רוקדים ובוכים • טורו השבועי של אריה ארליך

1. המדינה של העיתון

זה לא היה קורה אלמלא נוני מוזס והגייסות שלו, שבמשך חצי השנה שבין ההכרזה על הבחירות לפתיחת הקלפיות, שכחו, בפרפרזה ללחישת נתניהו למקובל הרב כדורי זצ"ל, מה זה להיות אנשי תקשורת, והם הובילו קמפיין משומן, מתומנן ומתוזמן, רב זרועות ושלבים ואנרגיות וכספים. עברו מעיר לעיר, חיפשו פינות אפלות ומחלקות עמוסות, עניים שנוברים בזבל ומורים שלא גומרים את החודש וזוגות שאין להם בית ואנשים שמנתקים להם את החשמל – וניהלו מסע שכותרתו: "כמה רע לחיות פה". ולא שממש טוב לחיות פה, אבל איפה הייתה 'ידיעות' בשנתיים האחרונות ובשנים שלפניהן. פתאום רע כאן, פתאום גיהינום כאן, פתאום בלתי נסבל לחיות כאן. איכה היתה מדינה מערבית עם כלכלה סבירה למדינת עולם שלישית שחיה באשפתות.

זה לא היה קורה אלמלא הפכה אימפריית התקשורת של נוני מוזס למובילת מסע נגטיבי הכי אישי שיש, נגד נתניהו ורעייתו, והבקבוקים הריקים והארונות המלאים, ותִקשוּר המחלוקת עם אב הבית, ובִנְאוּם הסכסוך עם עובד המעון. וזה לא היה קורה אלמלא ביום הבחירות עצמו ובימים שלפניו הפכו כלי תקשורת מכובדים במדינה לעלוני תעמולת בחירות מן הזן הקלאסי, ללא כל מאמץ ולו למראית עין להראות אובייקטיביות, להפגין ענייניות, לשדר משהו שמזכיר קורקטיות. אותה תקשורת שבכל מדינה מערבית מסקרת מהיציע, התנפלה על המגרש בחמת זעם, הפכה לשחקנית אגרסיבית שאינה רואה ממטר ורומסת ברגל גסה את כל חוקי המשחק, שהרי זה או אנחנו או הוא.

בינאום הסכסוך על ידי התקשורת. מני נפתלי (צילום: פלאש 90)

וזה לא היה קורה אלמלא היה יצחק הרצוג, ילד טוב הרצליה פיתוח, שבאמת אין לי הרבה מילים רעות לומר עליו, חובר לחבורת לבנים שבעים וציניקנים, שחושבים שהמדינה זה הם ובני כל שאר התרבויות אינם אלא ילידים נבערים שהגיע הזמן להנדס את מחשבתם, לעצב את עמדתם ולשבט את הצבעתם. והחברה הזחוחים והשלומיאלים האלה, הרימו קמפיין שכל כולו הסתה וגזענות והתנשאות בלתי נסבלת, שתחילתו במסרים סמויים בין השורות של כל תדרוך עיתונאי, וסופו במסרים גלויים ואומללים מעל הבמה המרכזית בכיכר רבין, מפי הגרבוזים הטיפשים והסובולים האווילים, בגנות מנשקי המזוזות ונושאי הקמעות ומשתטחי הקברים, וכל מי שהוא לא הם.

וזה לא היה קורה אלמלא הלכו הקמפיינרים שהתחפשו לעיתון ואיבדו כל צלם עיתונות, ורמסו כל אתיקה בסיסית, בדרכם לכבוש שלטון בדרכים פסולות. וזה לא קרה בגלל שביבי מלך ישראל, ולא בגלל שנתניהו טוב ליהודים, ולא בגלל שרק נתניהו יביא שלום. כל אלה התבררו בשלוש עשרה שנות השידוך הבלתי ניתן לניתוק בין נתניהו לאזרחי המדינה – כסיסמאות בעירבון מוגבל במקרה הטוב וכמיני אחיזת עיניים במקרה הפחות טוב. וזה לא שנתניהו לא המאיס את עצמו על חלקים נרחבים בציבור מצביעי הימין. אבל כשנוני וראובן ונחום וקדמון ובן כספית כותבים ש"זה או אנחנו או הוא", אז אחרוני מיואשי הימין ומאוכזבי נתניהו מתייצבים לדגל, זונחים שנאות עבר ושוכחים את אהבתם הנכזבת למשיח בדימוס של מחנה הימין, ומכריזים כאיש אחד: "זה לא הם, זה הוא".

