-מיניסטע"ר נתניהו נגרר, בעל כורחו ממש, להגיב בניסיון להסיר את האיום הלזה מעל יושבי הארץ. זה לא שהוא זכה ללמוד על חומר איסור ההתגרות באומות – אולם שיקולים צבאיים, מדיניים ואחרים, ואולי גם חוסר הרצון לעמוד, חלילה, בפני ועדת חקירה, גרמו לו לעשות ככל אשר לאל ידו להימנע מן האפשרות הזו, אולם חמאס, בעיקשותו וברצחנותו, לא הותיר לו כל ברירה. עתה הכל בארה"ק מאוחדים מאחורי צדקת הפעולה בעזה, מימין ומשמאל ומכל גווני הקשת הדתית והפוליטית.

לעת כזאת אציע לכם, עורכי הביטאון, כי תניחו למניחי התפילין ותתעלמו בטובכם מרושמי כתובות הנאצה המתגרים במחבלים בכתובות אנטי-חמאסניקיות. ראשית, כדי שלא תיחשדו בידי אלה שלא זכו לרדת לשורשיה הבהירים של ההשקפה הצרופה בנטייה, חלילה וחס, לצד השני; שנית, הרי ממילא הפצצות הללו מתפוצצות מעל לשמי עזה, ועד שרסיסיהן מגיעים אל אדמתה החרוכה של רצועת הדמים, לא נשאר מהגרפיטי הלזה לא שריד ולא פליט. כך שאין כל סיכוי בעולם שאיסמעיל הנייה או חבר מרעיו שר"י יקראו את תרשים הגידוף הלזה.

מה אומר לכם, אחים וידידים, אנשי מונרו המסולאים בפז: קשים החיים בארץ הקודש. קשים לבלי יכולת לתאר. אין די באר את שגרת היום בארצנו. אירוע רודף אירוע. היתקלות גוררת היתקלות. בשורות קשות מתחרות זו בזו. שדה המערכה מגיע על ללב ערינו, שכונותינו, בתינו וחצרותינו. אנו חיים בין טיל לטיל, בין צבע אדום למשנהו. לכך נוספת הדאגה האמיתית לשלום אחינו, חיילים יהודיים הלוחמים בחזית בסכנת נפשות מוחשית. ואף לדידכם – ישראל אף על פי שהתגייס ל'צבא צה"ל הטמא' – ישראל הוא, ומצווה עלינו לדרוש בשלומו, לחרוד לגורלו, להתפלל לשובו בשלום משדה המערכה. ליבנו מתפלץ מול כל שמועה נוספת על חייל טהור שנפל שדוד בשדה הקרב ומת מות קדושים בעת מילוי משימה של הגנה על שלום אחיו היושבים בארץ הקודש.

אי לזאת, לא הספקתי להתעמק די צרכי בשאלת החרפה והבושה והתפילין וכתובות הנאצה לחמאס רח"ל, היות וצרות אחרונות (עוד הרוגים בחזית ובעורף) משכחות את הראשונות (בושת וחֶרְפַּת כתובות הנאצה לאחר הנחת תפילין לחיילים החילוניים של צה"ל הטמא).

ידידיי, חסידי סאטמר שאש אהבת ישראל בוערת בקרבם, מי אנו שנהרהר חלילה אחר השקפה טהורה שהונחלה לכם באמונת אומן, בידי אחד מגדולי הרועים שקמו לעולם היהודי בדור שלאחר חורבן יהדות אירופה. קטנן של מרביצי ההשקפה בקהילתכם המעטירה עבה ממתנינו. אולם דומה שמרנא רבינו יואל זי"ע עצמו, הנחיל לעולם לא רק את שיטת הקנאות כי אם גם את דת הסובלנות, מידת החסד ואהבת ישראל. במקום שאנו מוצאים קנאותו, שם היינו מוצאים אהבתו ליהודים. וכעוצם חריפות אמריו בגנות הציונות, כך נצצו עיניו הטהורות מדמעות חמות בשומעו על דם ישראל שנשפך, על נפשות שנגדעות בדמי ימיהן, על עם ד' הנופלים בחרב.

