שְׁטֵייט אוּף צוּ סליחוֹת • טורו השבועי של אריה ארליך

ימי הסליחות בעודני ילד קט בירושלים של מעלה, היו עוברים עליי בניסיון נואש לאתר את רֶבּ אליוֹקים האגדי.

רבי אליקים זה, דרכיו לא נודעו. את צורתו לא שזפו עיניי מעולם, ועד היום הנני תוהה האם היה קיים במציאות או שמא אגדה ירושלמית בלבד היה. ואף אם אגדה היה – ראויה אגדה זו לעבור אל הדורות הבאים, במתכונתה או בתוספת נופך כיד הדמיון המשובחה, משום שטובה אגדה לא מציאותית זו עשרת מונים על פני אגדות הרבה שהיו לעולמים אך לא הותירו רושם כלל. ואף אם רבי אליקים מעולם לא נולד כל עיקר, ירבו כמו רבי אליקים בישראל.

אמרו עליו כי גילו תשעים, זקנו צחור ויורד עד שיפולי מתניו, וכל מראהו כמלאך מיכאל משרת. כפוף היה עד ארכובותיו, עיניים שחורות וחודרות לו, וכל גופו אומר אימת דין. משהיו פורסים ימי הסליחות ליוצאי אשכנז המצטרפים באיחור רב לאחיהם הספרדים, היה רבי אליקים מסובב בשווקי ירושלים של היישוב הישן, מקל הליכה בידו, עששית נפט בידו האחרת, והיה חובט בחזקה על דלתות עץ ישנות המאיימות לנפול, בעוד זעקה אלולית רווית אימה מתמלטת מפיו:

'יִידַאלַאךְ, ישראל עם קדוש, שְׁטֵייט אוּף צוּ סליחוֹת!

כך, גילה את אוזני מלמד התשב"ר הירושלמי ועטוי החלאט בשעה שהיה מניח מעם ידו את מקל החובלים שבו היה מפליא בי ובחבריי את מכותיו הנאמנות, כך נוהג רבי אליוֹקים בכל שנה ושנה. והיה המלמד יודע לחקות במדויק את נגינתו הערבה של רבי אליקים, לצליליה ולפרטיה, לשחזר את קול החבטה שהיתה נשמעת על דלתות העץ העתיקות, ולנגן את ניגון האלמוות האלולי שהיה משרה אווירת ימי דין על בתי ירושלים: 'יִידַאלַאךְ, ישראל עם קדוש, שְׁטֵייט אוּף צוּ סליחוֹת!'

אח, אמרתי, כל כסף וזהב ומרגליות טובות שבעולם הייתי נותן על מנת לפגוש ברבי אליקים זה. כמה טרחות הייתי מוכן לטרוח וכמה יגיעות הייתי מסכים להתייגע רק כדי לראותו חובט בחזקה במקל הליכה על דלת עתיקה, להתבשם מהקול, לראות את אימת דינו, ולשמוע את קריאות ההשכמה שלו.

שנה אחת אמרתי ביני לעצמי: אתפוס את רבי אליקים על חם, ויהי מה. בחריצותי כי רבה, לא נתתי לעפעפיי תנומה כל אותו הלילה, ליל ראשון של סליחות בירושלים. בשעת אשמורת שלישית סבבתי במבוכי הסמטאות ובקימורי השווקים, עברתי בין חצרות הבתים וטיפסתי אל גרמי המדרגות, ונפשי יצאה לראות את רבי אליקים במלאכתו. תנוכי אוזני התחדדו אז, ניצבו כמו נד, נדרכו כמו קפיץ. אולם לגודל האכזבה – זכר לרבי אליקים, אָיִן.

בייאושי כי רב ובעקשנותי כי רבה עוד יותר, לא הייתי מניח לה, לדמותו הנעלמה של רבי אליקים החמקמק. הוספתי לחפשו בעששית משל עצמי. חולף הייתי על פני ישישי ירושלים של מעלה, שספר סליחות בהוצאת אשכול בידיהם, נטפי מים ממקווה לונצ'ער'ס יורדים על זקנם, ומבע של רצינות איומה נשקף מפניהם. הם הולכים להם, זה ל'ישועות יעקב' וזה ל'בעל התניא', זה ללעלוב-בהר"ן וזה לרֶבּ-אַהרַלַ'ךְ, פונים לדרוש את קונם באשמורת, לבקש סליחה בלב מר ולייחל שתכלה שנה וקללותיה ותתרגש על עם ישראל כולו שנה עטורת ברכות שמים מעל.

