אף סממן של חגיגיות לא שרר בחדר סיעת הליכוד בכנסת בשעה שראש הממשלה מְרוט העצבים וראשי ש"ס סמוקי הלחי הציגו בפני כלי התקשורת מעמד אפרורי של חתימה קואליציונית. לצדדים היו כל הסיבות לחייך. עוד שבעה חברים לקואליציה המתגבשת. עוד שורת הישגים למפלגה המצטרפת – ביחס של כיבוד לכל ח"כ. אולם היעדר החגיגיות בלט מעל הכל. זו היתה חתונה עצובה. טקס שבירת צלחת שנערכת בעת שהמחותנים משני הצדדים יודעים על סוד אפל שעוד יסב למחותנים עגמת נפש גדולה בהמשך הדרך.
(בתמונה: הצדיק רבי ישעיה אשר זעליג מרגליות זצ"ל)
זו היתה אמורה להיות חתימה הדורה ומלבבת. אריה דרעי סוגר מעגל מרגש: מקץ עשרים ושתיים שנות הגליה כפויה, הוא חוזר אל שולחן הממשלה כמנהיג תנועת ש"ס. המהפכה שנגדעה באיבה בידי כוחות רשע – חוזרת. בפורמט מוקטן אמנם, אבל איש לא יוכל עוד לרוח המהפכה העיקשת. דרעי היה הראשון והיחיד שחזר מן הכפור לעמדת השררה. צדק היסטורי, פואטי, מאין כמותו.
בפועל, העיסוק העיקרי היה בפרטים הטכניים. משק כנפי ההיסטוריה לא נשמע שם – לצד הכיבוד והמיקרופונים שהוצבו בחדר הסיעה. כמה מילות נימוס הכרחיות, אי אלו מאמצים להפיק חיוך מאולץ – והמעמד הסתיים בקול דממה דקה.
זו תהיה ממשלת סיוטים, שנתניהו לא יהיה ראש ממשלתה: שישים ואחד ראשי ממשלה יהיו לה, ואיש הישר בעיניו יעשה. כל אחד יקבע את סדר יומה, בהתאם לקפריזות ומצבי רוח משתנים. היא תתקשה להוביל רפורמות, תתנהל בכבדות, תיאלץ להתאם את עצמה לכל שיגעון. על יישום תיקוני החקיקה שהובטחו ליהדות התורה ולש"ס, קשה לחשוב בשלב הזה. אם לא ייגזרו גזירות חדשות ניתן יהיה לציין זאת כניצחון לעניים בצוק העתים.
השבוע חלקתי שעה של קורת רוח משועשעת עם הח"כ רב מנחם לייזר מוזס, איש מירון. בעוד הממשלה מסיימת את ליטושי הרכבתה, מוזס טרח להודיע לי במפגיע, ודרכי לאומה כולה – כי "אם נתניהו יחליט להשביע את הממשלה החדשה ביום רביעי, ערב ל"ג בעומר – שישכח ממני. אני, על הנוכחות במירון בליל ההילולה לא אוותר גם במחיר של טרפוד הקמת הממשלה".
ניתן להעריך את מוזס על דבקותו האמיתית, ההרואית וארוכת השנים במירון. לגיטימי גם לתהות על הדחיפוּת להימצא במקום הקדוש כמה שעות לפני פרוס ל"ג בעומר גם אם המחיר לכך הוא הפלת הממשלה הצרה והצרורה. אבל לא ניתן להתעלם מכך שמוזס הוא הפרומו, הקדימון, המשל, לשעשועון המביך ששמו ממשלת נתניהו הרביעית. כל משוגה וכל החלטה של כל ח"כ תהפוך לבת סיכוי להפיל את ממשלת שעת הדחק הזו. זוהי ממשלת החלומות של לפיד, ליברמן ושאר האופוזיציונרים שכבר מעתה מחשבים את קיצה לאחור.
מבחוץ יצווחו עדרי מלאכי חבלה פוליטיים. התקשורת תגבה אותם, תעטוף אותם בחום, תהפוך אותם לחביבי העם. כל ביקורת שישמיע יאיר לפיד תוצג כעמדת האומה כולה. כל חריקה של אורן חזן מן הקואליציה תוצג כחזות הכל. במצב שכזה, נתניהו, ששוב נגזר עליו להיגרר לארבע שנות הישרדות – מתגעגע כבר מעתה לממשלת זבחי הריב של הקדנציה החולפת. שמחת העניים החרדית היתה מוקדמת, מוגזמת.
