רשומים בשמך • טורו השבועי של אריה ארליך

יעקב הוא רשם צמרת. השם בדוי אמנם, אך התפקיד והשם שכיחים במחוזותינו. יעקב הוא מה שמקובל לכנות – אברך משי: למד בישיבה הנכונה, התחתן עם המשפחה הנכונה, ועשה זאת בדיוק בגיל המקובל. לצד זאת, יעקב התברך באנרגיות מתפרצות המקנות לו כישורים המסייעים לו בעבודתו הייחודית. איש נמרץ, שמח בדרך כלל, וכריזמטי במידה מסוימת.

יעקב, שחבריו הקרובים מכנים אותו בדרך של חיבה יענק'ל, מתגורר באחד ה'פרויקטים', הלא הן המושבות שהוקמו בשנים האחרונות בתור מענה למצוקת הדיור החרדית. רעייתו עובדת בהייטק מקומי, והוא משמש רשם לפרנסתו.

אח, כמה רושם טמון בעבודת הרשם. אדם שאינו מעורה בהליכות עולם הישיבות ויקרא את הדברים, יאמר: מה טוב ומה נעים שאברך חרדי צעיר, בוגר ישיבות חשובות, הגיע למעלת רשם. שהרי במערכת המשפט בישראל, רשם הוא חצי שופט: נושא תפקיד זה מוסמך להכריע בבית המשפט בסכסוכים בין צדדים, לבצע הליכים קדם משפטיים ולהסדיר תיקים בטרם יבואו בפני השופט. רשם הוא שופט בזעיר אנפין. התפקיד מחייב אי אלו שנים של לימודי משפטים, תואר הולם בעריכת דין, פלוס התמחות מפרכת. סטאז' בלשון המשפטית. שימושא דרבנן, להבדיל, בלשון התורנית.

צר לי, אפוא, לקלקל את חגיגתו של הקורא הלא ישיבתי. משום שלא ברשם במערכת בתי המשפט עסקינן, אלא ברשם של עולם ישיבות. ואולי קווי דמיון מסוימים יש כאן, שהרי שניהם מתהלכים סביבות הדבר האמתי, כל אחד בתחומו, אך אינם מתקרבים אל הדבר עצמו: האחד חצי שופט, האחר חצי ראש ישיבה. ושניהם עוסקים בשכנוע הבריות לאמור: טוב לכם כי תעשו כך ולא אחרת. אולם לבד מקווי דמיון אלו, רחוקים התפקידים זה מזה כרחוק עולם התורה מאולמות המשפט וכרחוק פראק ישיבתי הדור מגלימת שיפוטית שחורה משחור.

הרבה מן הישיבות הנחשקות עובדות עם יעקב, הרשם הכול יכול. מאתיים בחורים עברו השנה תחת ידיו. ביום שני השבוע, בשעה שאינה לילה ואיננה יום, שוחחתי עם יענק'ל, מיודעי הרשם הנמרץ. קורי שינה אפפו את שמורות עיניי, ודומה היה עליי כי היקום כולו מכונס איש תחת שמיכתו ואיש תחת מזגנו – שהרי שרב כבד בא השבוע על האזור שבו אנו חיים. אבל יעקב הרשם, שינה אין לפניו, בוודאי שלא בתקופה זו של השנה. כל כולו עזוז ותעצומות כמי שגמע עשר פחיות משקה אנרגיה ועוד ידו נטויה. "אלה השעות", אמר לי כממתיק סוד, "שבהן אני פורח. עכשיו מתנהלות שיחות הטלפון הליליות, הארוכות, שבהן אני משכנע בחורים והורים לבחור דווקא בישיבה שאני חושב שהיא הכי מתאימה להם".

ומדוע, שאלתי, אתה חושב שדווקא ישיבה פלונית מתאימה להם יותר מכל ישיבה אחרת עלי אדמות? יעקב לא התבלבל, אלא השיב לי במנגינה מתפלפלת: "משום שהישיבה הזו זקוקה להם יותר מכל האחרות. ואם בחור בא ללמוד בישיבה שזקוקה לו, מובטח לי כי ישקיעו בו את המיטב". הנה כי כן, נא להתעדכן: אין אדם לומד במקום שליבו חפץ, אלא במקום שרשמוֹ חפץ.

טיעון מעניין, אמרתי ליעקב הרשם. יעקב נהנה מן המחמאה, אבל אז נכונה לי אכזבה. יעקב אמר לי: "סליחה, ידידי, עכשיו יש לי שיחה ממתינה. אולי אצליח להביא עוד ראש, רגע לפני שהרישום נסגר. כשתסתיים השיחה אחייג אליך שוב. תאחל לי בהצלחה". איחלתי.