רואה הייתי את רבי וולוול אייזנבך הזקן, שאלף נכדים העמיד בירושלים בחיי חיותו, בעודו רץ כפוף כשספר תהילים בידו. אחר כך הייתי רואה את גאון עוזה של מאה שערים, רבנו חיים ברים, שמבע מזוכך על פניו, חוצה את שערי המקווה בצעדים מזורזים ונפנה אל בית הכנסת לעבור לפני התיבה. ורואה הייתי עוד אנשי צורה רבים שרובם כבר אינם כאן, המשחרים את פני אדונם בעוד ליל, ואת פני אלוקיהם שופכים לב דויון, שואגים בתפילה ומבקשים רישיון, אולי יחוס עם עני ואביון.

לא חזנים גבוהי קול היו שם, ולא צהלת מסלסלים מחרישי אוזניים כדוגמת אלו שתמצא בבית הכנסת הגדול ובישורון, ובשאר מקומות שזמורות של מערב אירופה המודרנית באו לשם. לא קול בריטוני ולא צליל סופרני, כי אם תפילה פשוטה וזכה של אנשים טהורי לב שאינם יודעים חכמות ואינם מסואבים בחספוס שהעולם שבחוץ התחספס בהם. אלול זה אלול, יום הדין זה יום הדין, וסליחות הן סליחות. ועשרה קבין של זכות היו נסוכים על פניהם, שבאותה שעה של קדרותא דצפרא נראים היו כבוהקים כעצם השמים לטוהר.

אך אבוי, את רבי אליקים, אותו רבי אליקים האגדי מתיאורים שהייתי שומע מהמלמד עוטה החלאט בשעה שהיה מניח את מקל החובלים מעם ידו – לא זכיתי לראות.

כמעט שעברתי, עד שמצאתי את שביקשה נפשי. היה זה באחד הלילות הסמוכים לראש השנה. בייאושי כי רב מצאתי עצמי משוטט אל מחוץ לגבולות מאה שערים, ומגיע אל יקום מקביל, עם צבעים אחרים וניחוחות שונים, שנקרא בפי הירושלמים – שכונת הבוכרים. ובית כנסת שוקק היה שם, מוסאיוף שמו, על שום המשפחה הבוכרית האמידה ההיא.

מקל לא היה לו. זקנו לא היה צחור כי אם אפור. לראשו לא היתה מגבעת כי אם כובע ברט חום ומרופט. ו'שְׁטֵייט אוּף צוּ סליחוֹת' לא היה קורא, אלא כך היה אומר:

'יהודים, עורו, סֶליחות!'

סמ"ך סגולה. חי"ת מוטעמת. עי"ן דגושה.

החמור מכל בעיניי הילדותיות: לא רֶבּ אליוֹקים היה שמו, כי אם רִבִּי ששון. ולא על דלתות הבתים היה מכה במקל, כי אם חובט במו ידיו על באסטות עזובות ששאריות של ירק רקוב ושרידי פרי משווע לתשומת לב היו מונחים עליהם ברישול מוחלט.

והיו עיניו של ריבי ששון בורקות כגלגל חמה, והליכתו נמרצת ולא כפופה. ושום ניגון לא היה מתנגן מפיו, אלא כך היה קורא סתם, בסמ"ך סגולה, בחי"ת מוטעמת ובעי"ן דגושה:

'יהודים, עורו, סֶליחות!'

שבוי הייתי בקסמיו של ריבי ששון, אך מאוכזב היטב מן העובדה שמלמדי הירושלמי עם החלאט ומקל החובלים הערים עליי, והחליף את דמות ריבי ששון בצורת רב אליקים. לזעמי לא היה גבול.

אך לא זמן רב נותר לי לזעום, שכן קולות תקיעה ושברים ותרועה, העולים מתוך שופר ארוך ומסולסל העשוי מקרן אנטילופה אפריקנית הקרויה 'קודו' – החרידו את חלל אווירה של שכונת הבוכרים. כל אימת שנאמרו שלוש עשרה מידות של רחמים נשמע קול תרועה מתוך מוסאיוף, ופניו השחומות של ריבי ששון, שאחראי היה על יקיצתם של המתפללים כולם, נהרו אותה שעה בנהירו עילאה.