וזה היה הוא. ועוד איך הוא.

הלילה הזה, ליל היוודע התוצאות, היה מטורף. זה היה סופה של תקופה שבה כל דרדק במדינה ידע שנתניהו כבר איבד את השלטון באופן סופי, ומחכים רק לרופא שינפיק תעודת פטירה ולקברנים שיבצעו טקס קבורה. לא היה דרדק במדינה שלא ראה את בוז'י היקר והאפור, המשול לצנון חסר כריזמה, כשדיוקנו הערוך בפוטושופ מחולל זְקנה ממוסגרת במסגרת זהב בנוסח לואי השישה עשר, ושתכונותיו החביבות והבלתי מזיקות בעליל מועצמות עד לכדי רמה של קיסרות. מנוחת סבו, הרב הראשי זצ"ל, הוטרדה כשדמותו נשלפה מגנזי מרומים במטרה להוכיח את השתייכותו למשפחה הלוחמת ואת היותו ראוי להנהגה למרות היעדר הכריזמה ותכונות המנהיגות.

גויס שלא בידיעתו למען נכדו. הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל

הלילה הזה, ליל היוודע התוצאות, היה משדד מערכות. הוא החל בדיווחי מדגם על פער בן מנדט בלבד לטובת הרצוג ולפחות על שוויון. הרצוג, במעין זחיחות האופיינית לקמפיין כולו, נלקח אל הבמה לשאת את נאום הניצחון, וכבר פירט את קווי המתאר של ממשלתו הבאה, את חבריה ואת מרכיביה. מדינת ישראל, אמר, חזרה לידיים שפויות שיביאו תקווה ולא ייאוש. ציפי לבני, החצי השני בשידוך הפוליטי, העלוקה האופורטוניסטית המחפשת בכל מערכת בחירות פונדק דרכים פוליטי אחר – עמדה לצדו, הריעה בכל עזוז והוסיפה דברי להג משלה בסגנון 'המדינה זה אני' וכל השאר – שילכו לכל הרוחות. רק אתמול, במהלך שתואר על ידי אימפריית התקשורת לבית מוזס כלא פחות מהרואי – ויתרה על רעיון הרוטציה בראשות הממשלה, עוד נדבך בבניין של גיחוך. זאת לאחר שלאורך קמפיין שלם הסבירה ש"הרוטציה מייצרת תקווה", משום ש"זהו רצון העם". עתה, לאחר לחץ בלתי מתון של הקמפיינר אדלר בעל מגע הזהב החלוד, החליטה לגלות אטימות ל"רצון העם", להפסיק לייצר תקווה ופשוט לוותר על התואר חצי ראשת הממשלה לעתיד.

וככל שהעמיק הלילה הזה, ליל היוודע התוצאות, כך באו נתוני האמת וטפחו טפיחות אכזריות בפרצופם של הסוקרים הנכלוליים ואנשי התקשורת הנבלוליים. העקומה טיפסה כלפי מעלה, עוד מנדט ועוד אחד. שלושים מנדטים מקבל הליכוד, והופך, לראשונה זה שנים, למפלגת שלטון אמיתית. קינג ביבי ימלוך כאן כפי שלא מלך בתשע שנות כהונתו ובשלוש הקדנציות הראשונות שלו. ולאו דווקא מחמת מוצלחותו וקול הבריטון שלו, מושא קנאת בוז'י – אלא רק מחמת הסיסמה של המחנה הציוני, שהתבררה כמוצלחת בתולדות המדינה: זה או אנחנו או הוא.

נתניהו אינו צדיק – הוא רחוק מכך כרחוק ידיעות אחרונות מהגינות עיתונאית. נתניהו אינו מנשק מזוזות – אף רמת אמונתו היהודית נתונה במחלוקת קוטבית. נתניהו אינו הסבא החביב שראוי לגשת ולבקש ממנו ברכה – בכל הקשור לערכים יהודיים, עדיף למנוע רגליים מנתיבתו. ונתניהו אינו קוסם – כבר ראינו מערכות בחירות שבהן דרדר את הליכוד לשפל של תריסר מנדטים בתשס"ו ולתבוסה מהדהדת בתשנ"ט. והוא לא הטיפוס שישמור אמונים לבני בריתו – עיינו ערך הקדנציה היוצאת. אבל מתנה טובה התגלגלה לידו, ונוני מוזס שמה. וככל שחבטה בו, כן פיתח את תכונות הצפרדע שעלתה על ארץ מצרים: הם מכים בו, והוא מתיז נחילים-נחילים של פתקי מחל. ואם ציפיתם לחשבון נפש תקשורתי, כדאי שתשכחו מזה כאן ועכשיו.