נמנמתי על כורסת עבודתי, ממתין ליעקב שיצלצל לאחר שישיג את הראש המיוחל. ובחלומי אני רואה את יעקב עומד במרפסת ביתו, בלב הפרויקט הטיפוסי, מתהלך במרץ מקצה הגזוזטרה לקצהָ השני, מורט בעצבנות את שערות זקנו הסדור, ותוך נפנופי אגודל נמרצים ותנועות ידיים תזזיתיות, יורה לחלל האוויר שלל עצום של טיעונים ושאר אמצעי לחץ, בדרך להשגת הראש המיוחל. האמנם יושג הראש?!

כמה אתה מקבל לראש? שאלתי את יעקב כשצלצל אליי שנית. השעה עכשיו היא שתיים וחצי אחר חצות. סנטרי נושק למקלדת מעייפות, אבל יעקב עודו ערני ותוסס, אבל קצת מאוכזב: הראש לא נלכד. יידרש מכבש לחצים נוסף עד שישוכנע הראש. "שוטים שבעולם", תינה את צרתו באוזני, "הצעתי להם הצעת זהב. אפשר לחשוב שהם מוֹישה גרויס. מי צריך אותם בכלל. שוין. ננסה מחר".

אבל כמה אתה מקבל לראש? חזרתי ושאלתי. יעקב לא מיהר לשחרר מידע, אלא העדיף להשמיע תחילה פרפראות מן הסוג הנאמר על ידי הרשמים באשר הם, רשם מפי רשם, עד לראשון דורשי הרשומות: "אני אומר תמיד לראשי הישיבות – אני לא מביא ראשים, אני מביא לבבות. לפיכך, אל תשלמו לי לפי ראשים, שלמו לי לפי לבבות".

אכן פרפרת נאה, אמרתי ליעקב. כמה אתה מקבל לכל לב שאתה מביא?

"עתה היטבת לשאול", החזיר לי במחמאה משל עצמו. "ובכן, דע לך כי שלושה אופני תשלום ישנם: גלובאלי, משולב, וראשי – כלומר לפי ראש".

"אתה מתכוון לבבי, כלומר לפי לב", תיקנתי את יעקב.

יעקב התמוגג. קם הגולם על יוצרו, כתלמיד המחכים את רבו. "נכון, שכחתי. אתה צודק בהחלט", הגיב.

כמה שווה לב אשכנזי? חשתי צורך להיות בוטה.

יעקב המהם קלות, ערך חישוב מהיר, ואחר הגיב: "המחירים משתנים. לא תמיד המחיר הוא כספי. יש ישיבות שבתמורה לעבודת הרשמוּת, הן משלבות אותך בצוות הרוחני. הרי מה רוצה הרשם? הרשם רוצה 'שטעלע', משרה תורנית. ה'שטעלע' מותנית בהתעסקות ברישום. תנהל רישום טוב? תביא ראשים חזקים? תקבל "שטעלע'. תהיה 'מֵישיב'. תוכל להסתובב עם עניבה, ובנוסף תקבל בונוס של עשרים או שלושים אלף שקלים, ומשכורת של ארבעת אלפי שקלים על ה'שטעלע' של 'מישיב'. וכי מה רע בכך?

באמת אין רע, הגבתי. טוב מאוד להיות רשם. טוב עוד יותר להסתובב עם עניבה, הוספתי.

"אבל הרשם", היה ליעקב חשוב לומר לי, "הוא החלק הפחות מעניין בסיפור. רשם עובד – מגיע לו כסף. זו עבודה ככל העבודות. פרויקט שמקבלים עליו לפי הצְלחות. מה שחשוב יותר, זה ניקיון הכפיים. רשם מוצלח הוא כזה שמצליח ליצור ביקוש לישיבה שבשירותה הוא עובד. רשם מוצלח מביא תחרות בריאה. שבחור לא יגיד: אם לא התקבלתי לישיבה פלונית, אז כבר לא משנה לי לאיזו ישיבה אני כן אתקבל. אם הוא בחור ספרדי, שלא יגיד: אם אין לי ישיבה אשכנזית – כלום כבר לא משנה לי, כל הישיבות הספרדיות אותו דבר. הרשם צריך לשכנע את הבחור, שהישיבה שאליה הוא הולך היא ישיבה לכתחילה.

"יש לי מרגלי חרש", אמר יעקב. "תחתיי עובדים עוד עשרה רשמים זוטרים. הם נמצאים בישיבות, מרחרחים לכל הכיוונים, ומדווחים לי במי כדאי להשקיע. הרי  כל הישיבות אותו דבר, וכל הבחורים שולטים בחומר. רשם טוב הוא כזה שיש לו מודיעין טוב בשטח, והוא יודע מי טוב באמת. הרי אם תביא רישום חלש, בשנה הבאה כבר לא ייקחו אותך".

ואז, השלמתי את דברי יעקב, כבר לא תוכל להסתובב עם עניבה.

