במלאות השלושים לפטירת מרן פוסק הדור: פורסמה צוואתו הק'

דעו נא בני וכל יוצאי חלצי, כי אין לנו שיור רק התורה הזאת, היא חיינו ואורך ימינו, ובה תחזיקו, כי היא סם חיים למחזיקים בה, ואעפ"י שזכני בעל הרחמים והחסדים בכמה תפקידים, עיקר תפקידי מעולם הי' הרבצת תורה ויראה ובזה תחזקו גם אתם, וכמש"כ מרן הח"ס זי"ע בצואה שלו, כי ממה שחנן השי"ת את האדם בזה ירביץ תורה לאחרים, ואין לי ספק כי כל מה שזכינו הוא בזכות התלמידים והחברים, וע"כ קוה קויתי שיקוים בנו שלא יהיו תלמידיו בגן עדן ורבם בגיהנם.

אבל מורה יעלה על ראשי כאשר אני מעביר לפני מעשי מיום עמדי על דעתי, ועונותי נדמו לי כהר גדול, ופחדתי מאד שלא יקוים בי מאמרם ז"ל ביומא ע"ב ע"ב דא"ל רבא לרבנן במטותא לא – תירתון תרתי גיהנם וכפרש"י שם להיות יגעים ועמלים בתורה – בעוה"ז ולא תקיימוה וכו' ואוי להם לת"ח שעוסקין בתורה ואין – בהן יראת שמים. ואולי בזכות הרבים שזכיתי לקרב אותם בתורה והוראה אבנה גם אנכי שלא תכסה פני כלימה בבואי לעולם האמת.

עכ"פ למען ה' שלא להרבות תוארים עלי לא בשעת הספידא ולא על המציבה, כי דברים כאלה יכולים ח"ו להיות קיטרוג על נשמתי העלובה שצריכה תקון כל כך. מעודי במסתרים תבכה נפשי – ולבי נשפך כמים על חטאת נעורים על ביטול תורה וכוונת התפלה, ולא יכלתי להשיג אפי' כטפה מן הים ממה שבקשתי להשיג ומה שחובה עלינו להשיג.

זכיתי ברוב חסדיו יתברך ליסד ולהרביץ תורה בישיבתינו הק' יח"ל, וכן אקוה אל השי"ת עוד רבות בשנים, בדרך המיוחד לנו ידיעת התורה וההלכה, ובקשת אמת לדעת עומק תוה"ק לפי כחינו הדלים.

ראשית דבר שידע אדם שאין היותו בעוה"ז בשביל צרכי עוה"ז, אלא לסגל מצות ומע"ט ולהכניע מדותיו הלא טובות שבאו אתו בלידתו.

אשרי אדם שאבותיו מנחילין לו, אשרי אדם שאבותיו היו עבדי ה', התנהגו בקדושה וטהרה, כי מאד מאד רושם הדורות ניכרות בבניהם אחריהם, ובפרט בקדושת הברית, מדת היסוד, יסוד היסודות שהכל בנוי עליו, וחז"ל הפליגו בזה מאד מאד כמבואר בדבריהם ריש פ"ב דנדה, והיא מ"ע שבתורה קדושים תהיו, וכל ספרי יראים מלאים מזה, ובכל זאת מה רבו נפילותיו של אדם בזה, והגורמים בזה, או פגם הדורות שקדמו לו, או שהמחנכים שלו או רבותיו לא נתנו תשומת לב מיוחד בזה, וגם זלזול ביסודות חז"ל כגון לענין פרק נשואין שאמרו בקידושין כ"ט ע"ב דבן עשרים ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה … ובכלל זה ההסתכלות במה שאסור להסתכל, והתורה צווחת ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

והנסיון למדני שיתכן מאד שדבר לא טהור שקלט העין אפי' פעם אחת בקטנותו, יתגלה לפניו התמונה בליל כל נדרי, אשר רוצה באמת להרחיק דברים כאלה, מ"מ הרושם שנשאר מנערותו חוזר וניער מפעם לפעם, ודוקא כשמבקש דביקות לעבודת ה', כי אז מתגברת המלחמה, כי קשה להגיע לדבר שבקדושה, כי דוקא אז כחות הרע מעוררים אותו למה שהיה כבר שכוח ממנו, ושרוצה לשכחו בכל כחו.

צריך לדעת כי כל הסתכלות הוא מציאות חי ממש, ולהוציא מלבו מחשבה פסולה כאילו הסתכלות ומכ"ש דיבור הוא דבר שאין בו ממש, ולא אמרו זה אלא לענין מלקות וכה"ג דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אבל לענין רושם ופגם הוא דבר שיש בו ממש, והעין כמו אבן – השואבת, והתמונה נרשמת לעולם ורשומה ניכר, ורק עם הרבה רחמי שמים אפשר להעביר רשומים אלה.

ובפרט בדורינו אנו שנתפרץ מאד ענין התמונות, ועתונים, ועל כל צד ושעל אפשר להכשל בזה, ולפעמים בלא רצון ובלא יודעים נקלע למקום איסור הסתכלות, ובלא רצון ראה מה שאסור לראות, ובכל זאת נקלטה התמונה במחו ועושה הרושם הלא טוב, וצריך הרבה רחמי שמים להנצל מזה, וישפוך כמים לבו נכח פני ה' שיצלנו מזה וכיו"ב. ואם אינו עומד ע"ז, ומרגיל עצמו להסתכל והוא דבר – שחוזר ונשנה הרבה פעמים מאד, א"כ נקרא ח"ו מומר לדבר א', ואת פושעים נמנה כמבואר בשע"ת דרבינו יונה שער ראשון ח'.