לא היו ימי עֶדְנָה למגזינים המצולמים כעיצומם של ימי הנופש השנתיים, שבהם צלמי המגזינים החרוצים יוצאים וחונים בכרמי עסטרייך ובהרי שוויץ, ואורבים לאדמו"רי ארץ ישראל בעת שהם מחליפים כוח למרגלות האלפים המוריקים כהכנה רבא לקראת עבודת הימים הנוראים הממשמשים ובאים.
ובאמת אמרו, שאלמלא לא נולדו מגזינים אלה ולוּ רק עבור תקופה זו – תקופת נאות הדשא שבה פורחת התעשייה כלבלובם של עצי פרי ביומי ניסן – דיינו. האלף לכם, מגזינים מצולמים, המנציחים את גדולי ישראל באלפים האוסטריים והשוויצריים.
אין מצב שהחמצתם אותם, את מגזיני התמונות שנפוצים בכל מקום, מככבים מעל כל דוכן עיתונים וזוכים לפופולריות רבה. בין עמודיהם הצבעוניים, המעוצבים בטעם אמנותי ששואב את השראתו מתמונות לואי החמישה עשר – תמצאו אדמו"רים ורבנים בשלל פוזיציות ומעמדים: מקידוש לבנה ועד שילוח הקן, מאפיית מצת מצווה ועד שאיבת מים שלנו. מסיבת חלאק'ה לנכד, מצווה טאנץ לנכדה, וסעודת עניים לעניי העיר והשכונה. במקרה האחרון יזכו צרכני המגזינים לראות תמונת תקריב של כל עני ועני שבישראל, למען הגדל את כבודו ויוקרתו. שהרי אינו דומה קבצן סתם, לקבצן הזוכה להיסמך על שולחנו של אדמו"ר גדול בישראל.
קיצורו של דבר, בצאתם ובבואם יצולמו האדמו"רים. בנוסעם ובטוסם. כשהם נעים על גבי קרקע וכשהם דואים בחלל האוויר. תמיד יהיה שם הצלם החרוץ, המסור, צאצאו המקצועי של לרר האגדי, שיצוד את האדמו"ר באשר ילך. ובעניין זה כמו בעניינים אחרים – אכשר דרא ממש.
יש דורשים את התופעה לשבח (שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב: 'והיו עיניך רואות את מוריך') ויש הדורשים אותה לגנאי. (הכי הפכנו למגזר של אנאלפביתים שאינם יודעים קרוא וכתוב ומבוקר עד ליל יזינו עיניהם בתמונות, משל היינו ילדים בני חמש שאינם למקרא?) כך או כך, זוהי עובדה בשטח, ואין איש יכול להרהר אחריה.
ז'אנר אחר של תמונות מנציח את אדמו"רי ישראל המקוננים על חורבן הבית בתשעה באב. גם כאן תתועד כל זווית, כולל הגובה המדויק של הכסא הנמוך, המפואר והמגולף, שהצליחו גבאים ממולחים להשיג עבור אדמו"רם גם בגלות שוויצריה וניו המפשייר.
וכבר הזכרנו בראשית הדברים, כי בימים אלה שבין שבעה עשר בתמוז לראשון באלול, מגדילים לעשות עורכי המגזינים כשהם משגרים צלמים לאתרי נופש לאוסטריה ולשוויץ, לשם תיעודם של מנהיגים רוחניים בישראל ברחבי האלפים. ובעניין זה, רפרטואר הכותרות מרשים בכל פעם מחדש: "בנאות דשא ירביצני", "על מי מנוחות ינהלני", "וקווי השם יחליפו כח" ועוד. הגדיל לעשות עיתון פלמוני שכתב: "אדמו"ר פלוני – למנוחות". רגע לפני שלב חסידיו החסיר פעימה מול בשורת ניצחון האראלים את המצוקים, התברר כי הרבי הנ"ל חי וקיים לאורך ימים ושנים, אלא שכוונת הבחור הזעצער היתה לומר שהוא שרוי במנוחת קיץ. נו, אם גם סגולה לאריכות ימים יש כאן – מה טוב ומה נעים.