לא שמר אמונים לשותפיו. נתניהו עם לפיד (צילום: נועם ריבקין-פנטון - פלאש 90)

כי את נצחונו המתוק צריך ביבי לזקוף לאדלרים ולגרבוזים ולסובולים ולמוזסים, ולכל האליטה המתנשאת שחשבה להנדס את העם ועתה שואפת – חלקה הגדול בסתר וחלקה הקטן בגלוי – להחליף את העם. מבצע ההחלפה יצא לדרכו, פרטים, ברחוב שוקן. מדינת דיזנגוף ואוטונומיית טוויטר שואפות להחליף את מדינת נושקי המזוזות ומשתטחי הקברים.

רק פרספקטיבה של זמן תעיד עד כמה ניצְחון ליל השבעה עשר במרץ למספרם הוא היסטורי הרבה יותר מהלילה הדרמטי ההוא במאי 1996 למניינם, ובוודאי שלא מיליגרם פחות ממנו. ציבור שמורכב ברובו הגדול מאנשים שנחשבו לעדר נבער של מנשקי מזוזות, הכריז עצמאות מול אליטה תקשורתית שלטת הקופצת ידיים מול מזוזה ובזה לכל דבר קודש.

הרצוג עצמו, אגב, שסבא שלו היה רב – אינו כזה. כלל לא כזה. הרצוג הוא הקורבן. בובה על חוט שגדודי המהפכה השתמשו בה וזרקו. בבחירות הבאות ינסו למתג מנהיג אפרורי אחר. בוז'י, קליינט זמין וממושמע היית. היה נהדר לעבוד איתך. תודה שעמדת לרשותנו.

2. חבולים אך מאושרים

הסיפור השני של ליל העוועים הזה, הוא סיפורה של המערכת הפוליטית החרדית. חבולה נכנסה אל הבחירות, וחבוטה יצאה ממנה. בשתי הזירות הפוליטיות, הן זו הש"סית והן זו הגימ"לאית, התגלעו שסעים ונפערו קרעים. זו מתמודדת עם הפלג הירושלמי המכנס חמשת אלפים איש באצטדיון ירושלמי כדי לזעוק 'רק לא גימ"ל', וזו סובלת מיושב ראש מפלגתה לשעבר שהודח מן הראשות והתקשה להשלים עם החזרת הפיקדון, ולכן החליט לפרוש ולהקים לו מפלגה עצמאית, הקוראת בשם מרן הרב עובדיה וחוברת לפוליטיקאים שמה להם ולמרן הרב עובדיה.

ומי שחשב לזלזל בשני הכוחות הללו – אינו אלא נאיבי חסר תקנה. עוצמה מספרית עצומה מן הגורן ומן היקב הזדנבה אחר אלי ישי. כאן ליקט לו מאוכזבי ש"ס, שם אנשי ימין ונוער גבעות, פה חסידים המתנגדים לממסד. מכל מקום קיבץ וריבץ, עד שהקים רשימה פוליטית גדולה שהיתה קרובה אל אחוז החסימה.

עוצמה מספרית מן הגורן ומן היקב. אלי ישי במפלגת יחד (צילום: מנדי הכטמן - פלאש 90)

בצד השני של הכביש – שכמעט נקלע אל אותו הצד – ניצב הפלג הירושלמי. פלג גדול, ממושמע ומאורגן, שפותח את הבוקר בקריאת ביטאון עולם התורה ומסיים את יומו בהאזנה לדבר המערכה התורנית נגד יהדות התורה המחבלת בכרם השם צב-אות. אלה כעשרים אלף קולות שבפעם הקודמת הצביעו יהדות התורה, והפעם הדירו ממנה את רגליהם.