אשריכם ומה נעים גורלכם, כי אתם יושבים בשלווה ובהשקט בארץ האומות, אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה. ואין צבע אדום וממ"דים וחפצים מתעופפים, ודילמת מוות בין השקפה חרדית ישיבתית צרופה לחרדה עמוקה לשלום אחים המוצבים בחזית. אתם יושבים תחת גפן ותאנה במונרו ובוויליאמסבורג, במונסי ובבורו פארק, שוכבים ואין מחריד, שאננים מפחד רעה, באין חיות מהלכות על שתים המבקשות להשמידכם מתחת השמים. חסד עשה הקב"ה עם עמו שהגלם לבין האומות. בניגוד לאחיכם באירופה ובארץ ישראל, על אנטישמיות ושנאת ישראל אתם מתעדכנים בעיקר מפיהם ומפי כתבם של לבלרי 'דער איד' ו'דער בלאט' ושאר כלי ביטוי מזוקקים ומבוררים על טהרת הקודש.

אולם אין מצבנו, יושבי הארץ, דומה למצבכם. סחופים ודוויים אנו מפני חרב נוקמת של בני ישמעאל המבקשים להשמידנו במצוות האסלאם. כך היה לפני קום המדינה – מתרפ"ט ועד הנה – וכך היה, ביתר שאת, מאז הוכרזה, אף אם שלא על דעתנו ומבלי לשאול להסכמתנו.

בשעת מלחמה, אין יאה לחפש קטרוגים על עם ישראל. בעת שהחרב מונפת, אין ראוי לחפש בושות וחרפות מתחת לאדמה. בעת שהדאגה גוברת והדם ניגר וההלוויות נערכות, הפיכת אמירות שנאמרו בבית מדרשכם, בחוג פנימי, על האחריות של הורי שלושת הנערים החטופים לרציחתם – לכותרות ראשיות בשלל כלי התקשורת בעוד המתים מוטלים והדם שותת – אינה תורמת מאומה ואינה מובנת אף לא לקנאים שבקרב מחנה היראים. לא כל הנאמר בפני קהל חברים מקשיבים, אחים לדעה ולהשקפה, ראוי לפרסום פומבי בכל עת. לכל זמן ועת.

חיפוש אשמים בעיצומו של להט חרב המתהפכת על ראש יושבי הארץ, עלול, חלילה, לגבוֹֻל ב'לא תעמוד על דם רעך'. כשמצד אחד עומדים מרצחי החמאס ולועגים לדם היהודי הנשפך ומן הצד השני עומד מזכיר מדינתכם קרי ומגלה אדישות כמעט מוחלטת לסבלם של יושבי ארץ הקודש. אנשי ארץ הקודש מצפים מכם שתואילו בטובכם לגלות רגישות לסבלם ולהמתין עם תוכחתכם, שבאה מלב טהור ודואג, עד יעבור זעם.

ר' יואל יעקב גרינפלד מוויליאמסבורג הוא ידיד קרוב. אח לשיחה, אף אם לא לדעה. השבוע, בינות לרעמי המלחמה, חייגתי אליו. ביקשתי לשמוע כיצד מתייחסים בסאטמר לחדשות המגיעות מארץ ישראל. "החדשות מהארץ הן שיחת היום אצל כולנו. אנחנו חיים עם זה לא פחות מכל תושב ארץ ישראל. אולי אף יותר", הוא לא הפתיע אותי.

ובניצחונו של מי אתם חפצים? שאלתי אותו, וגרינפלד ענה כי זו שאלה מורכבת. "רבנו יואל אמר, שהערבים הינם רוצחי הגוף, ואילו הציונים הם רוצחי הנפש. אך היות וריבון העולמים כל יכול – הוא כבר ימצא את הדרך לבטל את המדינה מבלי שאף יהודי יינזק.