אבל כאן יש מקום איתי להשבתת שמחות קטנה: מלבד הפרת פרטיותם של האדמו"רים – לזה כבר התרגלנו כלאחר ייאוש – יש כאן ממד של ביזוי כבודם: חשבו נא על האיש הפשוט וקשה היום שמצבו הכלכלי דחוק, ובקושי הנו מסיים את החודש. החופשה המפליגה ביותר שהוא מסוגל לחשוב עליה היא עלייה עם פלוניתו לקו 402 לשם נסיעה קצרה לגן סאקר, לא לפני מריחת הררים של קרם שיזוף זול שנרכש במבצע של שלוש בעשר בצרכניית החסד עזרה ואחווה.
נסו לחשוב מה חולף לו בראש כשהוא רואה רועים רוחניים שנחים במלונות מהודרים, ליד נופים מוריקים ובאקלים שכולו אוויר הרים צלול. מה עובר בראשו של אותו אדם, שלך תסביר לו על העול הרובץ לאורך כל השנה כולה על כתפיו של מנהיג רוחני שעדה שלמה מוטלת כרחיים על צוואריו, ועליו לחרוץ גורלות בענייני ניתוחים, שידוכים ופרנסה מבוקר עד ליל, וכל עתותיו קודש לעבודת השם ביגיעת נפש ויגיעת בשר. וגם בהיותו בנאות דשא, ערב הימים הנוראים שבהם ינצח המנהיג על עבודה מאומצת ועילאית – סדר יומו מורכב משאלות דחופות המשוגרות אליו בכל שעה, ולכן אין מה להתקנא בנופש המדומה שלו באלפים האוסטריים או השוויצריים.
על כל זה לא תמיד יחשוב הקורא הפשוט. ההיגיון הצרוף הזה לא תמיד יחדור את רשתית עיניו המנוקרות מקנאה. הלה עלול רק לחשוב על כך שהוא – לא שפר מזלו כך, וכל הנופש שלו מסתכם בקב חרובים של קרם שיזוף המונח בתוך שקית גלפז מלאה חול שנגררה אחריו בקו 54 עד לחוף הנפרד וצפוף האוכלוסין עד כדי צורך באזהרת מסע.
יהודי זה, לא נותר לו אלא להמליץ על עצמו את הפסוק "צדקתך כהררי ק-ל" וכו'. וכך פירוש הפסוק, לדידו: 'צדקתך' – אלו הצדיקים – כהררי ק-ל, על שום הנופש שלהם בהרי האלפים; 'משפטיך' – אלו הדיינים – תהום רבה, על שום היותם נופשים במקום הנמוך בעולם, בים המלח; ואילו 'אדם ובהמה' – אני ופלוניתי – תושיע השם. ונמצא שם שמים מתחלל בפי ההדיוטות.
צלמים, היזהרו אפוא בצילומיכם, שלא ייצא שכרכם בהפסדנו.
אל: ההרפתקן הישיבתי שמתכנן את מסע המוות הבא
זה יהיה הוגן מצידי לפתוח באזהרה מקדימה: השורות הבאות יאופיינו בנודניקיות מן הזן הדאגני, שאינו אהוד עליך, לשון המעטה, כהרפתקן ישיבתי מצוי. טקסטים של אמהות ממוצא פולני. מלל פסימי של אנשים שרואים את הסוף המר בעוד כולם צוהלים ומתהוללים. צקצוקי לשון של אנשים שמתעקשים לחזות את הנפילה בעוד הגאוּת בעיצומה. לא שורות שמחליקות עם הארטיק משמש בטעם גרגרי חול זהובים שנרכש במחיר מפולפל בדוכן של הגזלן בחוף הים.
אי לכך, אם קצה נפשך משמיעת דברי מוסר על טיב הטיולים שאתה וחבריך מתכננים לקראת ימי החופשה הלוהטים, אולי באמת כדאי שתדלג אל הקטע הבא. אנחנו במדינה דמוקרטית, ובמדינה דמוקרטית אין כופין שום אדם לומר רוצה אני לקרוא תובנות משביתות שמחות שבאמת אינו מעוניין לקרותן. ואף על פי כן, חיי בחורי הישיבות יקרים לכולנו מכדי שנעמיס עליהם שיקולי אי נעימות ותחשיבי רייטינג. אז הדברים הבאים ייכתבו, ואתה, הרפתקן נבון, עשה בהם כאשר תחפוץ.
האם יצא לך לחשוב מהי הסיבה לכך שנמאס לך ולחבריך לשמוע דברי מוסר טרחניים על סכנות בין הזמנים? אם לא, הנה תשובה אפשרית: אתה לא אוהב זאת, משום שבין הזמנים זה חופש – וחופש זה מושג מקודש; אל לאיש לגעת בו ולהתערב בתכניו – אחרת זה כבר הכל לבד מחופש. מוסר אתה שומע לאורך כל השנה. תכתיבים אתה מקבל בסדרי הלימוד וביניהם.