והנה באו תוצאות האמת, וגילו שיהדות התורה לא רק שלא הצטמקה אלא אף גדלה בששה-עשר אלף קולות. הרב סורוצקין חרש את הארץ, דגל התורה הוציאה כמה רבבות לרחובות בני ברק בהתראה של חצי יממה, והחבר'ה באגודת ישראל עבדו שעות נוספות. הלכידות מול היריבים החדשים עשתה את שלה, והתבררה כמכפילת כוח. על אף הירידה במנדט שנובעת מסיבות שמקורן באחוז ההצבעה – מספר המצביעים הוכיח שהניסיון לצאת חוצץ נגד מועצת גדולי התורה – אינו מתכון להצלחה.

ואחר כך באו עוד תוצאות אמת, וגילו שמפלגת 'יחד העם איתנו' לא עברה את אחוז החסימה. אריה דרעי, היו"ר שעבר שבעה מדורי גיהינום ומסע הלבנת פנים מוקלט וגם עשה טעויות פה ושם, נעמד על הפודיום בבנייני האומה – מול עשרות פעילים מיוזעים שהנשמה איימה לפרוח מגופם, וחגג באקסטזה משל נפלו לחיקו עשרים מנדטים תמימים. ש"ס הצטמקה, נפלה לשבעה מנדטים נכון לעת אירוע הלא-ניצחון – ודרעי עומד על הבמה, חוגג ומריע לקול מצהלות ההמון הקורא "רבנו שאג בקול גדול, אין כמו אריה בעולם כלל".

על מה החגיגות? על ששוב הוכח, שלא משנה כמה בכיר תהיה ואיזה רקורד יהיה לך בהנהגת התנועה – ש"ס היא מותג. יעמוד בראשה ישי או ינהיג אותה דרעי, ואף אם אטיאס יחזור או וקנין או בן-צור יקודם – מרן הרב עובדיה הותיר אחריו מותג שחבל לנסות לערער אותו. ואם המפלגה הקוראת תגר לא צולחת את אחוז החסימה – לא משנה כמה גדול הוא הכישלון המספרי. ש"ס חוגגת את מה שהיא מתעקשת להציג כניצחון, מבלי הבט על התוצאה עצמה.

מורשת שאי אפשר לערער. ש"ס שלאחר מרן (צילום: נתי שוחט - פלאש 90)

יהדות התורה וש"ס גם יחד השיגו תוצאה משותפת של שלושה עשר מנדטים – חמישה פחות מהערך המספרי המשותף בכנסת היוצאת. נפילה גדולה ומהדהדת לכל הדעות, שנפלה כרעם ביום בהיר כשהיא כרוכה בניצחון מוראלי שמקורו בכישלון הניסיונות לקעקע את הבית החרדי-פוליטי על יושביו.

וכאן נכנסת לתמונה סוגיית המשקל הסגולי. המפלגות החרדיות מחוזרות מאי-פעם, מבוקשות על ידי ראש ממשלה שנשבע לעצמו לעולם לא להדיר את החרדים עוד, לאחר ששבע מרורים מבן בריתו הקודם – יאיר לפיד. המפלגות החרדיות, לו ישכילו ראשיהן לחבר את הקצוות הנדרשים ולבוא כגוש אחד – יכולות לקבל תפקידים חיוניים וביטולי גזרות ביד נדיבה, אם רק יידעו להתנהל נכון.

בקונסטלציה הזו, המשקל הסגולי של המפלגות החרדיות עולה עשרת מונים על משקלן המספרי בקדנציה היוצאת. כעת מסתמנת קדנציה שלא היו טובות ממנה ליהדות החרדית ולמחנה הלאומי.

והסיפור של לפיד, הו, הסיפור של לפיד. המפלגה בת תשעה עשר המנדטים, הפתעת הבחירות הקודמות, נחתכה כמעט במחצית כוחה. מאות אלפי ישראלים שבבחירות 2013 נהו אחריו כסומים בארובה, אמרו לו: לא, אדוני, תודה. מספיק שעבדת עלינו פעם אחת.

ולפיד אינו הטיפוס השליימזל ממפלגת העבודה. הוא החזיק בצבא המתנדבים הטוב ביותר. הוא העמיס אולמות מדי ערב. ניהל את הקמפיין הטוב ביותר שהיה כאן. הכי הפוך מנפתלי בנט, עוד קורבן של מערכת הבחירות הזו: בנט, האיש שמנדטיו נשתו בקשית על ידי נתניהו, סיפק את הסחורה במהלך הקדנציה אבל ניהל קמפיין כושל ורווי שגיאות. לעומתו לפיד, התגלה ככישלון במהלך הקדנציה, אבל חזר לתפקיד הקמפיינר המושלם במערכת הבחירות.