תסריט שני: שישים ואחד חברי הכנסת המרכיבים את הקואליציה החדשה יידעו להתנהל בתבונה. הם יתעלו מעל גחמותיהם, יתגברו על יצרים אפלים, יבינו שבחוץ אורבת עדת זאבים פוליטית ויתעקשו לא לשחק לידיהם. כל חבר קואליציה יכיר את האחריות הרובצת על כתפיו. יתאם כל נסיעה לחו"ל, יתנהל בתיאום עם חבריו לסיעות האחרות.
הממשלה תשרוד את ארבע שנותיה, תעביר רפורמות כרצונה, תלמד את אמנות הפשרה ואת מלאכת עיגול הפינות, ותהיה ממשלה חברתית שמכירה במגבלות הכח אך הופכת את החיסרון למנוף לכידות. האופוזיציה תתפוצץ מזעם ומחוסר אונים, אבל העם יבין כי זו ממשלה החפצה בטובתו באמת ובתמים.
האם זהו חלום רחוק?!
עת דמדומים בהיכל הרשב"י. חג החגים המירונאי, אי שם בשנות הכ'. המונים נדחקים בחצר צפופת האוכלוסין, שאף הפרדה נאותה אין בה עדיין, ואף לא מכשירים המפיקים משקה מוגז. מירון של פעם, זו שמתועדת לפנינו בתמונות שחור לבן.
במושגי הימים הללו – הקהל אינו רב: כמה רבבות, אולי מאה אלף איש, הגיעו לכאן במשאיות, שאנשי ירושלים מכנים אותן – 'לורי'. ספסלים חורקניים מבתי הכנסת של מאה שערים היו מועמסים על גב המשאית, נקשרים באופן מרושל – ומכאן קצרה היתה הדרך לנסיעה בת שבע שעות למירון. רצופת סכנות הנסיעה, והטראומה שהוליד אסון ישיבת פרשבורג עדיין מוחשית – אבל בימים ההם, הסכנות הללו לא הניאו איש מלנסוע. עולים, נוסעים, וכדאי הוא רבי שמעון.
שמש קייצית מכה ללא רחם על ראשי החוגגים בחצר. אין זכר ליריעת ברזנט שתחצוץ בין הרוקדים לבין קרני החמה. בתוך הקהל מתערבבים אנשי כליזמר אלמוניים המחצרצים את נשמת אפם אל תוך קלרינט שחור כעורב. זקנים מירושלים עורכים ריקודי ברוגז ו'קדצ'קע'. נרות דולקים סביב. מירון של פעם.
בתוך הקהל, בולטת דמותו של רבי ישעיהו אשר זליג. בשטריימל מהוה לראשו, בבגד שיראין מפוספס לגופו. כולו נוטף זעה, אך מראהו כמלאך: פניו מפיקות נוגה עילאי, עיניו נוצצות באש קודש, ומשתלבות היטב בעֶשֶן המדורה שהודלקה בגג המערה.
ורבי אשר זליג אינו מתעייף. עשרות שנותיו, אינסוף קמטי פניו, חלישות גופו – חורשים בו חריצים של עיזוז וגבורה. זהו יום חגו של המקובל שנולד בחלם שתחת השלטון האוסטרו-הונגרי, אך נשלח בגפו כילד קט ללמוד בתלמוד תורה חיי עולם שבארץ ישראל. מני אז, לא עזב את הארץ.
בגיל שש עשרה נישא לחנה דבורה, בת ירושלים שמעשיה הטובים נאים כצאת השמש בגבורתה. הזוג הצעיר התגורר בחברון, ורבי אשר זליג פנה ללמוד בישיבת תורת אמת חב"ד שבעיר האבות. מלחמת העולם הראשונה פגשה אותו בחברון, וחרצה את גורלו לגירוש, יחד עם שאר הנתינים הזרים שגורשו על ידי השלטון העותומאני. רבי אשר זליג ירד מצרימה, ושם הצטרף ל'ישיבת ארץ ישראל' שבאלכסנדריה.