מבחינתך, חופשת בין הזמנים היא עת של דרור. זמן ללא עול. תקופה שאין בה משגיח עם סטופר העומד על הראש. ימים נטולי משמעת ברזל של הנהלה ישיבתית. אז במטותא – אתה אומר לכל המצקצקים שמבקשים לנווט את מסלוליך משל היו מכשיר ג'י.פי.אס. מתוחכמים – הניחו לי ולחבריי. אל תתערבו לנו בחיים. התכבדו ושבו בשקט. בשם הדמוקרטיה, אל תאמרו לי איך לטייל ואלו מסלולים לבחור. בשם חופש הטיול, אל תקבעו עבורי כמה מים לשים במימייה. בשם זכויות הפרט, אל תדברו איתי על מסלולים מסוכנים ועל אתרים שעדיף לוותר עליהם מראש. רק אני יודע היכן שווה ואטרקטיבי ומפתה לטייל. יש לכם הערות? נדבר על זה בזמן אלול.
אתה יודע, מר הרפתקני, מה הבעיה שגלומה במשפט האחרון שלך – 'נדבר על זה בזמן אלול'? זהירות, טקסט קשה לקריאה: אם לא תיזהר, מי יודע איפה תהיה באלול. תענה, בבקשה, בכנות: האם בחור ישיבה שיוצא למסלול הרפתקאות לא אחראי ולא מאושר בנחל עמוד או במדבר יהודה יכול לומר בבטחה שהוא יהיה כאן באלול כדי לסכם את הטיול – או שמא, חלילה וחס, קיים סיכוי של אחד למיליון שאחרים ייאלצו לסכם בלב קרוע את מסכת חייו, היוֹ לא תהיה? האם יש מישהו שיכול לומר בוודאות שהוא לא צפוי להיות חלק מסטטיסטיקת הדמים השנתית של קרבנות בין הזמנים?!
נכון, קשה לשמוע את זה. זו נבואת זעם. הפלגה קשה ופסימית. אפילו בצבא נהוג להדיח מפקד שאומר לפקודיו ש'יש סיכוי שתחזרו בארון מתים'. אבל מה לעשות? הארכיון לא משקר. והארכיון של העיתונות החרדית מלמד שלא היתה חופשת בין הזמנית אחת בשנים האחרונות שלא גבתה מחירי דמים קשים מנשוא.
וכשאנו כותבים על מחיר דמים – אין אנו מתכוונים למישהו שפתח את הראש ונטף דם שכוסה בפלסטר; מדובר בחיים שנקצרו. בעלומים שנגדעו. בצעירים שמתו מיתה משונה – מי במים ומי בהיעדר מים, מי בתאונה קטלנית ומי בצניחה חופשית אל התהום, ועוד שאר מקרים מצמררים שהותירו צלקות שמעולם לא הגלידו ולעולם לא יגלידו. צא וראה כמה קברים נכרו בבין הזמנים, שבהם הוטמן זיו העלומים של נערים זכי לב שפתיל חייהם נקפד על מזבח טיול לא זהיר. האם יש בעולם מסלול הליכה אחד ששווה את הסיכון שמישהו, חלילה, לא יחזור בשלום ואז תהפוך חדוות הנעורים הקלילה לטרגדיה?
אז נכון, נמאס כבר מכל המטיפים בשער. נקעה נפש ההרפתקן הישיבתי מהנודניקים שמתעקשים להפר את הנאות החיים של בין הזמנים. אבל נמאס עוד יותר לתכנן את גיליון החדשות בשבועות הארורים האלה. נמאס לשבור את הראש סביב מלאכת ניסוחה של כותרת שתצליח להתעלות על הכותרת של השנה שעברה, ולזעזע את הקוראים שכבר התרגלו למשוואה הכמעט הכרחית: 'אין בין הזמנים בלי קרבנות בנפש. בכל מלחמה נהרגים חיילים, ובכל בין הזמנים נהרגים בחורים'.
הבה נסכם על מבצע בין הזמנים ללא הרוגים ופצועים. בוא נעשה הכל כדי שחופשת תשע"ה תעבור בשלום, בלי שום אסון. בסייעתא דשמיא כמובן, ובהשתדלות בידי אדם. זה יצריך אותך להיות מתוכנן יותר, הרפתקן פחות – אבל התוצאה – שווה.