עננו, עננו, רעם קולם הזך של המתפללים במוסאיוף. וכילד שמעולם לא חצה את גבולות מאה שערים, לא הבנתי את פשר השירה העליזה למחצה האופפת את תפילה זו, ובייחוד את תפילת 'חטאנו לפניך, רחם עלינו'. וכי לשמחה מה זו עושה? מה גם שבמאה שערים נוהגים לבכות בעת הסליחות בלב מר, וקול זמרה כי יישמע בעת התפילה ייענה בהיסוי מוחלט. משנתגדלתי, למדתי להכיר את ערבותה של זמרָת הסליחות הספרדית, הגוברת במתיקותה על אלף אנחות משברות לב שנשמעו במאה שערים, אולם כך לימדונו חז"ל, שכל הנהרות הולכים אל הים והים איננו מלא, ונהרא נהרא ופשטיה, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.

"האומרים בכל יום, אמן יהא שמיה רבה", שוררו אומרי הסליחות במוסאיוף, ולרגע קט התקנאתי בספרדים הזוכים להיטהרות שכזו במשך חודש ימים. בייחוד התקנאתי בריבי ששון, ונפשי נכספה לפגוש סוף סוף במקבילו האשכנזי, רב אליוקים הזקן, שעד היום לא מצאתיו. וזעם רב נאצר בי על המלמד הירושלמי שלא גילה את אוזני למתרחש בצדו השני של כביש מאה שערים.

משנתגדלתי עוד גיליתי, שארבע מידות באומרי סלח-נא.

ישנם קצרי הרוח, האומרים סליחות בעשר בלילה. עול הוא להם. מדוע ישכימו בעוד ליל לחפש אחר מניין לאמירת סליחות? אין מתאים מללכת לסליחות בעוד הלילה צעיר, לעשות להם סליחות של שטיבלאך, ולהיפנות לנום מטוהרים ופטורים מאמירת סליחה עד ללילו של יום המחר. לעומתם, ישנם הממתינים לחצות הליל, ביודעם כי מידת הדין מתוחה בשעות שבין שקיעה לחצות, נזהרים הם מאמירת י"ג מידות בעת זו, ועל כן ימתינו עד אשר תגיע שעת חצות.

ישנם המשכימים באשמורת הבוקר, עם רבי אליקים ובלעדיו, שאת טיבם ותיאורם תיארתי למעלה.

אחרונים ברשימה הם אלה שתִראום בשתיים בצהריים, עומדים בפתחי שטיבלאך, ומקבצים מניין לאמירת סליחות של אשמורת הבוקר, כמו שנאמר: 'שְׁטֵייט אוּף צוּ סליחוֹת! ונימוק הגון בפיהם: מלכו של עולם שומע לתפילה בכל עת, ואינו מואס בתשובת מאחרי שֶבֶת, גם אם סליחתם נאמרת בעוד תינוקות של בית רבן חוזרים מבית תלמודם ואנשי עמל נפנים לסעודת הצהריים. גם ברוכים יהיו.

וישנם חובשי הכיפות הלבנות, האומרים סליחות בכותל.

סורו נא אל שריד בית מקדשנו בכל ליל. תוכלו לראותם בכל לילה של אלול, ולזהותם כבר בשער שתפקידו לגלות כל מיני מתכות המוצנעים בבגדי הבאים אל הכותל, על מנת להרחיק את כל מחשבת טרור חס וחלילה. עיניכם תחזינה במאות אנשים עממיים שנפשם עולצת עליהם כמי שחווים חוויה מטלטלת. דוק של טהרה נסוך על פניהם – ללמד ששמחה זו, שמחה של מצווה היא, אף אם קרקפותיהם כבר גלויות היו עד לשעה שנטלו כיפת קרטון במתקן עשוי ברזל שזו תכליתו.

חלקם הגדול חיילים. וכי תאמרו, מה עושים כאן חיילים באישון ליל? הרי לא שעת מלחמה היא זו, שהרי מאז הכריז מוטה גור המנוח את הכרזתו הידועה, אין הכותל משמש חזית בעת מלחמה. ולא טקס השבעה הוא זה, שהרי אין משביעין חיילים בלילה, אלא עושין זאת בתופים ובמחולות לעין השמש ותזמורת צה"לית המרעימה בקולה, ונמצאו באי הכותל טרודים משני העולמות ועוברים בין מחסומים שונים ומשונים.

אלא שאכשר דרא, ובימי האלול מתעוררים הכל לתשובה, ורבבות מאלו שלא נולדו באוהלה של תורה מתמלאים רוח טהרה ובאים אל הכותל לבקש סליחה בלב מר.

גם הם ברוכים יהיו. גם להם יצווה אדון הסליחות סליחה שלמה, מחילת עוונות גמורה, ושנה טובה ומתוקה.

(צילומי אילוסטרציה: נתי שוחט ויונתן זינדל – פלאש 90)