אבל הציבור מאס בתעתועיו ושלח אותו לאופוזיציה. כעת יישב בה ארבע שנים או פחות, אפילו לא בתפקיד של יו"ר, אלא כסתם מפלגה אופוזיציונית ממוצעת – וינהל את קרב חייו להפלת נתניהו. כישורי הופעה עומדים לצדו, תמיכה תקשורתית אבסולוטית מובטחת לו – יש רק לקוות שהפוליטיקאים החרדים החביבים, שנוטים לפעמים לנפול לבורות הכרויים בדרכם, ילמדו להתנהל נכון מבלי ליפול כפירות בשלים לידיו המרוקנות של לפיד הבן.

האם יצליחו לסגור כניסה לקואליציה מבלי לעשות טעויות טקטיות בדרך? ברכת הציבור החרדי וחרדתו שנקנתה בקדנציה מלאת צרות צרורות, מלוות אותם בדרכם. אז שיהיה בהצלחה.

3. אות לבני מרי

מרחק של פחות משנים עשר אלף קולות הפריד בין הסוג-של-נצחון שרשמה ש"ס, לבין תבוסה קולוסאלית וחסרת יכולת תקומה. בגזרה הזו ש"ס ניצחה. ואולי נכון לומר: היהדות החרדית ניצחה, שהרי אם דרכו של אלי ישי לא צלחה, אף אחד אחר לא ינסה עוד ללכת בעקבותיו. ועתה יהדהד כישלונו עוד שנים רבות, אות לבני מרי.

כעת, לאחר שהצטמקה ורע לה, ינסה דרעי לשחזר עם שבעה מנדטים את מה שעשתה ש"ס בשנות הפאר עם שנים עשר ושבעה עשר. דרעי יתנחם בבירור שנעשה, יסביר שש"ס הקטנה דהאידנא היא סולת נקייה הסרה למרותם של מרן אחד ומועצת חכמים אחת וש"ס אחת.

אבל בצדי הכביש מוטלים אלפים רבים של יהודים חרדים ודתיים, שהצביעו לאלי ישי, כל אחד מסיבותיו. זועמים ומאוכזבים, חשים יתמות מגזרית, מרגישים חסרי שיוך ציבורי ונטולי בית פוליטי. לחלקם יש רבנים ענקי רוח וגדולי תורה. קל יהיה להתעלם מהם, לרמוס אותם ולומר להם: "מדוע באתם אליי ואתם שנאתם אותי". זהו פיתיון מתקתק. הנפש הבהמית דורשת נקמה.

זה הזמן לקרוא לאריה דרעי: נכון, הם הובסו. לא הגיעו לארבעת המנדטים הדרושים. אבל להתעלם מהם זו איוולת מוסרית וטעות טקטית. ארבעה מנדטים דורשים הכרה, רוצים בית לחזור אליו. תחשוב עליהם. שבור את הראש על הבעיה שהם מייצגים. חשוב נא, תוך היצמדות להדרכת מועצת החכמים, איך לפתוח בפניהם את השורות, כיצד להפוך את ש"ס לביתם הפוליטי היחיד של כל בני יהדות ספרד החרדית, הימנית והמתונה, זו המדברת על קדושת האדם וזו המתייחסת לקדושת האדמה.

זה הזמן לכנס צוות אסטרטגים מורחב, ולטקס עצה כיצד להסיר טרוניות ולשפר דימויים. איך לגרש את קללת תדמית אוסלו ואת כל הלשונות הרעות לסוגיהן – ולהחזיר את ש"ס אל מקומה הראוי לה כמותג פוליטי הנערץ אפילו על אלה שאינם מצביעים לה. בשעת המפזרים – כנס. לאחר שנכשלה מזימת ההתפלגות, זה הזמן להחזיר בנים אובדים על מנהיגיהם הרוחניים.

קמפיין השקופים שניהלה המפלגה במערכת הבחירות החולפת, היה מבריק על הנייר אך נכשל במבחן התוצאה. זה הזמן להכריז על קמפיין שקופים פנימי, שבמסגרתו יהפכו השקופים החדשים, אלה שהקול שנתנו לאלי ישי התגלגל לפח, לרואים ונראים, כבנים אהובים החוזרים הביתה. בהצלחה.