בליל השבת האחרונה ביליתי ב'שלום-זוכער'.
שפר מזלי, ומגזר קוראי טור זה מורכב מקהל חרדי למהדרין, שופרא דשופרא, ומשכך נמצאתי פטור מלהכביר בתיאורים על אודות המוסד הנפלא הזה, שקשה לדמיין את לילות השבת הקהילתיים בלעדיו: מוסד ושמו 'שלום זכר'. ובגרסה הפולנית: 'זוּכֶער'. רק לגלגל על הלשון את השם הזה, וריח חריף של גרגרי ארבעס מפולפלים היטב מכה בקצות נחיריך.
אינני רוצה להעלות על קצה דמיוני איזו מלאכה בלתי אפשרית הייתה מוטלת על שכמי לוּ הייתי נדרש לתאר בפני אחים רחוקים שלום זכר מהו. הרי אף אדם זר לא יבין לעולם את האווירה הליל-שבתית הייחודית, זו שאין לה שום בן-דוד ורֵע, השוררת בין צלחות הארבעס ובקבוקי הבירה באירועי השלום זכר המתנהלים בקהילות ישראל החרדיות. אחד שאינו משלנו יתקשה לקלוט את האטמוספרה השוררת ליד ערמות פיצוחים כיד המלך ובקבוקי משקה חריף ומתוק, אל יחסר המזג.
הווארטים הנלחשים, האיחולים הנמסרים והנייעס שמשתרבב לו פה ושם, כשאברכים מסבים סביב אבא טרי שרק עכשיו חבק עולל – אלה חוויות חרדיות למהדרין, שנפש זרה לא תכילן. עד כמה שמדובר באירוע זניח יחסית, מנהג ותו לא, שבוודאי אינו משתווה לברית מילה או לבר מצווה וכל שכן – לחתונה, מעטים הם מגדירי החרדיות המתקרבים לרמתם של אירועי השלום זכר שהכל נוהגים בהם: חסידים, ליטאים, וכמדומני שגם ספרדים בוורסיה זו או אחרת. שלום זכר הוא לב החרדיות.
ב'שלום-זכר' המדובר, ישב לצדי בחור יקר, נפש טהורה שלא טעמה טעם חטא, גדושת חן ותום לב. בשעת הלילה המאוחרת הזו, חלק מן הנוכחים החלו משתעשעים בנוכחותו של הבחור החינני, וביקשו ממני שייתן את קולו בשירה. הלה נענה לאתגר, והחל לשיר סולו. הרבה מתיקות בצבצה משירתו. פה ושם הוא שגה בהגייה של מילה. זייף מעט. וכשהוא זייף, חלק מהנוכחים הגניבו חיוך. אתם מבינים לבד: אין מדובר בזמר גדול.
כשיצאתי מהאירוע, מצאתי את עצמי תוהה: הן אמת שהזמיר לרגע נהנה עד מאוד. חש במוקד העניינים. הרגיש הלפגוט לרגע. פריד לשעה קלה. אבל האם לא היה כאן ממד של התכבדות בקלון האחר?
זו לא שאלה מקומית – אלא שאלה רלוונטית מאוד: לאחרונה מופגזת רשות הרבים החרדית בקטעים המתעדים דמויות שמשתפות פעולה לתומן עם ציידי רחוב שאוהבים להנציח אנשים לא שגרתיים כשהם מדברים ושרים, ושמחים ומתרגזים. את התיעודים מריצים הללו אל המדיומים השונים שהשתלטו על חיינו, ובתוך שניות נעשים התיעודים נחלת הכלל. לעתים חשים האובייקטים הנאה מתשומת הלב שבה הם זוכים. הרעיון שלהם זוכה לעדנה, המסר הופך לנחלת הכלל, והם נעשים מפורסמים וגורפים רייטינג. רק סוד אחד הם לא יודעים: הרייטינג שלהם עלול לבוא לעתים על חשבון כבודם העצמי. בתמימותם, הם לא תמיד ערים לכך. בניגוד לצלם שדואג לפרסמם בראש חוצות.
בפרוס עונת הקמפים והסימפוזיונים בעולם הישיבות, שגם בשוליהם מככבים לעתים כוכבי תיעודי הרחוב – שווה לחשוב על הנקודה הזאת ברצינות. בדיני נפשות עסקינן.