"נכון", השיב יעקב. "לא אוכל להסתובב עם עניבה".

הלילה התעבה עוד. בין יעקב לביני נוצרה כימיה. בחסותה, ביקשתי לשמוע על הסוד האפל באמת: כיצד סוחרים בישיבות ב'ראשים' של ספרדים. עד מתי, שאלתי אותו, יימשך מחול השדים הזה, של עסקאות 'תן לי שלושה אשכנזים ואקבל ספרדי אחד'?

יעקב ברר את מילותיו. "אני כל כך עמוק בעסק, שאני צריך להזכיר לעצמי שזה לא מצב סביר", הודה בכנות. "זה הפך לסטטוס-קוו".

מה זה סטטוס-קוו? ביררתי.

"סטטוס-קוו זה שכולם התרגלו למצב הזה. גם הספרדים".

"יש רישום אשכנזי ורישום ספרדי", מגלה יעקב. האתגר הגדול הוא לספק ישיבה אשכנזית לבחור ספרדי שלמד בישיבה אשכנזית. הישיבות מתעקשות על מכסה שלא עולה על עשרים וחמישה אחוזים. המגמה היום היא לפתוח ישיבות ספרדיות נחשקות. אני מרגיש שלאחרונה יש יותר פתיחות לשמוע על ישיבות ספרדיות. אם פעם, כדי לפתוח ישיבה ספרדית הייתי צריך להגיד ש'נמצא אצלי הרב שוורצמן' –  היום, בחור ספרדי לא ייבהל לשמוע על הרב חבה. ספרדים כבר נהנים לשמוע את עצמם בכותרות. יש עדנה לישיבות הספרדיות. הרשמים הצליחו ליצור עניין בין הישיבות הספרדיות. יש תחרותיות. זו כבר התקדמות.

כאן הייתי חייב לעצור את שטף דיבורו של יענק'ל הרשם, לחזור לעניין המכסות – ולירות תובנה משלי לחלל האוויר: יושב בחור ספרדי, עלם חמודות עתיר כישרונות, ירא שמים ובן תורה, משקיע בלימודיו שנים על שנים, קוצר הישגים תורניים נאים, כפתור ופרח. כשיבקש לעלות לישיבה גדולה, יגידו לו: אתה ושניים כמותך בקושי שווים כמו תלמיד לבן ממוצע אחד. אתה לא מבין את האבסורד, שלא לומר את הרשעות?

לראשונה מתחילת השיחה, יעקב שתק ממושכות. "קודם כל, לא כל הבחורים ערים לזה. חלקם צעירים מכדי להבין זאת. ולגבי ההורים – הם יודעים שכך הם קונים שידוך לבן טוב בעתיד ונותנים לו עתיד מבטיח יותר. הם התרגלו".

אתה לא רואה כאן יסודות של גזענות? ביקשתי להבין.

"נו, ואם אני רואה אז מה? כבר שנים שזה עובד ככה. אצלנו הרשמים מסתובבת בדיחה: היה פעם בחור ספרדי שהגיע לראש ישיבה אשכנזי ואמר לו שהוא רוצה להתקבל לישיבה. ראש הישיבה שאל אותו: 'מדוע אתה רוצה דווקא את הישיבה שלי'? והוא הגיב: 'משום שאני רוצה ישיבה אשכנזית'. אמר לו ראש הישיבה: 'גם אני רוצה ישיבה אשכנזית, ולכן אני לא יכול לקבל אותך'.

"זה לא שלא מקבלים בחורים ספרדים", הבהיר יענק'ל. "פשוט מקבלים אותם בצורה מבוקרת, עד שלושים אחוזים. אחרת גם הספרדים לא ירצו להתקבל אליה. הרי האפליה הזו היא שגורמת להם לרצות לבוא. אז נכון, הושפלתי, כרעתי ברך, ובסוף התקבלתי. הטעם המתוק של הלימודים בישיבה החשובה והיוקרתית יישאר הרבה אחרי שיסור ממני הטעם המר הכרוך בהתקבלות בתמורה לשלושה אשכנזים בינוניים במקרה הטוב, שאני לומד יותר טוב מהם ועולה עליהם בכל פרמטר".

זה בהנחה שהתקבלת, הזכרתי ליעקב. ואם לא התקבלת?

"אם לא התקבלת", הודה יעקב, "זה הרס וחורבן. הבחור מרגיש שהוא חי את חייו בדיעבד. זה לא פשוט. אלה מקרים שאני מפחד לגעת בהם".

שוב השתררה שתיקה מכבידה על הקו. יעקב ואני שתקנו. עד עכשיו אנחנו שותקים. יש מחשבות שחזקות מכל מילה שנאמרת ונכתבת.

(אילוסטרציה: ישיבת מיר ברכפלד. צילום: יעקב נחומי – פלאש 90)