"יש כאן אנשים קיצוניים, נטורי קרתא, שהלכו עם הפרו-פלסטינים להפגנה במנהטן", הודה ידידי באוזניי. "הללו נושאים את שמו של רבנו יואל לשווא. הודפסו כאן פשקווילים בגנותם. הסאטמר-רוב קרא עליהם – 'מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו'. היה כאן דיון אתמול, האם מותר להתפלל על חייל ציוני שלא ייהרג. המסקנה היתה, שצריך להתפלל עבור כלל ישראל, ומותר לכוון גם על החיילים. הלא הסאטמר-רב בכה על כל נפש יהודית שנהרגה.

המקווה ברחוב רודני, שוקק דיונים סוערים בימים אלה. כך אני למד מפי יואל יעקב גרינפלד. בכל בוקר עומדים פרחי החסידות ומונים את מניין הנופלים, מנתחים את מערכי הקרב ואת תוצאות המלחמה, ומוכיחים ידענות מוחלטת לגבי דעתו של כל חבר וחבר בקבינט המדיני-ציוני.

"ואז, בעיצומו של דיון, נוהגים זקני הקהילה להתערב בדיון. הללו, שזכו להסתופף בצלו של רבנו יואל, נאנחים אנחה מרה ומפטירים: 'נו, כעת רואים בחוש כמה רבנו הקדוש צדק. ראו כמה דם יהודי נשפך בגלל המדינה הציונית, השואפת להוכיח את כוחה ועוצם ידה'. מי ביקש זאת מידם, להקים מדינה וצבא? הצעירים עונים להם שהמלחמה עכשיו היא בגלל הרקטות, והם משיבים ועונים, כי אלמלא המדינה – לא היתה שום רקטה".

אתם מבינים שהפעם אין לאיש כל אינטרס להוכיח את כוחו ועוצם ידו, כי אם פעולת אין ברירה במאמץ להציל יהודים? שאלתי את האברך גרינפלד, והוא הגיב: "אבל כל מחבל נוסף שנהרג וכל מנהרה שמאותרת מביאים למדינה תחושת עוצמה, ובסאטמר, זהו הדבר החמור ביותר. זוהי מחשבת מינות.

"יש מישהו שמדבר כאן ברדיו, יהודי חילוני, ימני ורדיקלי, מיכאל סוויץ' שמו. יש לו עשרה מיליון מאזינים במאתיים ושלושים תחנות רדיו המעבירות את תכניתו. הוא ימני ופרו ישראלי, בן 74, תושב סאן פרנסיסקו. חסידים בוויליאמבסבורג אוהבים לשמוע אותו. התקשרו אליו יהודים אמריקנים מארץ ישראל ואמרו לו שצריך 'ליישר' את עזה. ואז הוא שאל, מה יקרה כשיישרו את עזה? האם החמאס לא יתארגן מחדש? אלא מאי, זה יימשך ויימשך. 'והוא יהיה פרא אדם' – זו הבטחה של הקב"ה. אין לזה פתרון עד ביאת המשיח. עינינו הרואות שבכל רחבי העולם המוסלמי נהרגים מאות בכל יום – אולם עיני הכל נשואות דווקא לפעולות היהודים בעזה. אין מה לעשות".

עד עתה, אמרתי לגרינפלד, שמעתי את עמדת סאטמר הרשמית. כעת אבקש להציץ עמך לנבכי לבבו של חסיד סאטמר מן השורה. ניצחון ישראלי ממלא אתכם באושר, או להיפך?

"זה כבר משהו אחר", הוא הודה, בכנות ראויה לציון. "לעצמו, רבים הם הפְּרוֹ ציונים. בוודאי הצעירים, המעורים בחדשות. בני החמישים ומעלה שעודם זוכרים את רבנו יואל – חדורים בהשקפה הנכונה, בתת ההכרה ומעליה. אולם הצעירים זה סיפור אחר. אנו יודעים שזוהי מחשבת מינות לפי השקפת סאטמר; אולם למה נייחל? שהחמאס ינצח, חלילה?

"בעת המלחמה כולם נהיים ציונים, גם כאן באמריקה, ורבים מחסידי סאטמר בכללם. הזקנים מטיפים כאן כל העת שכל שמחה שמתגנבת ללב על ניצחון ישראלי הוא מחשבת מינות לכל דבר. מחשבת עבודה זרה. אני גם חש שמחה – ואני יודע שאני בבעיה גדולה".