רב גוונים היה רבי אשר זליג. רבו האחד היה הרבי מבראנוב, רבי אברהם שמחה הורוביץ. רבו השני היה המקובל רבי חיים שאול דוויק, ראש ישיבת רחובות הנהר שבשכונת הבוכרים. בשנת תרפ"ה, בשליחותו של רבי חיים שאול דוויק, נסע רבי אשר זליג לדמשק – שם השתטח על קברו של רבי חיים ויטאל. יש גורסים כי בימינו, ציונו של רבי חיים ויטאל כבר אינו עוד בדמשק כי אם בעיירה דרומית שבארץ ישראל.
רבי אשר זליג רב הגוונים, נפשו לא שבעה מניצוצות קבלה שנספגו במוחו והבעירו את לבו. לצד דבקותו ברבי חיים שאול דוויק, מענקי הקבלה הירושלמיים שנולד בסוריה – הוסיף רבי אשר זליג לדבוק ברבי שלמה אליעזר אלפנדרי, הסבא קדישא, שמעודו לא לחץ יד לשום אדם – פרט לרבי ממונקאטש, לרבי יוסף חיים זוננפלד ולרבי אשר זליג עצמו – בעת שנסקו יחד לפסגות הקבלה בערבי שבתות, עד לשעת צאת הכוכבים לשיטת רבנו תם. רבי אשר זליג קישר בינו לבין הרבי ממונקאטש.
מירון היתה תמצית דם נפשו. בכל נימי נפשו קשור היה רבי אשר זליג מרגליות לרבי שמעון בר יוחאי, לתורתו ולדרכו. אחת למספר שבועות ראוהו הבריות כשהוא צורר מעט חפצים, ויוצא לדרך חתחתים – שחלקה משאיות מקרטעות, חלקה מוניות ערביות עם נהגים משופמים, חלקה רכיבה מייגעת על גבי חמורים ופרדות – וחלקה טיפוס רגלי מתיש בגבעות הגליל הבלתי סלולות.
ל"ג בעומר היה יום חגו של רבי אשר זליג. לבוש היה בשטריימל ובבגדי שיראין, ועורך מנהג חלאק'ה לילדים שהובאו מירונה. מחלפות ראשם של אלפי ילדים נגזזו תחת מספרי הכסף שלו, שהיו קשורים לצווארו בשרשרת זהב. או אז היתה התזמורת הנושנה פוצחת בניגון שלו, שאנשי מירון כינוהו – 'רבי אשר זליג'ס ניגון' – ניגונו של רבי אשר זליג.
אחת לכמה שעות, היה עולה לחדר שהוקצה לו למעלה, מעל לציון הרשב"י. שם היה טועם דבר מה, מטעים לאחרים מאכלים ומשקאות שהביא עמו מבעוד מועד – והוגה באהבת חייו: ספרו של הרשב"י, ספר הזוהר. מתנועע היה באותה שעה, ופניו לוהטות כאודם הכבשן. לילדי החלאק'ה היה מחלק מיני מתיקה, ואת גרונות הוריהם היה מרווה מתוך ג'ריקנים של מים שהובאו לחדרו.
ואף על פי שמאיר פנים היה – קנאותו היתה ללא גבולות. את משנתו ביסס על יסודות קדומים, בנסותו להתאימם למציאות חיים מודרנית. יחידי סגולה הצליחו לדבוק בדרכו, אך הוא – מעולם לא סטה ממנה כמלוא הנימה. תמיד עומד במערות צורים, חוצב מהם סודות נשגבים, ומקיים לעצמו עולם טמיר של יודע רז שבן תמותה לא יתקרב למדרגתו.
בבואכם מירונה, סורו נא לחדרים שמעל לציון. חדרים אלו, מסורים לאנשים שונים, מכח חזקות שונות ותפיסות משונות. באחד החדרים הללו, תראו אברך בן חמישים ומעלה, היושב לצד ספרי זוהר, מיני מתיקה ומספרי כסף התלויים על שרשרת זהב. זהו נכדו של רבי אשר זליג, בנו של רבי שלמה אליעזר – המשמר את מסורת זקנו ודבק בה עד כלות נפשו. מבעוד מועד יבוא אל מירון, יעטה שטריימל וקפטן כזקנו – וימשיך לשאת את הלפיד המשפחתי, שלמ"ד בי"ת נתיבות חכמה עילאה חקוקים באִשו, אש הקודש של הרשב"י שלעד תוקד במרומי הגליל העליון.
כשתיקלעו למירון בסתם יום של חול, סורו נא אל פנים מערת הציון. שם, בתוך המולת מתפללים בלתי פוסקת, בינות להררי ספרי זוהר בלים ומאחורי מאות יהודים שופכי-שיח, תראו איש הדור צורה האחוז בשרעפיו. ראשו ורובו כאן, בתוך ספר מספרי הזוהר ואידרא רבא או זוטא – אך הוא עצמו מנותק מהסובב, מרחף אי שם במחוזות נסתרים. אנשי המערה יודעים כי אסור לאיש להפריע לו בעבודתו.
ראשו חבוש כל העת שטריימל שבתי, בימי חול כבשבת. לעיתים תכופות הוא אוחז את זקנו בידו, מתעמק עוד יותר בהדי-כבשי דרשב"י. לעיתים ניגשים אליו יהודים פשוטים, מבקשי ישועה, ומזכירים את שמם לברכה. הוא מברך קצרות וחוזר לתלמודו. בהגיע עת התפילה הוא מתנער ממחשבותיו, מתנתק מספריו, ומכין עצמו לקראת אלוקיו. בין תפילה ללימוד הוא ניגש אל מצבת האבן עטופת הפרוכת, וממלמל פרקים מספרו של נעים זמירות ישראל. לאחר מכן הוא מזכיר חרישית את שמותם של יהודים הזקוקים לדבר ישועה ורחמים כאשר שפתיו נעות, אך קולו לא יישמע.
משעת בוקר מוקדמת ועד לאחר שסודרו כוכבים במשמרותיהם, יושב בעל הצורה והוגה בתורתו של רשב"י. מפעם בפעם הוא מוציא עט מכיסו, משרבט אי אלו הערות על גבי גיליון, וממשיך ללמוד. הוא יושב שם באימה וביראה, ורצינות עצומה נסוכה על פניו.
זהו הגאון הצדיק רבי יחזקאל ראטה מארה"ב. יהדות ארה"ב כולה מעריכה אותו כאחד מגדולי הפוסקים שבדור. שאלות מורכבות אשר רבים נלאו מלמצוא להן פתרון, מובאות אל שולחנו. אולם ישיבתו על מדין בניו-יורק של מעלה, נקטעת כליל לעיתים מזומנות. שלוש פעמים בשנה הוא נפרד מדייניו ומהמוני תלמידיו, נוטל פסק זמן בלתי מוגבל מהררי השאלות הנערמים על שולחנו, ונוסע עם כרטיס פתוח לארץ הקודש, כדי לשהות במירון, בהיכלא דרשב"י. מרגע נחיתתו בנמל התעופה בן גוריון ועד אשר יחליט לחזור למעונו שבניו יורק, כמעט ולא יעזוב את הר מירון, מקום גניזת עיר וקדיש דמשמיא נחית.
המשיכו להתבונן בו ולא תשבע נפשכם מזיו צורתו, עד אשר בשעת דמדומים יקטע אתכם רבי נפתּוּלֶע איש מירון – הוא החסיד רבי נפתלי פרידמן – שכרך את חייו ואת גורלו ואת כל אשר לו בהיכל הרשב"י. בבגדי לבן ייגש אל עמוד התפילה שממול מצבת האבן, יפנה מבט לשמאלו, לוודא שרֶבּ-מַאיֶיר – הוא רבי מאיר שטרן, רבו של מירון – כבר התקין עצמו לתפילה. או אז יפצח ב'אשרי יושבי ביתך' צרוד וצלול. קולו חורק וזך, ומראהו כשל מלאך. אם תראו אותו ביישוב שאינו מירון, תדעו כי נשתנו סדרי בראשית.
שמש אדומה תשקע מאחור, אל יערות הגליל העבותים, בואכה 'כסא של אליהו'. מירון ישקע לעוד לילה גלילי אפלולי, אך כאן, בהיכל הקודש – לעולם יעמדו דמויות הוד לצד תימהונים מחפשי בית חם, ענקי עולמות של סוד לצד קטני אופק, ומבקשי השגות עליונות לצד מבקשי ישועה חומרית.
נרות שמן ירצדו סביבם, שרפים יעמדו ממעל להם, ונשמת התנא האלוקי תעטוף את כולם כעמוד של אש שלא יימוט לעולם.
